ביום ראשון אחה"צ הסתובב עמית וינדר, חבר קרוב, בחלקו הצפוני של רחוב אבן גבירול, כאשר חנות קטנה ועמוסה העונה לשם "כל בו יחזקאל" משכה את תשומת ליבו, לא מעט בשל כרזות הנייר שהכריזו כי בעל הבית השתגע והמחירים בהתאם. בחנות הוא החל לשוחח עם הבעלים, עמי גבעוני, בנו של יחזקאל המקורי, שסיפר לו על התקופה הקשה שהעסק שלו עבר בשלוש השנים האחרונות, בין השאר בשל השיפוצים שנערכו ברחוב, והעובדה שמאז שהם הסתיימו לא ניתן לחנות, ולו לדקות ספורות, בסמוך למדרכה על מנת לרוץ ולקנות כמה דברים. עמית הופתע מהמחירים הזולים בחנות, ולאחר שיצא צילם תמונה אחת והעלה אותה כסטטוס לפייסבוק. פחות מיומיים אחר כך הסטטוס שלו הספיק לצבור כמעט 3,000 לייקים וחשוב מכך, מעל ל- 12,000 שיתופים.
את ההיענות יוצאת הדופן לסטטוס של עמית קשה כמובן להסביר, ואין ספק שלמזל ולתזמון הנכון היה יד בהצלחה הויראלית שלו, אולם יחד עם זאת אי אפשר גם לנתק אותו מההקשר הרחב של המחאה החברתית, המודעות ליוקר המחיה ולרודנות הרשתות הגדולות – נראה כי בחלקים גדולים של הציבור יש כמיהה כמעט רומנטית כלפי עסקים קטנים וותיקים המעניקים שירות ויחס אישי לאורך עשרות שנים.
אותי באופן אישי הסטטוס שימח מאוד. בשלושת הטורים הקודמים שכתבתי בנושא "רק לא רשת", "נתיב הכסף" ו"על הקשר שבין פיאודליזם לרשתות" הותקפתי שוב ושוב על ידי טוקבקיסטים (בעיקר באתר הארץ) שטענו כלפי כי המחירים במכולות ובחנויות הקטנות יקרים במידה ניכרת מאלה של הרשתות, ולמעשה ראו בקריאה שלי לחזור לעסקים הקטנים כבקשה לתרום את כספם לצדקה במכולת הקרובה. "כל בו יחזקאל", אליו רכבתי היום יחדיו עם עמית וינדר על מנת להתרשם מיד ראשונה, מוכיח אחרת. מבדיקה מדגמית שערכתי באמצעות עשרה מוצרים, אותם השוותי מול אתר 'שופר-סל', התברר כי בשישה מוצרים היה "כל בו יחזקאל" זול יותר בטווח של 2-15 ש"ח, בשני מוצרים היה המחיר שלו זהה, ובשני מוצרים הוא היה יקר בכשני שקלים.
כאשר שאלתי את עמי על מתח הרווחים שלו הוא לא התבייש להודות כי הוא מרוויח שקלים בודדים, לעיתים אף שקל אחד בלבד על רוב המוצרים שבחנות. ואפשר להתפרנס מזה בכבוד, שאלתי, ועמי השיב, בעבר, כאשר היו נכנסים לחנות הרבה יותר אנשים והיו לנו מחזורים גדולים יותר, הוא התפרנס בצורה יפה מאוד, כזו המספיקה לגדל משפחה ברווחה כלכלית, ולעשות זאת עם מחירים שמאז ומתמיד הצליחו להיות זולים יותר מהרשתות הגדולות.
בסופו של יום, מרביתנו פשוט לא טורחים לבדוק. במקום לעשות סיבוב רגלי בשכונה בה אנחנו גרים ולהשוות מחירים, אנחנו מקבלים כמובן מאליו את הטענה כי הרשתות הגדולות זולות יותר מהחנויות הקטנות. כאשר 'שופר סל' ו'מגה' מנהלות מלחמת מחירים על שלטי חוצות, אנחנו מקבלים את הרושם שסל המוצרים שלנו הולך ונהיה זול, אבל אסור לנו לשכוח שדווקא לרשתות הגדולות הכי קל לתאם מחירים, להציג מצג שווא של תחרות, ולתקוע אותנו בקופה עם חשבון שכולל כבר גם את הוצאות הפרסום.
אז אל תהיו פראיירים, אל תתרמו לצדקה במכולת השכונתית, אבל תרימו את עצמכם יום אחד מהספה ותעשו סיבוב, תסתכלו, תקשיבו ותשאלו – איפשהו ליד הבית שלכם יש עסק קטן, משפחתי, שעובד כבר עשרות שנים, ויכול מאוד להיות שהוא יחסוך לכם הרבה כסף במהלך החיים.
החדשות הטובות: עמי מדווח שביומים האחרונים הוא מקבל מאות תגובות וזרם חדש של לקוחות מרוצים מטפטף פנימה והחוצה מחנותו.
__________
לאלה מכם שטרם השתכנעו וכעת ממלמלים לעצמם כי "כל בו יחזקאל" הוא מקרה חד פעמי, ובינם לבין עצמם מסכימים שהם עדיין יסעו עם הרכב שלהם לצד השני של העיר כדי לקנות בזול בסניף העצום שהוקם באיזור התעשייתי (כי במכולת שלהם שוחטים), הנה כמה דקות מכתבה ששודרה ב"תוכנית חיסכון" והשוותה בין מחירי 'הום סנטר', 'אייס קנה ובנה', ובין מספר חנויות קטנות.
עסקים קטנים מנצחים.
___________
לפני מספר שבועות רצה בפייסבוק התמונה הזאת:
העלתי אותה בעמוד שלי ובעמוד של סלואו עם הכיתוב הבא:
תשובה מסתובב כבר שנים בעולם העסקים בלי שעון על היד. כששואלים אותו למה הוא עונה: "בבר מצווה שלי לא היה להורים כסף לקנות לי שעון, זאת תזכורת". אבל התזכורת הזאת לא עוזרת לו כאשר הוא מתמקח על תמלוגים שמגיעים לאזרחים, או מבצע מחיקת חובות לאנשים פרטיים. הקבלן הקטן מנתניה הפך לכריש.
פעם העריכו עסקים קטנים, משפחתיים. בעל מקצוע תלה שלט על דלתו since 1940 היום אנשים מקימים רשתות ארציות עוד לפני שמכרו פריט. את זה אנחנו יכולים לעצור, וזה קל. פשוט להפסיק לקנות מהגדולים. להפסיק להשקיע בהם כספים. לא באמצעות הבורסה ולא באמצעות רכישת מוצרים. כשכולם יהיו קטנים, אף אחד לא ידרוך על אחרים.
.
הסיבה שאני מרשה לעצמי להעלות את התמונה ואת הטקסט שוב היא שהיום לא התאפקתי ושאלתי את עמי אם בשנים היפות של העסק הוא לא חשב לגדול, להתרחב, לפתוח עוד סניפים, ועמי הודה שבשלב מסויים הוא הציע לבן שלו לפתוח חנות נוספת, ושבתקופות מסויימות הוא אכן ראה בדמיונו שלושה או ארבע סניפים של כל בו יחזקאל פרושים ברחבי העיר, אבל, הוא מיהר לסייג, לא הייתי לעולם פותח חנות במקום קרוב לחנות קיימת שמוכרת את אותם דברים.
מיכל
אני מסכימה לגמרי שזה התפקיד של כולנו לתמוך זה בזה ובעסקים הקטנים שסביבנו.
המכולת השכונתית שלנו קצת יותר יקרה מחלק מהסופרים. אבל, לעומת זאת, כשיום אחד בנזוגי שכח שם את הכלבה (קורה, שוכחים), נשמעה דפיקה בדלת כעבור כמה שעות, והמכולתניק עמד שם עם הכלבה ואמר שהיא הובילה אותו אלינו. הוא שם לב אליה, ואלינו. ולזה אין תחליף.
מיכל
יעל
ברחוב גידעון בת"א מול מרפאת זמנהוף – הייתה שנים מכולת .. של בני ורותי … ואז נפתח סניף של AP/PM ממש בפינת הרחוב … ותוך כמה חודשים בני נאלץ לסגור את המכולת. אינני ודעת מה קורה איתם עכשיו . אבל הסיפור הזכיר לי נשכחות .. ועצב על השתלטות ה"סניפים" בכל מקום בעיר .
ימים טובים
יעל
D! בארץ הקודש
תבורך
D! בארץ הקודש