על טכנולוגיה והאטה

כתבתה של איילת רוזן "מגפת הבדידות" הצליחה לעורר דיון רחב בשאלת מקומה של הטכנולוגיה והשפעתה על חיינו החברתיים. מסקנה אחת שעלתה בבירור מהטור נוגעת לקשר הישיר שבין הסמארטפונים (והרשתות החברתיות), לתחושת הבדידות שרבים מאיתנו חשים. מטבע הדברים, אני נוטה להסכים עם רוח הדברים, ובהמשך ישיר לכתבה ברצוני להעלות עוד מספר נקודות למחשבה, אודות האופן שבו הטכנולוגיה אינה תורמת, בלשון המעטה, לחוויה האנושית בכללותה.

מעורבות – הפילוסוף בן ימינו אלברט בורגמן (Borgman) טבע את ההבחנה בין ה"דבר" (Thing) ל"מכשיר" (Device). ה"דבר" מצריך יכולות אנושיות ומעורבות חברתית או משפחתית על מנת להוציא אותו אל הפועל, והתועלת הנובעת ממנו תהיה ברוב המקרים של יותר מתוצר אחד. ניקח לדוגמא את התנור. עד לפני קצת יותר ממאה שנים, התנור היה מרכז הבית, ועל מנת לתפעל אותו היה צורך בחלוקת תפקידים, במעורבות מצד כלל בני המשפחה, מעורבות שמצידה הגדירה תפקידים ברורים – האב חוטב את העצים, האם מבעירה את התנור, הילדים דואגים למלא אותו מידי פעם בחומרי בערה חדשים – יחדיו הם מהווים יחידה משפחתית המתפקדת על מנת לשמור על חום הבית, ובדרך כלל מתרכזים יחדיו בחדר הראשי, בו נמצאת האח, שכן חומה אינה מאפשר את החימום האחיד של כלל חדרי הבית. במובן זה, התנור, שהוא ה"דבר", מעניק יותר מאשר חום בלבד, הוא מספק מרכז לבית, לב פועם והולם המאוכלס כמעט תמיד בבני המשפחה המקיימים קשרים כאלה ואחרים בינם לבין עצמם (במובן זה אולי היה מדויק יותר לתרגם את Thing במשמעותו כ"עניין").

מנגד, בבית שבו אני גדלתי, שאופייני כיום למרבית בתי המגורים, פשוט היה מזגן בכל חדר. המזגן הוא "המכשיר" – הוא אינו מצריך כל יכולת מיוחדת או מעורבות מצד בני המשפחה על מנת לתפעל אותו. די לנו בלחיצת כפתור קטנה. בהתאמה, גם התוצר שהוא מנפק הוא חום או קור בלבד. הכי לא בית קטן בערבה.

קשרים – האח, שהיתה יוצרת את מרכז הבית, היתה כאמור מספקת גם כר פורה ליצירת קשרים. נכון להיום, ואם לקחת את המחליפה האולטימטיבית שלה, הרי שהטלוויזיה המרצדת עושה את ההפך הגמור. אם בכתבה "מגפת הבדידות" דובר בעיקר על תחושת הניכור בעת שאנו יושבים בדד מול צג המחשב או הטלפון החכם, הרי שהטלוויזיה מצליחה לייצר את אותה תחושה גם כשאנחנו נמצאים בחברה. לא נדיר להיכנס לבית ולראות משפחות שלמות יושבות בדממה ובוהות בטלוויזיה (אני מתעקש על המילה "בוהות" מאחר ומחקרים מצאו כי הפעילות המוחית בעת צפייה בטלוויזיה נמוכה אף מזו הנמדדת בזמן השינה), וזה עוד במקרה הטוב. רוב המשפחות מחזיקות כיום יותר ממקלט טלוויזיה אחד (בבית שאני גדלתי בו היו שלושה, כך שכמעט ולא נאלצנו לנהל שיחות, אפילו לא כאלה המסתכמות ב"אולי יש משהו יותר טוב בערוץ עשר, תבדוק"). גם ערבי חברים עלולים לפול שדודים בפני המכשיר, ולא פעם ולא פעמים יצא שנכחתי בכאלה שהתחילו בשיחה ערה וגוועו בדממה בשניה שמישהו החליט ללחוץ על השלט.

800px-Family_watching_television_1958

משפחה מהימים הטובים, בהם לא היינו מפוזרים בארבע חדרים שונים

על טלפונים חכמים ורשתות חברתיות אין טעם להרחיב (לפחות לא באריכות) מעבר למה שעלה בכתבה. אם הטלוויזיות, המחשבים וקונסולות המשחקים הצליחו לגזול את תשומת ליבנו אחד מהשני, הרי שהטלפונים החכמים, אולי המייצגים האולטימטיביים והסוכנים הראשיים של העת החדשה והקדמה, הם לא פחות מאשר תחילת הסוף. חסידי הטכנולוגיה נוהגים לציין את העובדה כי בכל טלפון חכם שאנחנו מחזיקים יש יותר עוצמה מזו של המחשבים שהנחיתו את אפולו 11 על הירח, וסביר להניח שזה נכון, רק שאף אחד מאיתנו לא מנסה להנחית כרגע אפילו עפיפון. למעשה, רק רצינו לצאת לבר השכונתי לשתות משהו עם חברים טובים, וכעת כולנו יושבים מול המסכים הבוהקים, קוראים עדכוני חדשות, שולחים הודעות וציוצים, או צופים בסרטונים. במובן זה, הטכנולוגיה אכן שחררה את בני האדם מן המטלות הפיזיות השונות, ובאותה נשימה יצרה ואפשרה את ההפרדה הסופית ביניהם, וכך פטרה אותנו גם מהנטל הכרוך בלהיות סוציאליים ולתקשר באמת.

אין אונות – לא ניתן להתעלם מחוסר האונים הכללי שהטכנולוגיה הביאה עימה. בעבר מרבית האנשים היו יודעים כיצד לתקן את הצנרת בביתם, את הגג שלראשם, את התנור שבמטבח, את השמלה שנקרעה, את המנוע ששבק וכך הלאה. כיום, מרביתנו איננו מסוגלים להתמודד עם הרוב המוחלט של הבעיות הטכניות שפוקדות אותנו באופן אקראי, תהיה זו סתימה בכיור, רטיבות בתקרה, קרע במעיל, התחממות של מנוע או חלילה רשת האינטרנט שקרסה (בהנחה שכבינו את המודם, הדלקנו שוב ודבר לא קרה).

חוסר אונים זה נובע, לטעמי, משלושה גורמים עיקריים: מורכבות טכנית המצריכה התמקצעות נקודתית, "פחד" מפני הלא מוכר שלעיתים אינו מצריך יותר מאשר ידע בסיסי (פחד הנובע ישירות מהצפת המידע בעת הנוכחית), ועיצוב מוצרי הצריכה באופן שאינו מאפשר לתקנם כחלק ממה שידוע בכינוי "עיצוב לשבר", ומהווה נדבך מרכזי בכלכלה העולמית.

איכות ומחויבות – דוגמא נוספת לטענה כי הטכנולוגיה פגמה במרקם החיים היא "בעל המקצוע". בעבר הלא רחוק, הנגר, החנווני או החייט היו מכירים היטב את קהל לקוחותיהם, ובבואם להתקין בעבורם גלגל לכרכרה, למכור להם מזון או חליפה חדשה, הם היו לוקחים בחשבון את כלל צרכיהם מתוך היכרות עם סגנון חייהם – הדרכים בהן עליהם לעבור, מזג האוויר המקומי, טעמם האישי, השימושים השונים שיועדו למוצר הסופי וכך הלאה. חייהם של הלקוחות היו הלכה למעשה חייהם שלהם, ומכאן גם ההבנה המוחלטת של הצרכים השונים. מובן גם שאיש מהם לא היה מעלה בדעתו לצור מוצר שלא נועד לתקופת חיים שלמה, והתמחור עצמו היה ברוב המקרים מסורתי, יותר מאשר שקלול מדויק של עלות ושעות עבודה. נכון להיום, עת מרביתנו רוכשים בגדים ורהיטים בייצור המוני, אל לנו להתפלא על כך שהם אינם מאריכים ימים. ביטול הקשרים החברתיים עם היצרנים השונים הוביל גם לביטול הערבות והמחויבות ההדדית.

_______

מובן כי אין בכל האמור כדי לטעון כי הטכנולוגיה הנה "רעה", וכי עלינו לחזור ליערות ולנהרות על מנת לחטוב עצים ולכבס בגדים. למרות שזכיתי להיקרא "לודיט" יותר מפעם אחת בחיי (למשל, אחרי כתיבת הטור הזה), הרי שאני האחרון שאטען כי הטכנולוגיה היא דבר שיש להצר עליו. רק היום, למשל, התקשרתי למרכז לרפואה משלימה בו אני מטופל מידי פעם, על מנת לברר באם יש לי זיכוי במערכת שלהם בעבור מפגש אליו לא הגעתי. כאשר הבחורה בצד השני הרימה את האפרכסת היא כבר ידעה מי על הקו – המערכת זיהתה את הטלפון שלי. עוד בטרם הספקתי לשאול היא ציינה בפני שקיים זיכוי על שמי וקבעה לי תור, אודותיו אני בוודאי אקבל תזכורות לנייד שלי כך שלא טרחתי לרשום את מועדו. אני מעריך שלפני 100 שנים כל הסיפור הזה היה אורך מעט יותר זמן, נניח, שלושה ימים (לאתר את התיק, לחפש בספר הקבלות של שנה שעברה וכו'). סיימתי את השיחה ולא יכולתי שלא לחוש נפעם מהחידושים וההתפתחויות שיש לנו את הזכות לחיות לצדם כיום, קטנים ככל שיהיו. ועדיין, בהחלט מוטב לנו לדעת ולהכיר את השלכותיו של השפע הטכנולוגי שאנו חווים, שכן אלה אופפות אותנו מידי יום, במודע ובתת המודע, וקובעות את תחושת השליטה או חוסר השליטה שיש לנו על העולם בו אנו חיים.

FrameBreaking-1812

לודיטים בפעולה (לקריאה אודות מעלליהם בהרחבה ראו מטה קישור לפוסט "לנתץ ולשפץ")

לכל אחת מ"הבעיות" שסקרתי יש כמובן פתרון פשוט. מאחר והטכנולוגיה עצמה היא לא זו שרעה, הרי שרק אופן השימוש שלנו בה הוא זה המטיל צל כבד על קיומה. בהתאמה, אנחנו יכולים לבחור להיות יותר מעורבים, לבחור ב"דברים" ולא ב"מכשירים". להעדיף לבשל ארוחה מפרודוקטים בסיסיים על פני חימום של אחת שנקנתה מוכנה, למשל. או באמצעות מציאה או המצאה של פרויקטים משפחתיים שיערבו את כלל בני הבית וירתמו אותם לטובת מטרה אחת מהנה. אנחנו יכולים לבחור לשחק במקום לצפות בטלוויזיה, להיפגש במקום לשוחח בנייד, ללמוד איך לתקן את הטוסטר אובן או לפתוח סתימה באמצעות אינספור אתרים הקיימים בדיוק לשם כך (תודה טכנולוגיה!) וליצור קשרים מחודשים עם בעלי מקצוע בקהילה המקומית שלנו, להניח להם לתפור לנו את הבגדים, לבנות לנו את הרהיטים ולגדל בעבורנו את המזון.

הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, ואם אנחנו רוצים לשרוד לצידה ולשמור על חיים מלאים ומאושרים, נצטרך ללמוד כיצד לספוג אותה אל קרבנו במינונים הנכונים. זה דורש אימון, אבל זה בהחלט אפשרי.

בסרטון: משפחת פון טאמרפ מדגימה כיצד יוצרים מעורבות וקשרים חזקים. בקרוב בתיאטרון הבובות אצלכם בסלון.

________

באותו נושא

לנתץ ולשפץ

מגוגל גלאס למראה שחורה וחזרה, או, על אובדן מושג החוויה

_______

 

תגובות16

  • הגב אוגוסט 17, 2014

    שירה

    בשני הפסקאות האחרונות ניתחת בעצמך את התשובה למאמר של איילת רוזן. זה לא נכון שאנשים בודדים יותר בגלל הטכנולוגיה. מאמר טוב (כמו המאמרים שיש כאן ובמקומות אחרים), פורום טוב או בלוג טוב, הם "חברים" לרגעי בדידות, בדיוק כמו שאתה קורא ספר ואתה מרגיש שאתה והסופר או הדמות בספר, יכולתם להיות החברים הכי טובים. הטכנולוגיה מאפשרת לתקשר ולהכיר את האנשים שמאחורי המילים. הבעיה היא.. שלאנשים אין מילים, עולמם דל, תחומי העניין שלהם מצומצמים, הם מזויפים ומתקשרים באמצעות אותם תחומי עניין מצומצמים (ילדים, עבודה, קניות, יוקר המחיה, בדיחות סתמיות שעוברות ברשת, תמונות) ולא פלא שכשאתה רחוק מעצמך, מצטברות תחושות בדידות שאין להן מרפא. אמרת בעצמך, זה לא הטכנולוגיה אלא מה שאתה עושה איתה ומה שאתה עושה איתה, לצערי, מעיד על מי שאתה.

      

    • הדס מזרחי
      הגב יוני 9, 2015

      הדס מזרחי

      שירה, אני לא מסכימה בעניין ההכללה של האנשים "שהם עולמם דל והם מזויפים", זה מה שמעסיק אותם, עבודה וילדים כי הם עסוקים בזה רוב הזמן, די כורעים תחת נטל, עובדים שעות ארוכות,
      אבל את יכולה לנסות אותם ולהעלות נושאים אחרים לשיחה, תנסי אותם ותתפלאי, אולי אנשים שכחו כבר לדבר. יש המון תלות בטכלנולוגיה, אני רואה את זה על עצמי ומנסה להשתחרר מזה ופשוט לצאת למקומות ולדבר עם אנשים פנים מול פנים, לתחושת בדידות יש מרפא. אני יוצאת לשוטט לפעמים בלי הנייד ומדברת עם אנשים, והם נחמדים, מזל שעוד אפשר לקרוא הבעות פנים, מול המסך יש תמונות לא חיות של הקרובים, תמונות מפעם, והם רק רגע אחד של הבעה למצלמה. אני בעד ליזום שיחה וליזום פעילות ולא לחכות שזה יבוא מהצד השני ולהגיד שלתחושת הבדידות אין מרפא.
      המאמר הזה זו סטירת לחי בשבילי. מודה עליו.

        

      • הגב יוני 9, 2015

        גיא

        הדס, כל עוד לא מדובר בהכללה גורפת כל אז לצערי אני דיי עם שירה.
        אני לא חושב שהעניין קשור דווקא לחידושי הטכנולגיה.

        אני אמליץ על ספר שנראה לי ששם את האצבע על הנקודה. > אמנות השיחה מאת גבריאל רעם.
        שם הספר אולי קצת מטעה אשר לתוכנו אבל ….

        הנה חלק מההקדמה: כשנשאל במה עוסק הספר: אמר משפט שהוא שאלה
        שלאחריו לדבריו כולם הבינו
        —————————————————————————————-
        "מתי בפעם האחרונה יצא לך לנהל לשיחה אמיתית? שיחה של ממש עם מישהו?"

        ולפעמים הוספתי: "לא שיחה נימוסית, של לצאת ידי חובה , אלא שיחה שבה באמת נפתחתם זה לזה?" לרוב , לאחר השאלות האלו היו בני שיחי אומרים ,"אוקי , עכשיו הבנו על מה הספר." לעיתים אף הוסיפו משלהם. למשל , קרוב מבוגר סיפר לי שהמקום שהוא אוהב ביותר ללכת אליו הוא בית הכנסת , אבל מפריע לו שגם במקןם הזה , כל הדיבורים שמחליפים אנשים בינהם , הם סתם. אותם משפטים צפויים ולעוסים , לא ממש אומרים את מה שהם חושבים. והוא הוסיף: "ובעצם ככה זה רוב השיחות שלי עם אנשים."
        —————————————————————————————-

          

        • הדס מזרחי
          הגב יוני 9, 2015

          הדס מזרחי

          זה קשור לרוח התקופה שלנו שהיא מאוד טכנולוגית, מבלים שעות מול צג המחשב, הראש תקוע בוואטסאפ, לא מרימים את הראש כדי להסתכל מסביב, אפילו לא להסתכל מעבר לחלון בזמן הנסיעה באוטובוס. אני רואה דברים מזעזעים. היום קישקשתי על פרסומת של נינט והתחלתי לדבר עם זוג הורים על יוקר המחייה ועל סלואו, הם הביעו עניין, תראה איך מתפתחת שיחה מקצת יוזמה, אני לא אוהבת את הגישה הזאת של "זה המצב ואין מה לעשות", השיחות שלי עם אנשים מרגישות חשובות כי אכפת לי מהאנשים ואני מרגישה שאני סומכת עליהם, מדברים על דת ועל פוליטיקה ועל תקשורת ועל אמנות ועל טבעונות ועל מוסיקה ועל זוגיות, רק עם קצת זמן פנוי כדי לקשקש ולהחזיר את רוח המשחק לחיים, גם עם אנשים שנראה שכל מה שמעסיק אותם זה עולם שטחי וצר. אני בעד הצ'אנס הזה לכולם.

            

          • הדס מזרחי
            הגב יוני 9, 2015

            הדס מזרחי

            (קישקשתי בטוש על פרסומת של נינט)

              

            • הגב יוני 9, 2015

              גיא

              הדס , את בסדר גמור ויפה דיברת.
              אולי אני קצת ציני ויתכן שכמו שקרלין אמר שאם תגרדו ציניקן תמצאו אידיאליסט.

              בכל זאת ארשה לעצמי לצטט קטע נוסף מהספר שמדבר על
              תחושות החמצה ,פיספוס וריקנות שאנשים מדווחים עקב שיחות עם מסכות
              שמטרתם לסתום חורים. מה יותר טוב מסיפור יהודי עממי שמובא משם:
              ————————————————————————–
              אדם היה מהלך בסימטה חשוכה , מולו הגיע לפתע אדם חמוש.
              "אל תירא" התחנן האיש, "אתן לך את כל כספי"
              "איני רוצה את כספך," אמר האיש עם האקדח , "אני רוצה שתשב ותקשיב
              במשך השעה הבאה.כל חיי ניסיתי לגרום למישהו באמת להקשיב לי."
              ————————————————————————–

              אני מניח שהסיפור סופר אף לפני העידנים הטכנולוגיים האחרונים למרות
              שאני מסכים איתך שתרומתם לא חיובית לפתרון המצוקות המדווחות.

                

              • הגב יוני 10, 2015

                גיא

                עמית , הגבתי פה למעלה תגובה שממתינה לאישור כנראה בשל 2 לינקים שצירפתי. אני חושש משום שהכתבה כבר ישנה שהיא תתקע אי שם במייל שלך למטה.

                אז הנה המשך דבריו של ב.בקר בהמשך לטיעוני אשר לפוליטקלי קורקט , הזיוף
                והשפעתם על "מגפת הבדידות".

                "הטניס הוא עדיין ספורט נפלא, אבל הפך להיות יותר מדי פוליטקלי קורקט. אני מאמין שהשחקנים צריכים להיות פתוחים בנוגע ליריבויות ביניהם ולהפגין כנות. הם לא צריכים לזייף חברויות".

                "הסיבה שפדרר אחד הספורטאים המרוויחים ביותר בהיסטוריה היא שהוא נחמד לכולם. אבל תחשבו על זה – אי אפשר להיות אהוב על ידי כולם. הוא עושה כסף מצוין בגלל הדימוי שלו, אבל האם הוא יעשה פחות אם יפגין קצת יותר את הרגשות האמיתיים שלו?".

                  

            • הגב יוני 10, 2015

              גיא

              ואולי הקשר לטכנולוגיה יותר רופף מאשר תרבות הPC לדברים שאפשר/מותר לומר בשיחה ובכלל?

              http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4666782,00.html

              יסלח לי עמית שאני מכניס ביג-מאק לבלוג שלו …

              אבל האם גם יתכן שעושים קצת אובר-נוסטלגיזיה לעבר נטול טכנולוגיה?

              http://bigthink.com/words-of-wisdom/john-mcenroe-on-aging

                

              • הדס מזרחי
                הגב יוני 10, 2015

                הדס מזרחי

                גיא, תודה רבה על הציטוטים המדהימים מהספר הזה, אני בהחלט אקנה אותו
                אני לא חושבת שזה אובר נוסטלגיה, אני דווקא מדברת על הכאן והעכשיו, כשאני מכבה את הנייד או זורקת אותו הרחק הרחק, או באה רק עם רב קו בארנק, דווקא אז הכי כיף לי לדבר עם אנשים, בלי כל הצפצופים המטרידים וההסחות האלה.

                בקשר לאמנות השיחה ולכנות, קרוב משפחה מאוד קרוב דיבר איתי על זוגיות אחרי שנים שהיה לנו קושי לדבר, והוא נפתח בפני ואמר לי את הדברים שהוא חושב עלי, אני הקשבתי לו ועניתי בחזרה, זאת היתה שיחה גלויה מאוד ברוח טובה, הוא בא לחגוג איתנו יום הולדת, בדר"כ הוא היה נעדר מהאירועים האלה, אני חושבת שהיוזמה הזאת במשפחה באה מכל מיני כיוונים, אבל היה רצון מצד כולם. (אח"כ הבת שלו ביקשה לדבר איתי על אהבה, ביום אחר.) כל אחד עשה צעד בכיוון.

                  

                • הגב יוני 10, 2015

                  גיא

                  בכיף ,
                  הייתי מחזק את המלצתי לספר בזה שהייתי ממליץ עליו
                  גם למיני – מינימליסטים עם מעט מאוד חפצים.
                  בכל מקרה , אם לא תהיי מרוצה אז אני מבטיח
                  שעמית(*) ישמח להחזיר לך את כספך .

                  (*) מצטער עמית, ניסתי להימנע אבל הייתי חייב וכידוע אני נעדר כוח רצון 🙂

                    

                  • עמית נויפלד
                    הגב יוני 10, 2015

                    עמית נויפלד

                    אני נהנה מהדיאלוג, והספר באמת נשמע מוצלח, אני מודה שהמינימליזם שלי לא פגע בדחף רכישת הספרים שלי, אם כי אני מקפיד להוציא מהספרייה ספר ישן בכל פעם ולהניח על הספסל כדי שהיא לא תעלה על גדותיה.

                    משעשע גם לראות את התגובה הישנה שלך על שדרוג האתר, היית מאמין שזה קרה בסוף? 😉

                      

                    • יוני 10, 2015

                      גיא

                      אהוווו!
                      טוב שאתה מעלה את נושא שדרוג האתר .
                      אני חושב שזה המקום הנכון לדבר בשם קוראי ומגיבי הבלוג
                      שאינם טכנו-פובים או מיזו-טכנים וחפצים שהבלוג יתקדם סוף סוף(אם כי באיטיות הנדרשת) למאה ה-21 בה מגיב יכול לבקש לקבל את התגובות לפוסט שהגיב עליו למייל ולא ל[עבוד] ברפרוש האתר במקום לנוח מנוחה ראויה.

                        

  • הגב אוגוסט 18, 2014

    גיא

    לילה טוב ,עמית.

    אם כבר אתה מדבר על טכנולוגיה וקהילה – מה לגבי ההבטחות שפיזרת לשיפור האתר? ספטמבר מתקרב אתה יודע. אמרת בעצמך, זה לא הטכנולוגיה אלא מה שאתה עושה איתה ומה שאתה עושה איתה, לצערי, מעיד על מי שאתה 🙂

      

    • עמית נויפלד
      הגב אוגוסט 18, 2014

      עמית נויפלד

      אני יודע שזה לא נראה ככה, אבל הנושא בעבודה 🙂
      סביר להניח שיהיו עיכובים, אבל בי נשבעתי שעד תאריך לא ידוע זה יקרה

        

  • הגב יוני 24, 2015

    אורלב

    "ובאותה נשימה יצרה ואפשרה את ההפרדה הסופית ביניהם, וכך פטרה אותנו גם מהנטל הכרוך בלהיות סוציאליים ולתקשר באמת".
    אז אנסה לאתגר: האם זה נכון? ואם כן, האם זה רע?
    לגבי האם זה נכון- אני חושבת שיותר שיחות נפש קורות בין חברים בצט, נניח, מאשר בין מכרים ברחוב.
    לגבי האם זה רע- התרגלנו להיות סוציאליים ולתקשר באמת. אבל מעבר לזה שהתרגלנו לזה- יש לזה יתרון? האם השינוי הוא באמת רע או פשוט שונה?

    ואני גם לא קונה את עניין "לדבר עם זרים ברחוב". זרים תמיד היו זרים. כשלא היו סמארטפונים, אנשים קראו עיתונים ברכבת. מהבחינה הזו, אני לא חושבת שחל איזה שינוי עצום.

      

  • הדס מזרחי
    הגב יוני 24, 2015

    הדס מזרחי

    אורלב, בצ'אט את לא רואה את התגובה בזמן אמת של הבנאדם שאת מדברת איתו, זה גורם לבעיות תקשורת. גם כשאתה לא נמצא מול הנבאדם אתה יכול לא להגיב ופה נגמרת השיחה במקום ללבן עניינים כמו שצריך. זה הזוי כמו לעזוב מישהו בשיחת טלפון, בצ'אט אפשר לזרוק דברים שהתכוונת להגיד אחרת, או שהובן לא נכון ואי אפשר לדעת איך הובן ואם הצד השני נפגע או כועס או מה. יש בזה משהו שרוט לגמרי

      

השאירו תגובה