"גואריצ'י הפתיע אותנו ואמר שבאיטליה אין כלל רשתות קפה: "האיטלקים דוחים את קונספט הרשת בתחום הקפה. בעינינו זה קונספט אמריקאי, זה מקדונלד'ס. אצלנו 90% מבתי הקפה בבעלות פרטית, חלקם בבעלות של דורות." לדבריו, האיטלקי לא יוותר על בית הקפה הביתי שלו, מאחר שהצרכנים האיטלקים מחפשים את היחס האישי והמסורת של המקום." (מתוך: "שתיתם פעם קפה עם פסיפלורה?", מגזין ממון, ידיעות אחרונות, 18.09.17 – לצערי לא עלה לרשת ואין לינק)
אני מנחש שלא לציטוט הזה פיללה רשת 'ארומה' כאשר הזמינה את פאולו גואריצ'י, מומחה לקפה מחברת צ'ימבלי, לשפוט בתחרות הבריסטה השנתית שלה. מצד שני, הם שכרו אדם שלא מהסס להודות כי: "זה לא טבעי לנו (האיטלקים) ללכת לרשת", אז אני מניח שמבחינתם, היה יכול להיות גרוע יותר.
***
בינתיים, במולדת ההמבורגרים, מיני סערה מתחוללת סביב סטארט-אפ חדש פרי מוחם של שני עובדי גוגל לשעבר – 'בודגה' (Bodega) – אשר מבקש לייתר את הצורך בחנויות מכולת קטנות (מינימרקטים) הנפוצות במיוחד בניו יורק ולוס אנג'לס, שם ניתן למצוא אותן כמעט בכל פינת רחוב.
הרעיון של צמד היזמים הוא פשוט – ארונית אחסון שקופה ונעולה המכילה פריטים אותם ניתן למצוא בחנויות, אשר נפתחת באמצעות אפליקציה ומאפשרת רכישה באמצעות סריקה של הפריט. המשתמשים אפילו לא צריכים לטרוח ולסרוק את הברקוד בעצמם (פעולה מתישה לכל הדעות), הארונית מצוידת במצלמות חכמות שעושות זאת אוטומטית בעבורם. למעשה, מדובר במכונה אוטומטית לממכר מגוון רחב של מוצרים, שתוצב בחללי עבודה גדולים ובלובי של בניינים.
"בסופו של דבר, חנויות לא יהיו נחוצות, מאחר ויהיו 100,000 'בודגות', אחת מהם לפחות במרחק של עד מאה מטרים ממך", כך אומר פול מקדונלנד (בחיי), אחד השותפים בראיון לאתר FastCompany. עד כה שלוש קרנות הון סיכון ומספר אנג'לים הביעו את אמונם בעתיד החברה והשקיעו את כספם בהרפתקה הקמעונאית החכמה.
עתיד זוהר לחברה מהווה כמובן חדשות רעות לאלפי החנויות הקטנות אותן היא מבקשת להחליף, והכעס אף מתעצם מאחר והשם אותו בחרו היזמים לחברה שלהם Bodega, הינו מושג בספרדית אשר באמצעותו נהוג לכנות את כלל המכולות הקטנות, מרביתן בבעלות משפחות מהגרים, אותן מבקשת החברה החדשה להעלים.
האירוניה, שמאחורי צמד יוצאי עמק הסיליקון המנכסים לעצמם את המושג המקומי והעממי, לא נעלמה מעיני הרשת, ובשבוע שחלף מאז פורסמה הכתבה יצאו לא מעט גולשים כנגד היוזמה, חמושים בפוסטים וציוצים. עד כה, ולמיטב ידיעתי, לא נרשמה התקפלות מצד המשקיעים המרכזיים.
Balthus: The Street, 1933
***
באתר Treehuger התפרסמה רשימה של עשרים דברים שהארונית של 'בודגה' לא תוכל להעניק. אם לציין רק חלק מהם: מקום להשאיר בו מפתחות רזרביים לדירה, אפשרות להתעדכן ברכילות חדשה, יעד לשלוח אליו את הילדים הקטנים ביציאות הראשונות שלהם לבד מהבית, קרטיבים קרים בקיץ וזרים להתלונן עמם על החום, סנדוויצ'ים טעימים, מקום לקבל בו חבילות מהדואר כשאתם לא נמצאים, "בוקר טוב" וחיוך אמיתי מהאימא או האבא שמנהלים את החנות, תחושה של ביטחון הנובעת מהימצאותם של עוד אנשים ברחוב. תקשורת אנושית. אפשרות לרשום בהקפה…
דברים שיחדיו הופכים את הרחוב לשכונה, ואת החנות הקטנה למקדש קטן ומקומי של קהילה.
***
לשנה החדשה אני מאחל לנו שנזכה לגלות עוד ועוד עסקים קטנים ומקומיים, כאלה שעבורם המושג "נוסד בשנת…" הוא יותר מסתם צמד מילים. שנדע להטות את הכסף שלנו הרחק מבעלי הרשתות, לכוונו לכמה שיותר ידיים פרטיות, ובכך נסייע לדחות את כינונה של חברה פיאודלית חדשה. שנתרום את חלקנו להבטחת קיומו של עירוב שימושים עירוני, ונזנח את מרכזי הקניות הגדולים. שנחזור להעדיף חיוך ויחס אישי על פני עזרים טכנולוגיים אחרים., ושנטווה לעצמנו רשת ענפה של קשרים אנושיים בסיסיים.
במילים אחרות, שנהיה פחות אמריקאים, ויותר איטלקים.
שנה טובה,
עמית
מור
לחיי האיטלקים! שנה טובה 🙂
מור
אריאל
רק הולך ומשתבח… שנה טובה ❤️
אריאל
גיל
כתבת כל כך יפה! אמן. ולגמרי שנהיה יותר איטלקים ופחות אמריקאיים 🙂
גיל
שיר
שנה טובה עמית! נקודה מקסימה למחשבה
שיר
שיר
שנה טובה עמית! נקודה מקסימה למחשבה
שיר
Supertramp
הפרדוקס כאן גדול. הרצון לשמר איזשהוא מגע עם אנשים דרך מסחר הוא פרדוקס.
הרומנטיקה לא מצויה בחנות הקטנה, אלא אצלנו בראש הקורא את הדברים.
פעם הייתה בדיוק אותה התנגדות כשהרכב החליף את הסוס והעגלה. ואיך אפשר ואיך נוכל לוותר על הסוס החביב שכמו בן בית הוא? ולטובת מה? כלי רועש ומזהם ומהיר מדי ומי יודע איזה בעיות פיזיות ונפשיות יגרום אותו רכב או מטוס….
אני דווקא אוהב ייחודיות. ולרוב תמצאו אותי בקפה שכונתי קטן. בקולנוע של הפרוורים. בשיחה ערה עם מהגר מאחורי האשנב של חנות זו או אחרת. ברכב משומש. בחנות בגדים יד-שניה (חוץ מתחתונים. ברור, לא)
אבל לא תמיד. כמעט תמיד, אבל לא תמיד.
כשאני צריך קונדומים או טמפונים או חיתולים במהירות וגשם זלעפות סביב ואני כבר באיחור – הבודיגה הזה ישרת אותי באופן נפלא ויעיל.
אי אפשר לעצור את הקידמה. ואסור לעצור את הבחירה החופשית.
מוטב שנבנה מקומות קהילתיים חדשים ולא נעצור את הקידמה. בטח שלא במסחר, תקשורת או תעבורה.
אני מתחייב לבקר במקום שיבדר אותי. אולי עם ליצן מאחורי דלפק ש״מוכר״ שמחה ובדיחות.
או מקום שבו אוכל לסייע לאנשים שאין להם מי שידבר איתם, יושיט יד או יכתוב מכתב בשמם לרשויות. או מועדון שח. או בר למחפשי אהבה. או מופע רחוב שהגיח משום מקום ואליו יחזור.
אינני איטלקי ולא ארצה להיות. גם אמריקאי אני לא, וטוב שכך.
אני סתם איש קטן עם הרבה נסיון חיים ושמחה ואהבה ולפעמים הולך מהר ולפעמים לאט.
ולא הייתי רוצה שיאיטו אותי כשאני ממהר. לעיר קרובה או לארץ רחוקה. ברכב או מטוס. ולהפך.
לא הייתי רוצה שימהרו אותי כשאני רוצה לשבת שבועיים במקום אחד ולכתוב ולתקשר עם העולם סביבי.
בחירה חופשית זה הכי טוב שיש. כל השאר בידינו שלנו. לעשות או לא. לתמוך או לא. לאהוב או לא.
Supertramp
עמית נויפלד
אהבתי את התגובה, אבל שים לב שרוב הטיעונים בעד החנות הקטנה הם לא רומנטיים אלא פרקטיים לגמרי…
שנה טובה
עמית נויפלד
קרן
הרכב אולי מהיר ופרקטי יותר מאשר הסוס והעגלה אבל הוא גם הביא להרס של מרכזים עירוניים. ערי ישראל כדוגמא, הן גמורות. משועבדות לגמרי לשטחי חניה ענקיים, לכבישים שהם בעצם אוטוסטרדות, לפרברים על גבי פרברים. אז קידמה זו לא מילת קסם ובטח ובטח שהיא לא רק טוב.
קרן
אופיר
מצטרף לקרן. המכוניות הרסו את הערים, מראה רחוב בתל אביב, עמוס במכוניות משני מצדדיו מבלי שהולכי הרגל יכולים לעבור בו בבטחה הוא לא פחות מקטסטרופה מכוערת ומזוהמת. המכונית הפרטית בעצמה היא אנכרוניזם הרסני, הנזקים הנגרמים מהרכב הפרטי לא יימנו מרוב. בכל פעם שאני מגיע לאמסטרדאם אני נתקף בקנאה חזקה, למרות הקללות שאני סופג מרוכבי האופניים, מלכי הרחוב
אופיר