בתור ילד לא אהבתי שוקו. אין לי שמץ של ספק שכמו לרוב הילדים, גם בי היה טמון הפוטנציאל לאהוב שוקו, אבל החיים התגלגלו בכיוון אחר בעבורי. את הרתיעה שפיתחתי מהמשקה המתוק אני מייחס לטקס ההשכמה שניהלה אימי: מידי בוקר היא היתה נכנסת לחדרנו, מדליקה את האור באכזריות ומזמרת בניגון מתארך "עמית, שוקו, מיכל, שוקו, עמית, שוקו, מיכל, שוקו". עוד לפני שהיינו מבינים מה בדיוק קרה היינו מוצאים את עצמנו יושבים המומים במיטה אוחזים בכוס שוקו, לעיתים עם קרום דק ודוחה. מאחר ושנאתי לקום בבוקר, לא עבר זמן רב עד שהתחלתי לשנוא את השוקו עצמו, שייצג בעבורי את רעיון היקיצה כולו, וכך יצא שהחל מגיל חמש ועד לרגע זה סירבתי בנימוס לכל הצעה לשתות את המשקה המשוקץ.
לפני מספר ימים שוחחתי עם חבר שהחליט לעשות מהפך בריאותי במטבח ביתו, וכחלק מהצעדים ניסה לגמול את ילדיו מהמשקה המתוק. התהליך לא היה פשוט וכאשר שיתפתי אותו בתיעוב שחשתי כילד כלפי שוקו באשר הוא, ואת הסיבה לכך, הוא החליט שעלינו על טקטיקה בעלת פוטנציאל: כל מה שצריך לעשות על מנת לגמול ילד מתשוקה לדבר מה אסור (או סתם לא בריא), זה לכרוך את קיומו בפעולה אחרת, רצוי כזו אותה הוא מתעב. הילד אוהב קולה אבל שונא להתקלח – תנו לו ללגום מהנוזל הכהה רק כאשר הוא טובל באמבטיה מוקף בבועות קצף לבן עד אוזניו. הילדה אוהבת לאכול שוקולד אבל שונאת שמסרקים את הקשרים בשערה – הניחו בפניה קובייה או שתיים רק כאשר היא מתיישבת מולכם עם מברשת, מוכנה לספוג את הכאב.
***
נזכרתי בשיחה המשעשעת וברעיון התניית הנגד הפבלובית כאשר קראתי היום ב"דהמרקר" שתי כתבות שעסקו בהשקת מעדן חלב חדש מסדרת "יולו", המכיל 39% שומן. זה התחיל עם התקפה מצדו של מנכ"ל משרד הבריאות, והמשיך בפעולת מחאה של יפעת שמר, נציגת הוועדה לקידום תזונה בריאה, שהגיעה למשרדי תנובה עם גוש שומן ומכתב למנכ"ל הדורש ממנו "להפסיק לפטם אותנו ואת ילדינו".
למען הסר ספק, אני תומך לחלוטין בצעדים הננקטים על ידי משרד הבריאות, המנסה לעורר מודעות בקרב הצרכנים לתכולת מוצרי המזון השונים. אני בעד סימון מוצרים המכילים אחוזי שומן/סוכר/מלח גבוהים, ומצדד בכל תוקף באלה הטוענים כי יצרני המזון צריכים לגלות אחריות גדולה יותר בכל האמור לתוצרת עליה הם אמונים.
ועם זאת, משפט אחד בכתבה אודות "מחאת השומן" הצליח להוציא אפילו אותי משיווי משקל. בתגובה לטענה כי מעדן החלב השמנמן פונה לקהל מבוגר, עונה שמר: "היום כבר כולם יודעים עד כמה הנזקים של מוצרים כאלה חמורים. הרי תנובה עושים מבצעים על יולו ומשווקים אותו באגרסיביות, אז מה זה משנה שהם אומרים לנו שהשפה היא כזו שפונה למבוגרים? הרי אם הורה אוכל את המוצר גם הילד יראה וירצה לאכול אותו".
שלוש טענות מרכזיות עולת מבין השורות. ראשית, כולם יודעים עד כמה הנזקים חמורים (מצוין, ההסברה עובדת). שנית, חברות המזון מפעילות מערך שיווק אגרסיבי (מה שנכון נכון, אולם עדיין לא מדובר בשליטה מוחלטת על התודעה), ושלישית, ילדים נוהגים לחקות את ההתנהגות של המבוגרים (עובדה שקשה להתווכח איתה).
אם אני מנתח את הדברים נכונה, הרי שהטענה אודות השיווק האגרסיבי אמורה לספק את ההסבר, שלא לומר התירוץ, לעובדה שאנשים מבוגרים ומיושבים בדעתם, שמודעים לסכנות ולנזקים של המוצרים הנ"ל, עדיין בוחרים לצרוך אותם, ועוד לעשות זאת את אל מול ילדיהם שכעת רוצים גם הם להטביע את גופם ב-39% שומן.
את ההיגיון הזה אני כבר לא יכול לקבל, מהסיבה הפשוטה שהוא מסיר את האחריות מהצרכן, ומעביר אותה באופן בלעדי ליצרנים ולרגולטורים מטעם המדינה. אולם, גם אם הייתי מוכן לקבל אותו, ולראות את הצרכנים כתינוקות שנשבו, הרי שהייתי מבין מהר מאוד שאנחנו לא יכולים לאסור לגמרי על שיווק של מוצרים המכילים אחוזי שומן, מלח או סוכר גבוהים (ולדעתי גם לא היינו רוצים). במקום זאת אנחנו בהחלט יכולים לבצע בחירות מושכלות בעודנו מרכיבים את התפריט המשפחתי.
מי שבכול זאת בוחר ליהנות מדי פעם מפרץ חזק של גלוקוז, שומן או נתרן, ועדייו מוטרד מההשפעה של בחירה זאת על ילדיו, מוזמן לעשות זאת בלילה, בחושך, בפינה, או לפחות אחרי שהם כבר במיטה.
Horace Pippin: Maple Sugar Season, 1941
***
בתקופה בה הייתי כותב פרומואים עבור ערוץ שמונה יצא לי לצפות בסרט על זוג רופאים שהצטרף לשבט ילידים ביערות האמאזונס. באחת הסצנות מזהים חברי השבט כוורת דבורים במרומי אחד העצים. שניים מהם מטפסים מעלה וכעשר דקות אחר כך יורדים, עקוצים לחלוטין, ובידיהם כמה שברים של חלות דבש, אותם הם חולקים עם חבריהם.
הטעם המתוק הינו מצרך נדיר בטבע, ומכאן הנכונות להקריב לא מעט על מנת להשיגו. נכון להיום, כאשר הוא מצוי מסביבנו בכל עת, אנחנו מתקשים להתגבר על הנטייה הטבעית לצרוך אותו, גם הרבה אחרי שהגוף הגיע על סיפוקו. יותר מכך, הניסיון לחדול לחלוטין מצריכתו, כרוך בלא מעט קשיים, וכפי שחוויתי על בשרי, גם תסמיני גמילה ממשיים.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם צריכה מוגזמת של סוכר, כמו גם מלח ושומן, היתה ונותרה הימנעות. אנחנו לא חייבים להתנזר לחלוטין, ובהחלט אפשר ליהנות מפעם לפעם מטעמה המתוק של עוגה ביתית, גלידה איכותית, או כל קינוח אחר שחביב עליכם, אבל אנחנו בהחלט לא יכולים להמשיך להאשים את תאגידי המזון, שכל מטרתם עלי אדמות היא לגרום לנו להתמכר ולצרוך את מוצריהם. ההחלטה להניח רביעיית גביעי "יולו" בעגלה, או צמד עוגות קראנצ', נעשית בסופו של דבר על ידי הצרכן, באופן חופשי וללא שום כפייה.
***
הרי לנו כמה החלטות טובות לשנה האזרחית החדשה: להימנע ככל האפשר מחשיפה לפרסומות, להפסיק לחכות למשרד הבריאות, ולקרוא כבר עכשיו בעצמנו את מרכיבי המוצרים על התוויות. לצאת מהסופרמרקטים הגדולים המשווקים מבצעים אגרסיביים ולהעדיף על פניהם את השווקים. להפחית ככל האפשר את צריכת המוצרים המעובדים והמתועשים, ולהחליף אותם בקטניות, פירות וירקות טריים. לבשל יותר ארוחות ממרכיבים פשוטים, ולחמם פחות מוצרים מוכנים מהשקית במקפיא.
ילדים נוהגים לחקות את מעשי המבוגרים, זה נכון. אנחנו פשוט צריכים לוודא שהם מחקים הרגלים ראויים ובחירות נכונות. האופציה השנייה, למי שמתעצל להשתנות בעצמו, היא להעיר אותם כל בוקר עם מעדן "יולו", ולקוות שהם ממש, אבל ממש אוהבים לישון.
navon
מסכים עם הכל אם כי אני אישית נגד סימון המוצרים המכילים רמות גבוהות של שומן\סוכר\מלח. ראשית, אין שום מחקר איכותי שמצא קשר סיבתי בין מלח ושומן לבין מחלות. כמו כן, שומן רווי מסוכן הרבה פחות משמנים מזוככים כמו קנולה, סויה, ותירס… לגבי הסוכר אז הסיפור בכלל מורכב – מה עם סוכר פירות? דבש? קמח לבן? תפוחי אדמה? פסטה? אורז? בסופו של דבר, ההשפעה של המזונות הללו זהה להשפעה של סוכר לבן מוסף…
אני הייתי מציע למשרד הבריאות להכריח את החברות לכתוב את הרכיבים בגופן גדול יותר ובמקום בולט יותר. כמו כן, אולי גם לכתוב את כמות השומן\סוכר\מלח שהמוצר מכיל… רק בשביל הנודניקים…
אבל לסמן על מוצר האם הוא בריא או לא בריא? לדעתי זה צעד יומרני מדי. שלא לומר פופוליסטי. שאנשים ייקחו כבר את האחריות לידיהם ויבינו שלא החברות הן אלה שמחליטות מה נכניס לפה ומה לא, אלא אנחנו, ורק אנחנו!
ובכלל, אם הגברת שמר הזו רוצה לשמור על הבריאות שלה ושל ילדיה, שלא תתקרב למוצרי חלב בכלל…
navon
אמיר פכר
תגובה שנייה ל NAVON
1. יש המון מחקרים איכותיים שמראים קשר בין מלח ללחץ דם גבוה
2. יש המון מחקרים איכותיים שמראים קשר בין שומן רווי וטרנס לסוכרת סוג 2 ומחלות לב
כן, שמן קנולה (וגם זית) לא טוב לבריאות, אבל פחות מזיק מחמאה.
3. הסוכר בפירות (אפילו תמרים) אינו מזיק כמו מאורז לבן קמח לבן וסוכר מוסף (נבדק מחקרית)
4. יש תקדים של סימון ברור של מוצרים לא בריאים (בדנמרק נדמה לי) אבל הוא הופסק אחרי שנה בלחץ היצרנים
מאיפה כל המידע הזה ?
check this vido and other on that site
"http://nutritionfacts.org/video/taking-personal-responsibility-for-your-health/"
אמיר פכר
שירה
אחותך מיכל גם לא אוהבת שוקו?
אגב, הקרום שם זה באמת דבר דוחה. תמיד שנאתי חלב. את הטעם שלו והצבע שלו. ואז באוניברסיטה העברית לפני בדיוק 20 שנה היה דוכן קטן והם מכרו שוקו שהוא קוביות שוקולד מכל מיני סוגים (אני העדפתי מריר) ובמקום חלב חם יכולת לבקש מים חמים. זה מה שעשיתי ואם אני זוכרת נכון כמה בקרים בשבוע לפחות זה היה הפינוק שלי בבוקר והפיצוי ליום לימודים ארוך ומשעמם.
שירה
עמית נויפלד
סליחה על הדיליי בתשובה, אבל לאחר בירור משפחתי נמצא כי אחותי פיתחה סלידה משוקו חם אבל עדיין רוחשת חיבה לשוקו קר.
עמית נויפלד
אריאל קרס
אין שום מחקר איכותי – אבל יש המון מחקרים לא איכותיים, ככל הנראה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4698095,00.html
אריאל קרס
דוד
עמית אתה בחור נחמד!
דוד
navon
אריאל, אני שמח שהבאת את הדוגמה הזו כי יש כאן הזדמנות מעולה להראות את הבעייתיות של מחקרים מסוג כזה.
ראשית, המחקר לא מוכיח קשר סיבתי (ס-י-ב-ת-י) בין צריכת מלח לעודף משקל. זוהי טעות נפוצה שחוזרת על עצמה הרבה, בעיקר במחקרי תצפית וסקר. אסביר:
נניח א’ וב’ נוטים לקרות כשהם ביחד יותר ממה שאמור לקרות באופן מקרי. נשאלת השאלה "מדוע?". ניתן להעלות מספר נימוקים לסיבה:
1. כי אולי זה היה באמת מקרי.
2. א’ גורם ל-ב’ (לפעמים).
3. ב’ גורם ל-א’ (לפעמים).
4. משהו אחר גורם לזה (לפעמים).
אתן דוגמה: שינה בנעליים מקושרת להליכה עם כאב ראש. למה?
1. כי זה יצא במקרה.
2. כי שינה עם נעליים גורמת לכאב ראש.
3. כי הכאב ראש גורם לנו לישון עם נעליים.
4. כי ללכת לישון שיכור גורמת לשניהם ביחד.
שורה תחתונה: סטטיסטיקות יכולות רק להצביע על קשר. מעולם לא על סיבתיות – כלומר אי אפשר להוכיח ש-א’ גרם ל-ב’. מחקרים תצפיתיים לא מוכיחים קשר של סיבה ותוצאה, לא משנה כמה טוב הם נראים.
כמו כן, במחקר הנ"ל לא בוצע בידוד משתנים. אומנם הדגישו שצריכת הקלוריות של הנבדקים הייתה זהה, אך לא ברור האם הם הפרידו בין אנשים שמעשנים, לא עושים פעילות גופנית, נמצאים בסטרס ממושך.
אבל נניח שהם כן עשו את ההבדלה הזו…
נותרת השאלה האם הם בודדו בין אנשים שאוכלים יוגורט 0% שומן או שאר מוצרי דיאט מעובדים (לרוב אלה אנשים עם עודף משקל) לבין אנשים שאוכלים 'סתם' אוכל אמיתי? במצב כזה, הבעייתיות עצומה: צריכת הקלוריות של שני סוגי האנשים אומנם זהה, אך כמות המלח בתזונה של מי שאוכל 'דיאט', כנראה גבוהה בהרבה מהאנשים שאוכלים פשוט אוכל אמיתי. למה?
כי מזונות מעובדים (כולל 'דיאט') שמכילים בתוכם כמויות גדולות של סוכר, שמנים מעובדים, חומרים משמרים ושאר חומרים בעייתיים מכילים בתוכם גם כמות גדולה של מלח! מלח מסווה את טעמי הלוואי של כל אותם חומרים המוספים למזון. למעשה, מלח משמש גם כחומר משמר, כך שגם מוצרים המתהדרים בכך שאינם מכילים חומרים משמרים מכילים פעמים רבות כמות גדולה של מלח כדי לשמור עליהם מפני קלקול.
זאת ועוד, שהזמן שהוצב למחקר הוא הזוי מבחינה מדעית. 24 שעות פשוט לא מספיקות להסקת מסקנות מדעיות!!! (המחקרים צריכים להיות ברוח האתר. ב-SLOW, לאורך שנים רבות 🙂 ).
לסיכום: מי שנמצא בעודף משקל מלכתחילה הוא מי שכנראה אוכל המון מזון מעובד, = מזון רווי במלח. מכאן שאין פלא שכמות המלח בשתן שלו היא גדולה מאנשים שלא נמצאים בעודף משקל (ושכנראה אוכלים פחות מזון מעובד, =כמות פחותה של מלח בתזונה). האם זה אומר שהמלח הוא האשם בעודף משקלם? לא ולא!
ולמען הסר ספק, איני מעודד צריכת מלח מופרזת. אנשים אשר סובלים מיתר לחץ דם וחולי כליות אכן יכולים להרוויח מהפחתת כמות המלח בתזונה שלהם, אולם מלח אינו הגורם לאותן המחלות והפחתה דרסטית של כמות המלח אינה מועילה לאוכלוסייה הכללית! בטח ובטח בהשוואה למזונות מזיקים אחרים כמו חומרים משמרים, שמנים מעובדים וכל השאר…
ולסיום, צריך להפסיק להתייחס למחקרים שמופיעי באתרי חדשות כאל מחקרים מדעיים איכותיים.
שנה טובה.
navon
עודד
מצטער אבל באמת נטו לצורך הוויכוח….
מה ההבדל בין חוק שמגביל פירסום או שיווק של מוצרים משמינים ל :
– חוק שאוסר על שיווק אלכוהול אחרי שעה 22:00
– חובת חגורת בטיחות
– אזהרות על קופסאות סיגריות
-חובת הפרשה לקרן פנסיה
– ביטוח חובה
סורי הייתי חייב
עודד
ב"ק
שימו לב לתגובותיו של המגיב NAVON.
בתגובותיו הוא קוטל שורה ארוכה של מחקרים מדעיים באופן גורף ומציג לוגיקה, כאילו אין מתודולוגיות מחקריות סדורות שבמידה כזו או אחרת הוכיחו את עצמן. רק הלוגיקה שלו היא הצודקת. הוא יודע ומבין יותר ממדענים שונים מדיסיפלינות שונות, ובלי שום סייג או הפניה לאיזו מתודולוגיה מדעית עליה הוא מסתמך בביקורתו.
א-ב-ל כשהוא מגייס את ביקורתו לקריאה לאחריות אישית – פה חשדתי.
אמנם אחריות אישית אינה מגונה אלא רצויה, אבל כידוע (ע"ע כלכלה התנהגותית – או שגם אותה NAVON שולל?) האדם אינו יכול להיות אחראי אישית על הכל – במיוחד כשכוחות כלכליים חזקים מאוד משפיעים עלינו תוך ניצול תכונותינו המובנות כבני-אדם להטיית הבחירות שלנו.
לכן ממבט "מרחוק" נראה לי שהגישה שעקבותיה ניכרות בביקורתו של NAVON היא הניאו-ליברליזם הכלכלי-חברתי ברמה האידאולוגית, שמתייחסת בחשדנות עד שלילה לאקדמיה בכלל ולמדעים שסותרים אותה בפרט, ומאידך מעלה עד לרמה של כמעט קדושה את האחריות האישית כמו שלילה כמעט מוחלטת של פעילות קולקטיבית (ובמיוחד ברמת המדינה שמשוקצת לפי גישה זו) להגנה על האדם מחולשותיו שלו בשם החברה בה הוא חי.
ב"ק