סיפורו של עמי גבעוני מ'כל בו יחזקאל', שעלה כסטטוס בעמודו של עמית וינדר וכפוסט המשך באתר זה, הגיע למאות אלפי אנשים, ועמי עצמו דיווח בתוכנית 'צינור לילה' על זרם קבוע של לקוחות חדשים הצובאים על חנותו, כאשר אחד מהם לפחות דיווח לנו שמרבית הסחורה בחנות אזלה, ולא נותר לנו אלא לקוות שעמי חידש את המלאי במהרה שתושבי השכונה ימשיכו להגיע אליו בהתמדה. עמי, כמובן, וכפי שגם נכתב בכותרת הפוסט הקודם בסדרה, הוא רק משל, דוגמא מובהקת למצבם של בעלי עסקים קטנים בכל רחבי המדינה הנרמסים תחת רגלי הרשתות הכוחניות. אתר סלואו ימשיך כמובן לתת במה לסיפורים של אותם בעלי עסקים ומקצועות נכחדים, ובד בבד מן הראוי לפרגן לפרוייקטים דומים. אחד מהם, הוא אתר "המורדים".
לבלוג המקסים של אסי חיים הגעתי דרך לינק שהעלה הגולש רועי ואדל באחת התגובות לסטטוס של עמית. בהתחלה חשבתי לשתף את הלינק על ידי הדבקה פשוטה שלו לעמוד של סלואו, אבל לאחר שיטוט של כמה דקות הגעתי למסקנה שמגיע לו לכל הפחות פוסט משלו. הבלוג מציג עסקים קטנים מכל רחבי הארץ השורדים עשרות שנים, ועושה זאת לפי תקופות: שנות הארבעים, החמישים, השישים ואילך. אחד הדברים שתופסים מיד את העין זה איכות התמונות שבאתר, ואכן, לא מפתיע לגלות בדף הבית שאסי חיים הוא בעצם צלם, והפרוייקט כולו החל בקורס צילום שלקח. הנה הטקסט של אסי מהאתר עצמו.
מרכז הצמר | דרך יפו 107, חיפה שנת הקמה משוערת: 1955 בעלים: אברהם ליכטהויז, בן 84 (צילום: אסי חיים)
"כחלק מפרויקט צילום יצאתי לחפש בתי עסק שפרשו מהמרוץ אחר הטרנדי, המעוצב והחדשני. בשיטוטיי גיליתי שקיימים עדיין לא מעט חנויות ועסקים בני 40, 50, 60 שנים ויותר שמתקיימים בצניעות ובמרכזם ניצב בדרך כלל אדם שהחליט שלא להיכנע לאידאל היופי המושלם ולתת כבוד לסביבה שליוותה אותו לאורך השנים. בבתי העסק הנדירים האלו מרגישים את צלקות הזמן, מבחינים בצבע שדהה, בחלודה ובכתמים. הריהוט נסדק לאורך השנים והחתכים, הקילופים ושאר סימני השחיקה – הם עדות לחיים שלמים. חפצים שהזדקנו בכבוד עם בעליהם ולא הוחלפו עם הסדק הראשון.
הדבר הזכיר לי את הפילוסופיה היפנית העתיקה ה"וואבי-סאבי" שמעריכה גם את מה שאינו מעוצב בקווים נקיים ואת ההפך מן המשוכפל והדיגיטלי. זהו אורח חיים, מצב נפשי הנותן כבוד למקום, לחומר ולזמן שנותן את אותותיו. זו האמנות המעודנת של לחיות בשלום עם עצמנו ועם סביבתנו.
בעשורים האחרונים דחקו הקפיטליזם הדורסני והגלובליציה עסקים אלו לשוליים והם נאבקים לשרוד. בעצם קיומם הם קוראים תיגר על החוקים השיווקיים והאסתטיים הקיימים. ישבתי עם כל אחד מהם וניסיתי להבין מה מחזיק אותם וכל אחד מהם בדרכו אמר: "אנחנו כאן כל עוד נחזיק מעמד. אנחנו לא מוכנים להיכנע". למרות גילם המתקדם ואולי דווקא בגללו – אלו הם המורדים האמתיים.
אסי חיים"
_____________
רפדים, ירקנים, טוחני קפה, אופים, תופרים, בעלי מסעדות פועלים… האתר של אסי מציג מגוון רחב של בעלי עסקים ועושה זאת בטביעת עין של צלם מוכשר וברגישות טקסטואלית קצרה הנלווית אל כל תמונה. הנה שני עסקים כפי שהם מוצגים בבלוג לדוגמא.
קונדיטוריה אלברט | מטלון 36 תל אביב שנת הקמה: 1935 (במיקום הנוכחי מ-1961) בעלים: יהודה יעקב (בן 78) צילום: אסי חיים
"את סודות הכנת המרציפן למד אלברט ביוון – שם היתה לו קונדיטוריה משגשגת. כשהגיע לתל אביב בראשית ימיה, פתח אלברט את הקונדיטוריה שעד היום משמשת מקום עליה לרגל לכל חובבי המאפים המיוחדים והביתיים.
את המתכונים ל"שלושת הגדולים" – המרציפן המענג, עוגיות השקדים המדהימות והנשיקות שפריכות מבחוץ ורכות מבפנים – העביר אלברט לבנו יעקב, שבחמישים השנים האחרונות ממשיך את המסורת בבית המאפה שלא השתנה במאום. לא חסרים אנשים ששואלים את יעקב למה הוא לא מחדש ומשפץ אבל הוא מעדיף דווקא את אלה שנכנסים, נשאבים אל העבר ומתחננים שלא יגע בכלום. "ובכל מקרה – לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד שאפרוש ואין לי טעם להשקיע", הוא אומר."
לוי יצחק, בזל 33 תל אביב שנת הקמה: 1952 בעלים: רפי לוי, בן 60 (דור שני בחנות) צילום: אסי חיים
"כשיצחק לוי פתח את בית המלאכה הקטן לעבודות אינסטלציה ונגרות ברחוב בזל בתל אביב – הוא בטח לא דמיין שכל השטחים הריקים יתמלאו בבניינים ובתי קפה שוקקים. אבל למרות שהכל כבר מזמן השתנה מסביב והמקומות המעוצבים תפסו כל פינה, הבן רפי, שספג את החיים בחנות כבר מילדות, החליט שהוא נשאר. באותו המקום ועם אותה התפאורה. את מגירות הפח בהם מאחסן רפי את המסמרים, הברגים ושאר הציוד, בנה אביו לבד בשתי ידיו ולכן זו בכלל לא שאלה מבחינתו, והכל נשאר בדיוק כמו שהיה. "וחוץ מזה – אם אני אעשה שינוי אני לא אמצא כלום. זה כבר 60 שנה ככה ואני יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא", הוא אומר בחיוך.
את המכה הכלכלית הקשה הרגיש רפי בשנות ה-80 עם פתיחת הרשתות הגדולות אבל הוא המשיך ועם השנים החלו הלקוחות לחזור לחנות השכונתית. "זה לא הוםסנטר פה. יש כאן נשמה. אנשים נכנסים ומקבלים עצה טובה ויחס אישי. אבל גם כשהמצב היה לא טוב – לרגע לא חשבתי לסגור כי אלו החיים שלי וזו העבודה שתמיד רציתי", הוא אומר."
____________
בתזמון מושלם עם כתיבת הפוסט נתקלתי אתמול בטקסט שכתבה תמר עדי, מצ'אנדרה יוגה, בניוז' לטר האישי שלה. הסיפור הקצר שלה על האופן שבו בחרה לבלות את יום ההולדת שלה הזכיר לי שקניות בחנויות הקטנות הן יותר מדרך טובה לתמוך בקהילה המקומית, בעסקים הקטנים, ולהביא לעיתים לחיסכון כלכלי משמעותי – בראש ובראשונה, הקניות בחנויות הקטנות, הותיקות והשורדות, הן דרך מצויינת לשמור על קשרים אנושיים, כאלה החורגים מתחום השיקול הכלכלי, ולפעמים אפילו להכיר חברים חדשים לחיים. אחרי שתקראו בעצמכם, גם אתם תרצו לאהוב מורד.רשות הדיבור לתמר.
"…מכל המפגשים, הסיפורים, האהבה והתנועה של חיי היה לי השבוע מפגש אמיתי ומרגש. המפגש עם מולכו.
למי שקורא אותי בעיון שנים בטח השם הזה יצלצל. פעם סיפרתי עליו… אבל למען יישור הקו- את מולכו הכרתי לפני עשר שנים, הייתי אז מזכירה במשרד פרסום קטן, נידח, צפוף ומחניק בבניין הכמעט הכי מכוער במתחם הבורסה. כמובן שכלפי חוץ הייתי "עוזרת אישית" או "מפיקת דפוס" או "מנהלת קשרי לקוחות", תלוי מי התקשר באותו רגע… אבל תכלס- הייתי מזכירה גאה ומאושרת. מתוקף תפקידיי המרובים הייתי משוחחת בטלפון עם הרבה ספקי עבודות דפוס. מולכו היה ללא ספק הספק הכי חביב ונעים שיצא לי לדבר איתו בעבודה שם. אז הוא עוד היה צעיר, בן 70… למולכו היה ועדיין יש עסק קטן באזור התעשייה בחולון לדפוס משי, ההיפך מדיגיטלי. מהשיחה הראשונה מולכו החמיא לי על קולי הרדיופוני ונוצר בינינו קשר נעים בשיחות הטלפון. יום אחד הוא כ"כ הסתקרן לראות אותי שהוא בא למשרד, ומאז ועד היום אנחנו חברים בלב ובנפש. כמו שעון של יקה, הוא מדייק להתקשר אליי שלוש פעמים בשנה: ראש השנה, יום הולדת ופסח ואני מצידי מקפידה להדפיס את המדבקות של הסטודיו רק אצלו. כשחיפפתי פעם והלכתי לדפוס זול ומהיר אז פשוט עבדו עליי והדפיסו לי על נייר שנדבק ולא יורד במקום על מדבקה מתקלפת (ויניל).
מולכו היום בן שמונים ואנחנו עדיין בקשר. לא התראינו כבר שנתיים או יותר ולכן במקום להזמין משלוח של מדבקות פשוט הצעתי לו שניפגש, היום הולדת היתה תירוץ טוב לשנינו. עבורי האקט הזה- לעצור את השטף והתנועה והמהירות של הכל- ולהיפגש עם מולכו בבית קפה ברמת השרון- היה עבורי אקט כה שונה מהדפוס הרגיל שהחיים מכתיבים לי. תבינו, מדובר בזן נדיר ונכחד של אדם שמסתדר יפה מאד בלי מיילים/פייסבוק/אינטרנט או פלאפון של ממש… התרגשתי לראות אותו, בריא כמו סוס (רק טיפות עיניים פעם ביום…) עובד 12 שעות ביום, מייצר מדבקות בדפוס ידני אשר בעצמו כבר נכחד מהעולם… עם טקסים של כוס יין בהפסקת הצהריים, נתח גבינה או סלמון ומוסיקה קלאסית ברקע הוא לגמרי היקה האולטימטיבי בחיי…ויסלחו לי כל שאר הייקים האהובים, יש פה עניין של ותק.
מולכו הסתקרן לדעת איך אני שורדת בעיר הגדולה עם שלל מרכזי היוגה מסביב. כשסיפרתי שזה לא קל הוא ייעץ לי אולי לפרסם ברדיו? רשת ב' או גלי צה"ל יכול להיות נהדר, לא? אבל גם כמה שניות בטלוויזיה יכול להיות אפקטיבי… מעניין היה לשוחח עם אדם אשר כל תחום המחשבים/אינטרנט פשוט לא קיים בחייו. חלומו של כל מתנתק מצוי… אחר כך הייתי צריכה להסביר לו למה אני לא אוכלת מוצרי חלב ולספר לו מה זה טבעוני. על הטרנד הזה הוא בטוח לא שמע…
מולכו סיפר לי כי לפעמים הוא יושב בבית דפוס עם חברים שכנים ונכנס אדם ו"פשוט מבלבל במוח ולא באמת קונה" ומולכו עונה לו בסבלנות אין קץ ומסביר לו על החומרים, על הדפוס, על הצבעים ועוד… החברים אומרים לו "מולכו, למה אתה כזה סבלני? הרי ברור שהוא רק מבלבל במוח!!!" ומולכו בדרכו שלו עונה " אבל בפעם שהוא באמת ירצה עבודת דפוס הוא יזכור את היחס שקיבל פה ויבוא אליי…" ועל זה נאמר- שלח לחמך.
בפגישה אתו זכיתי לשעה שבה הזמן עמד מלכת. לא בדקתי הודעות, לא עניתי לנייד. הייתי כל כולי מרוכזת בו. אני מאחלת לו ולי עוד הרבה שנים של חברות, כבוד הדדי והערכה. מילים כאלו של פעם… הוא החבר היחיד שלא עושה לי LIKE אבל אוהב אותי מעומק ליבו… אני מבקשת מכל מי שקורא אותי וצריך איזה עבודת דפוס… תנו כבוד לאדם שחי ונושם עבודות דפוס כבר 54 שנים!!! והכי מומלץ- קחו איזה שעה פאוזה מהמירוץ ותגיעו אליו לחולון לאסוף את החומר, מיסרו ד"ש. לא תמצאו אותו באינטרנט, אולי בדפי זהב. אז בבקשה. תשמרו לכם את המספר שלו… מולגרף03-5503715
תמר עדי."
ועכשיו, לא נותר לכם אלא לצאת מהבית לשיטוט רגלי, או להיכנס לאתר המורדים, ולחפש את המולכו שילווה אתכם לשארית חייכם.
__________
לבלוג של אסי חיים – המורדים
לאתר של תמר עדי – צ'אנדרה יוגה
__________
באותו נושא
מבוא לכלכלה אנושית – 1 – רק לא רשת
מבוא לכלכלה אנושית – 2 – נתיב הכסף
מבוא לכלכלה אנושית – 3 – כל בו יחזקאל כמשל
__________