בפרק הקודם, "שותים כמו משוגעים", התנצלה המערכת על כך שניסתה לעודד פעילות פיזית מחוץ לבית, וזאת בשני החודשים היחידים בשנה בהם משרד החוץ מפרסם הזהרת מסע לכל נקודה שנמצאת במרחק של למעלה מחמישה מטרים בקו אווירי מהמזגן. בנוסף, הוחלט שהפוסטים הבאים בטור יעסקו אך ורק, ובאופן בלעדי, בטיפים, עצות ופעילויות הכרוכות בדרך זו או אחרת בהורדות טמפרטורות הגוף או בכל מה שנע סביב השדה הסמנטי של המילים: "קר", "קור", "לא חם", "אפילו נעים" וכו'. ובהתאמה, ההמלצה בפרק הנוכחי היא לצאת לשחייה לילית, והסיבה שאני נבחרתי לשאת את ההמלצה באופן אישי היא פשוטה – אני שונא את הים.
יש המון אנשים שמשוגעים על הים, אני יודע, הם חיים על החוף, גולשים על הגלים, פגשו את אהבת חייהם בבננה ביץ' וזכו במדליית ארד באליפות ישראל למטקות בקטגוריית מקצוענים, והאמת, אני מקנא בהם. כמי שגר בתל אביב במרחק הליכה של שבע דקות מהים, אין ספק שאני מבזבז את אחת המתנות היפות ביותר שהציע הטבע לעיר. אבל מה לעשות, חם לי בים, ואחרי רבע שעה בשמש העור שלי מקבל גוון מיוחד שנמצא על הסקאלה שבין אדום בורגונדי לסרטן. כדי להימנע ממחלות עור סופניות אני נאלץ להתמרח בשכבות עבות של קרם הגנה שמנוני, שמצליח שנה אחר שנה לקבל את הציון המקסימלי האפשרי ממשרד הבריאות בכל הנוגע לאפקטיביות שלו במשיכת חול והדבקתו לעור, עד להטמעה מוחלטת שלו בדי.אן.איי של הגוף. אה, כן, והים עצמו. כל מי שאי פעם שיחק במשחק המטופש שבו צפרדע מנסה לחצות את הכביש המהיר יודע איך מרגיש מי שמנסה לטבול את גופו בים האינסופי שמולו. קודם כל עליו לחצות שלושה נתיבים של שחקני מטקות, ועוד אחד (המסוכן מכולם) של אלה המנסים לשחק פריסבי לראשונה בחייהם, או במילים אחרות, עליו להיות הכפיל של טום קרוז במשימה בלתי אפשרית (אל תאמינו שאומרים לכם שהוא עושה את כל הפעלולים בעצמו).
הוסיפו לכך את הרעש, הקרטיב שמטפטף על הרגל (ולא משנה איך תחזיקו אותו), הגולשים שמאיימים לפלח את גופך, המדוזות ודימוי גוף בעייתי במיוחד, ותבינו למה אני לא ממש אוהב את הים. אז למה אני בכל זאת הבחירה הטבעית לכתוב את ההמלצה על השחייה* הלילית? כי כל האמור רק הופך אותה להרבה יותר אמינה.
מבלים בחוף הים בקליפורניה, שנת 1905, רגע לפני ההתחממות הגלובלית
ולאחר ההקדמה הארוכה, להלן הסיפור שמאחורי ההמלצה:
מזה זמן מה שחבר טוב מנסה לשדל אותי, מידי יום ביומו, להגיע עימו לחוף סודי שהוא גילה באיזור חיוג תל אביב (נשבעתי לשמור את מקומו המדוייק בסוד, אז לפרטים נוספים צרו עימי קשר בפרטי), את העובדה שהוא מתמיד לנסות למרות כל מה שנכתב עד כה ניתן לקשר רק לאופטימיות טבעית או להרגלי העישון שלו שכידוע פוגעים בזכרון לטווח הקצר עד בינוני. כך או אחרת, זה עבד, ולפני כמה שבועות, בעודי מחפש תעסוקה מעניינת לערב תשעה באב, החלטתי להפתיע את עצמי ואת שאר העולם והודעתי לזוגתי שתעלה על בגד ים. לאחר רכיבה של כעשרים דקות הגענו לנקודת המפגש עם ע. שאחר כך הוביל אותנו עוד כמה מאות מטרים למפרצון מבודד (ובאמת קסום) שגם הפח המלא שעל החוף לא מנע ממנו לקבל מאיתנו את האסמכתא להיותו "חוף סודי".
החול היה רך וקריר, והים, שכמו נכלא בלגונה שלפנינו היה שטוח לחלוטין. פרשנו שמיכה גדולה על החול, נפטרנו מהבגדים המיותרים, מזגנו אלכוהול שהכנו מבעוד מועד לכוסות ונשכבנו פרקדן שמחים וטובי לב .
הים בערב הוא כל מה שהים בצהרים לא יכול להיות. שקט, נעים, ואפילו קריר. יש משהו פסטורלי למדי בציפה על פני המים השקטים כאשר מולך משתרעת העיר כולה על אורותיה המהבהבים, ואתה במים, מנותק מהרעש וההמולה למרות שהם במרחק של פחות ממאה מטרים ממך. הגם שלא שהיתי במים זמן רב (משהו שכשך לידי, ע. טען שזה היה דגיג ואני טענתי שזה היה הדבר שהטביע את הצוללת של קפטן נמו בספר "20,000 מיל מתחת למים") החוויה הותירה את חותמה וסיכוי סביר שאני אחזור על הבילוי הלילי הזה לפחות עוד פעם אחת לפני סוף העולם. (ושוב, תודה לע. על ההתמדה)
דברים שלא יכולים לקרות בערב בים # 117
אז הרי לכם ההמלצה. כבו את הטלוויזיה והמזגן, ארזו בקבוק יין מקורר, קחו עמכם מגבת וצאו ערב אחד השבוע אל הים. זה כמובן לא חייב להיות ים, כל מאגר מים יספיק לצורך העניין (לצוף על מזרן ים במזרקה של כיכר רבין פתאום נשמע לי כמו רעיון לא רע בכלל… אולי שוב שתיתי יותר מידי), זה בילוי מענג, מרגיע, חברותי, וחינמי לחלוטין בחסות אמא אדמה.
רק החול אותו חול. קיבינמאט.
_________
*הבהרה: כאשר אני כותב על שחייה לילית אני מתכוון כמובן להשתכשכות במים הרדודים, ואין לראות בכל כל המלצה לשחייה אל עבר האופק, במיוחד בהעדרו של מציל מוסמך.
_________
לפרק הקודם – שותים כמו משוגעים
לפרק הראשון – כללים למתחילים
_________