בשני הפרקים הקודמים, שחייה לילית ושותים כמו משוגעים, ניסינו לפצות על העובדה ששלחנו אתכם לשחק בגוגואים בחום של 37 מעלות ובלחות של 200 אחוזים, אולם, מאחר והטמפרטורות מראות סימנים ראשונים של התגמשות כלפי צורות חיים מבוססות פחמן, ומאחר ובקצב שלנו הטור הזה יזכה לחיות לפחות עוד חמישה קייצים, החליטה המערכת לשמור את הפוסטים: "בונים איגלו", "מכינים גלידה ביתית", ו- "ננעלים בתוך מקרר של מיסטר אייס בתחנת דלק ומחכים לכבאים" לעונה החמה הבאה, ובמקום זאת, להעלות פוסט שהוא לא פחות משליחות אנושית, וכולל בפנוכו את הניסיון לשכנע אתכם לכתוב יומן אישי. כבונוס מושך קהל נפרסם בסופו של הפוסט קטע קצרצר שצונזר מיומנה של אנה פרנק.
שלוש סיבות מרכזיות ניצבות בבסיס ההמלצה שלנו להתחיל ולכתוב יומן, והן תקפות לכל גיל, אז אם ניסיתם לפטור את עצמכם רק בתירוץ שחייתם כבר 12 אביבים, שבו ותמשיכו לקרוא.
ראשית. סרט דוקו ישן בערוץ 8 עקב אחר אמן ישראלי שהתמחה באמנות הפסיפס. בברית המועצות לשעבר, הוא זכה לכבוד מלכים, אולם בארצנו הקטנה שאינה מעריכה אמנות דקורטיבית יתר על המידה, הוא נאלץ לחזר אחרי תקציבים זעומים, ולחיות מחסכונותיו הצנועים. באחד הקטעים המרגשים בסרט הוא פונה למצלמה ואומר: "אני לא מבין, הרי משלמים לארכיאולוגים הון כדי לחפור בכל מיני מקומות ולמצוא פסיפסים עתיקים. אם לא ישלמו לי היום, מה ימצאו הארכיאולוגים של העתיד?"
באותו אופן, יומן הוא פסיפס נדיר של תקופת חיים, וכל אחד מאיתנו יכול להעיד עד כמה שמח למצוא יומן נשכח שכתב בילדותו. זה מצחיק, זה מרגש, זה מביך לפרקים, ובעיקר, זה משהו חד פעמי שזוכה להתרחש בשנית. אבל אם לא נשב לכתוב עכשיו עוד יומן, לא יהיה לנו מה למצוא בעוד שלושה עשורים, וחיים שלמים של חוויות ומחשבות לא יזכו לרגש אותנו פעם נוספת וחיננית.
אז נכון, יש היום פייסבוק עם טיימליין וטיווטר ומהחופשה האחרונה יש לכם 400 תמונות בפליקר, אבל כל זה לא דומה למחשבה הפרטית שלכם שמתפשטת על הנייר לא מצונזרת, אמיתית יותר ממה שאפילו המסך החד ביותר יכול להציג. זאת מזכרת נפלאה לכם ולילדים שלכם, ודרך מצויינת לעקוב אחרי השינויים שהתרחשו בחייכם.
הכתיבה היא כמובן גם דרך מצויינת להאט את הקצב. אתם לא יכולים לכתוב תוך כדי הכנת ארוחת ערב, העברה של כביסה מהמכונה למייבש, שטיפת הכלים או משחק עם הילדים. בשביל לכתוב אתם צריכים לשבת מול שולחן, או לשכב על המיטה, לבד עם עצמכם, לעסוק ברפלכסיה עצמית, לנתח מצבים, להגיע לעמק השווה עם הכעסים, הפחדים, והתקוות הכמוסות ביותר שלכם. זה יותר טוב ממדיטציה ויותר זול מאנליזה.
"הנכדה כותבת" -מקס ליברמן 1923
שנית. אנשים כבר לא כותבים. אנחנו יודעים, מה אכפת לכם מה אנשים עושים, אבל תחשבו על זה רגע – מתי בפעם האחרונה אתם כתבתם משהו בכתב ידכם, אשכרה לקחתם עט או עיפרון, וכתבתם משהו שהוא יותר מחתימה מקושקשת על ספח של כרטיס אשראי… סביר להניח שעבר זמן, אל תתביישו אם אתם לא זוכרים.
אנחנו מקלידים כמעט הכל. עבודות, תזכורות, רשימות מכולת, הודעות. תלמידים יושבים עם טאבלטים בשיעורים וסטודנטים עם מחשבים ניידים, אנחנו כבר לא כותבים, והיכולת הזאת, שנראית לנו כה טבעית, עלולה ללכת לאיבוד בתוך דורות ספורים. נשמע לכם לא אמין? קחו נייר ושבו לכתוב. היד שלכם תתחיל לכאוב אחרי חמישה משפטים ואת הכתב שלכם אפילו רופא מומחה לא יצליח להבין. אנחנו צריכים לחזור לכתוב, ויומן הוא התירוץ הכי טוב.
שלישית. אם עד עכשיו לא השתכנעתם אז הרי לכם הסיבה השלישית – לאורך ההיסטוריה היומן הוכיח את עצמו שוב ושוב כאמצעי ספרותי ראשון במעלה. החל ב"וידויים" של אוגוסטינוס הקדוש, וכלה ביומנה של אנה פרנק ו"החיים כמשל" של פנחס שדה – כתבי יד שהתחילו כיומנים אישיים לכל דבר הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. אבל לא חייבים להיות כבדים, גם סדרת רבי המכר "יומנו של חנון" התחילה, ובכן, בתור יומן אישי.
אז מחר אתם הולכים לרכוש לעצמכם מחברת יפה, אפשר עם מנעול (אם אתם מתחת לגיל 12) ואתם עומדים לרשום בה רק שתי מילים: "יומני היקר". השאר כבר יגיע לבד.
"פיטר שוב הפליץ והוונטה לא עובדת, מה יכול להיות יותר גרוע מזה?!" (מתוך יומנה הלא מצונזר של אנה פרנק המצוי במוזיאון בברלין)
___________
לפרק הקודם – שחייה ליילית
לפרק הראשון – כללים למתחילים
___________