אמי נפטרה בשנת 2009, מיותר לציין שזאת היתה תקופה קשה מאוד בחיי. היא גרה במרחק של 1,000 מייל, ואחרי שהלכה לעולמה היתה זאת האחריות שלי לפנות את חפציה מביתה שבפלורידה. זו היתה דירה קטנה בעלת חדר שינה אחד, אבל היא היתה עמוסה מקיר לקיר. לאמי היה טעם טוב – היא יכלה להיות מעצבת פנים – ואף אחד מהחפצים לא ענה לתיאור ג'אנק. ועדיין, היו המון חפצים בדירה.

אמי תמיד היתה עסוקה בקניות ורכישות, צוברת עוד ועוד דברים. היו לה רהיטים עתיקים בדירה, מיטה מהממת מעץ אלון שתפסה כמעט את כל המקום בחדר השינה, שני ארונות מתפקעים מבגדים, תמונות ממוסגרות ניצבות בכל מקום פנוי על הרצפה, יצירות אמנות מקוריות תלויות על הקירות, ופריטי דקורציה נאים הממלאים כל פינה שעוד נותרה. 64 שנים של צבירת רכוש בדירה אחת קטנה.

עשיתי מה שכל בן אחר היה עושה: הזמנתי משאית גדולה ושכרתי שטח אחסון באוהיו. עלות שכירת המשאית עמדה על 1,200 דולר, ועלות שטח האחסון עוד 120 דולר לחודש. כלכלית, יכולתי להרשות זאת לעצמי, אבל במהרה גיליתי שהמחיר הרגשי גבוה הרבה יותר.

זיכרונות

בהתחלה לא רציתי לוותר על שום דבר. אם אי פעם איבדתם הורה או אהוב, או שהייתם במצב רגשי דומה, ייתכן ותבינו עד כמה קשה זה היה לשחרר אחיזה בחפציה, בכל אחד ואחד מהם. אז במקום לשחרר עמדתי לאחסן את כל הפריטים כולם, החל בחסרי הערך וכלה ברהיטי הענק, בתוך יחידת אחסון ליליפוטית באוהיו, מהרצפה ועד התקרה. באופן הזה יכולתי להיות בטוח שכל החפצים של אמי יהיו שם במידה ואי פעם ארצה אותם, במידה ואי פעם אזדקק לגישה אליהם מסיבה בלתי נתפסת זו או אחרת. אפילו תכננתי להציב מספר פריטים בביתי שלי, כתזכורת עדינה לקיומה.

ג'ושוע ואמו קלואי – יוני 2009

התחלתי לארוז את כל מטלטליה. כל תמונה ממוסגרת, כל בובת פורצלן, כל מפית תחרה קטנה ולבנה שהונחה על כל מדף. ארזתי כל פיסה ועדות שנותרה לחייה.

או כך לפחות חשבתי.

ואז התכופפתי להסתכל תחת המיטה.

בתוך הכאוס המאורגן ששרר תחת המיטה יכולתי להבחין בחמש קופסאות, כל אחת מסומנת באמצעות מספר. כל קופסא היתה סגורה ואטומה באמצעות מסקינגטייפ. פתחתי אחת מהן ומצאתי מסמכים ישנים מתקופת לימודי בבית הספר היסודי, כרבע מאה קודם לכן. מבחני איות, עבודות, ציורים משיעורי אמנות, הכול היה שם, כל בדל נייר מחמש שנות לימודי הראשונות. ממראה הקופסא היה ברור כי היא לא נפתחה מזה שנים ארוכות. ועדיין, אמי המשיכה לאחוז בה בגלל שהיא ניסתה להמשיך ולאחוז בחלקים ממני, בפיסות מהעבר, ממש כפי שאני התכוונתי לנסות ולאחוז בחלקים ממנה ומעברה.

זה היה השלב שבו הבנתי שמאמצי השימור שלי הנם לשווא. אני יכול לאחוז בזיכרונות ממנה גם ללא החפצים שלה, בדיוק כפי שהיא תמיד זכרה אותי ואת ילדותי גם מבלי להזדקק לקופסאות שתחת מיטתה. היא לא הזדקקה לתעודות בנות 25 שנה על מנת לזכור אותי בדיוק כפי שאני לא אזדקק למחסן עמוס חפצים על מנת לזכור אותה.

התקשרתי וביטלתי את המשאית, ולאחר מכן, ובמשך 12 הימים העוקבים, התחלתי לתרום את כל חפציה למקומות ואנשים שבאמת יעשו בהם שימוש.

לקח נלמד

מובן שעדיין היה קשה לשחרר אחיזה בחפצים, אולם בתהליך הגעתי למספר תובנות בנוגע ליחס שבין חפצים לזיכרון:

אני לא החפצים שלי. אנחנו יותר מסך כל הרכוש שיש לנו.

הזיכרונות שלנו אינם מצויים מתחת למיטות. הם בתוכנו, לא בתוך הדברים שלנו.

פריט בעל ערך סנטימנטלי בעבורנו, יכול להיות בעל ערך שימושי בעבור מישהו אחר.

היאחזות בדברים מטילה משקל רגשי ונפשי כבד, הוויתור והנתינה משחררים אותנו לחופשי.

אתה תמיד יכול לצלם את החפצים שברצונך לזכור.

תמונות ישנות ניתן לסרוק (עוד על כך מטה).

חשוב לציין כי איני חושב שחפצים בעלי ערך סנטימנטלי הנם רעים או מרושעים, ושהיאחזות בהם היא פסולה. אני לא. אני חושב שההשפעה המזיקה של חפצים סנטימנטליים – וסנטימנטליות באופן כללי – הנה הרבה יותר מעודנת.

אם אתה רוצה להיפטר מחפץ זה או אחר, והסיבה היחידה שמונעת זאת ממך היא סנטימנטליות – אם היא מכריעה אותך – אז ייתכן וזה בדיוק הזמן להיפטר ממנו. ייתכן וזה הזמן לשחרר את עצמך מהמשקל העודף.

זה כמובן לא אומר שאתם צריכים להיפטר מהכול.

זינוק גדול או צעדי תינוק

כשחזרתי לאוהיו, היו לי בתא המטען ארבעה ארגזים מלאים בתמונות, אותן סרקתי ושמרתי אונליין בשלב מאוחר יותר. התמונות האלה הן דיגיטליות כיום; הן יכולות להופיע במסגרות דיגיטליות ייעודיות במקום להעלות אבק במרתף כלשהו. איני זקוק עוד להתמודד עם הארגזים הגדולים שהכבידו עלי, והן לעולם לא יוכלו להיהרס בשריפה.

את כל שאר החפצים תרמתי. בלי יוצא מן הכלל. תרמתי את כל הריהוט ואת כל הבגדים ואת כל חפצי הנוי והדקורציה שהיו פזורים ברחבי הדירה.

זה היה זינוק משמעותי בעבורי, אבל הרגשתי שזו הדרך הנכונה להסיר את המשקל – את הרצינות הרגשית – של הסיטואציה מעל כתפי.

אתם מבינים, אני לא באמת זקוק לחפציה של אמי על מנת לזכור אותה. טביעת הרגל שלה ניכרת בכל. באופן בו אני מתנהג, באופן בו אני נוהג באחרים, אפילו באופן בו אני מחייך. היא עדיין כאן, והיא מעולם לא היתה חלק מהחפצים שלה.

בכל פעם שאני מעניק עצה, אני נוטה לתת שתי אופציות. האופציה הראשונה הנה בדרך כלל זאת של הזינוק הגדול, קפיצת הראש לתוך הסיטואציה (כלומר, היפטרו מהכול, נתצו את הטלוויזיה שלכם, זרקו את כל השטויות מהחלון, הסירו את הפלסתר במהירות וכו'). האופציה הזו אינה מתאימה לכולם, ולעיתים אפילו לא לי, אבל במקרה הספציפי הזה בחרתי לפעול כך – תרמתי הכול ובבת אחת.

האופציה השניה היא לפעול לאט יותר, ולבצע את השינוי בצעדי תינוק, והיא עובדת מאחר והיא עוזרת לבנות מומנטום באמצעות פעולות קטנות. ראו זאת כך: איזה פריט סנטימנטלי אתם יכולים לשחרר היום, שרציתם לשחרר כבר מזה זמן מה? תתחילו כאן. בחרו פריט אחד או שניים בכל שבוע, ולאט הגבירו את הקצב ככל שתרגישו יותר בנוח עם התהליך.

בכל אחת מהאופציות בה תבחרו, החלק החשוב ביותר הוא לנקוט בפעולה. זאת אומרת, לעולם אל תעזבו רעיון טוב מבלי לנקוט שום פעולה שתקדם אתכם לעבר מימושו.

אז… מה אתם מתכוונים לעשות היום על מנת להיפרד מחפצים סנטימנטליים המכבידים על חייכם?

________

באותו נושא

המינימליסטים – 1 – מה זה מינימליזם

101 דרכים להאט את החיים – פרק 2 – תסדרו את הבית

לעבור דירה ולהישאר בחיים, או, בדרך למינימליזם – חלק ראשון

הרגלי זן – 9 – המדריך ליצירת הבית המינימליסטי

___________