ניו יורק, העיר המתויירת ביותר בעולם, היא לפחות על פניו לא הריזורט המושלם לחופשה איטית ושלווה, ועדיין, כאשר אסף שטקלר, חברי הטוב משכבר הימים עשה רילוקיישן לחצי שנה, הגעגועים, והאפשרות להשתלט לו על הדירה, הכריעו לבסוף את הכף. אז ארזתי מזוודה קטנה (10 ק"ג בשקילה) וטסתי עם החברה שלי ( 20.5 ק"ג בשקילה) לעשרה ימים נטו בעיר הגדולה, כאשר אני נחוש בדעתי ליישם את עקרונות התיירות האיטית בעיר שגורמת לך לרוץ גם מתוך שינה. אחרי יום אחד של התאוששות מהג'ט לג, ועוד חצי יום של התאוששות מהנגאובר, אפשר להתחיל את הראשומון…
מאחר וזה הביקור השני שלי בעיר נחסך ממני הצורך לסמן V על אתרי התיירות המרכזיים. אם כי, ואם להיות כנים, גם בביקור הראשון לא ממש טרחתי. את האמפייר סטייט בילדינג ראיתי מרחוק, את פסל החירות מהמעבורת, את בניין האו"ם מהמונית, ואת מגדלי התאומים בשידורים החוזרים של יום השנה לאסון. גם במרבית המוזאונים שיש לעיר להציע לא הספקתי להיות, אבל ההחלטה הראשונה היתה לא להגיע לכאן ולעשות השלמות, ההעדפה האישית שלי היתה ונשארה, כמו בכל טיול, לשוטט ברחובות. בנסיעה הקודמת הצטרפתי לחבר שהיה בעבר מדריך טיולים בעיר, וזכיתי לצעוד במסלולים מסודרים ולשמוע עשרות אנקדוטות וסיפורים על כל פינה בעיר, והפעם, ולפחות בשלושת הימים הראשונים, מצאנו את עצמנו נסחפים לשיטוטים מהנים וחסרי תכלית לחלוטין.
אומנם לקחנו עימנו עותק של "איי ויטנס ניו יורק", אבל מרבית הזמן הוא נותר במעמקי התיק, וכאשר הידיים והעיניים פנויות, אפשר להתחיל ולחוות באמת את העיר. המסקנות? ניו יורק עיר איטית למהדרין. למעט איזור המיד טאון העסקי ומרכז הסחר העולמי, אשר אדם מן הישוב עלול להירמס בהם למוות אם רק יעצור לרגע לקשור את השרוכים, הרי שמרבית חלקי האי שלווים ושקטים, לא מעט הודות לשלט הזה אשר מתנוסס בכל צומת שני
האיום בקנס של 350 דולר בימים של פוסט משבר כלכלי כנראה עושה את שלו, ובהליכה של שש שעות ברחבי העיר אתם תשמעו בממוצע צפירה אחת שככל הנראה נועדה להציל חיים. גם בארץ, זאת יש לציין, קיים חוק האוסר על צפירות וקנס נלווה, אבל אף אחד עדיין לא ניסה לאכוף אותו, וחבל, כי זה היה חוסך לי את הצורך לכתוב את הפוסט הזה.
בכל מקרה, בניו יורק אף אחד לא צופר, גם לא נהגי מוניות. רובע מנהטן, שמאכלס 1.6 מליון תושבים, ומארח בכל יום עוד כ 2.4 מיליון עובדים ותיירים, מצליח להיות שקט יחסית. וכאמור, כשיש שקט, וכאשר מדריך התיירים מאופסן בתיק, אפשר להתחיל לשים לב לדברים החשובים, כמו למשל תופעת הגננות העירונית שהשתלטה על כל רחבי ניו יורק רבתי.
לפני שאני מסביר, אולי כמה מילים על גננות באופן כללי. טום הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועה ההאטה ומחברם של רבי המכר "אין מחיר לחופש" ו"אלוף בטלות" ממליץ על שני תחביבים איטיים למתחילים: נגינה ביוקללה וגננות. טענתו, שחוזרת ועולה במקומות רבים בפרסומיו, היא כי הגננות הנה הדרך הטובה ביותר להשיג שלווה, והוא עצמו מבלה כשעה ביום לפחות בגינתו, עודר, משקה, זורע וגוזם, והוא לא לבד. הגננות עולה כתחביב מומלץ בכל אתר וספר הקשור לתנועה (שניה לה רק הסריגה) אולם דומה שבמקרה זה הפופולאריות שלה חרגה מזמן מתחומם של חסידי ההאטה – נכון להיום קיימים כעשרים מגזינים שונים המוקדשים באופן בלעדי לגינון, והתחביב האיטי שולח את זרועותיו אל כל רחבי העולם, ובכלל זה, כך הסתבר לי ביומיים האחרונים, גם לניו יורק.
מאחר והעיר עצמה עמוסה וצפופה, הניו יורקרים מוצאים את עצמם מגננים בכל פינה אפשרית: באדניות, בערוגות של עצים, בגנים הציבוריים… העיסוק הפך להיות כה מקובל עד שהעירייה עצמה מעודדת את התושבים לקחת חלק בהתנדבות בגינון הפארקים הציבוריים
אל תשאל מה הגינה שלך יכולה לעשות בשבילך
אלא מה אתה יכול לעשות בשביל הגינה שלך
אולם, לא כל הגננים העירוניים ממהרים לקחת את הסאבוויי שלוש תחנות לפארק הקרוב, ומרביתם מסתפקים באדניות מטופחות או באופן מפתיע, בגינון של ערוגות העצים שברחוב.
משהו קטן שזרעתי על עצמי כשקמתי מהמיטה
מובן שכאשר אתה מחליט לגנן דווקא את הערוגה שמחוץ לדלת ביתך הרי שאתה מפקיר אותה לחסדי הרחוב
הרחוב שוקל להטיל את חסדו על אדנית מטופחת במיוחד
מה שמוביל גננים חובבים רבים להציב שלטים על הערוגות אותן הם מטפחים
לארי דייויד מתכונן לעונה הבאה
וכמובן, מאחר והניו יורקים הם אחרי הכל גם אמריקאים, הרי שניתן לצפות שהם יהיו מטורפים על כל הראש, ולהלן, תעשיית "הקדשת" הערוגות…
לכאורה עוד ערוגה מטופחת עם שלט לא ברור במרכזה...
אבל רק לכאורה.
אכן כן, הערוגה המטופחת קיבלה את השם "הייד פארק" על מנת לכבד את משפחת הייד, אשר לא, לא מתה בשריפה/בתאונה/בהגנה על המולדת, אלא… פרשה לקונטיקט! אם אתם שואלים אותי, המשפחה לא באמת פרשה, סביר להניח שהיא ברחה לשם לאחר שהבינה שכל השכנים שלה משוגעים לגמרי.
_____________
כל מי שגידל אי פעם רוזמרין באדנית של המטבח יכול להזדהות עם החדווה הטמונה בהפרחת השממה, וכאשר אתה מתגורר בעיר שמארחת 2.4 מיליון אנשים ביום, שקטה ככל שתהיה, לפעמים אתה צריך מקום משלך שתוכל לברוח אליו על מנת למצוא שלווה. הניו יורקים, מסתבר, בחרו בערוגה.
_____________
אני יכול להניח כי הנימוקים שהבאתי כעדות לאיטיות של העיר ניו יורק הנם מפוקפקים במקרה הטוב, גננות עירונית ושקט מצפירות הם כסף קטן לעיר שמפמפמת את תרבות הצריכה לווריד של העולם כבר כמה עשורים ברציפות, אבל ניתן לזקוף לטובתה של ניו יורק עוד כמה נקודות ראויות – מהערים הראשונות שהניעו את מהפכת החזרה לשתיית מי ברז, הקפדה על הפרדת פסולת במקור (בעיר ישנם ימי איסוף שונים לזבל על פי סוגים), מדיניות אנטי עישון קפדנית במקומות ציבוריים, כולל בפארקים ובגנים, גן עדן לצמחונים וטבעונים (קשה למצוא בעיר מסעדה שלא מחזיקה לפחות שלוש מנות נטולות גוויות בתפריט, ושפע בלתי נתפס של מסעדות שמחזיקות בתפריט צמחוני למהדרין), וכמובן, הפנמה של התפיסה הסביבתית בכל אחד ואחד מתחומי החיים
חנות אקו דוג בשכונת וויליאמסבורג בברקלין, בינינו, אין דרך אחרת לגדל כלבים
אז נניח ששכנעתי אתכם שניו יורק עיר איטית (תהיו גמישים), עכשיו צריכים לדבר על מה זה אומר להיות תייר איטי.
רמז אחד כבר ניתן בסיפור – אל תסתפקו באטרקציות המרכזיות – בכל מקום שבו אתם מטיילים, חפשו אחר האטרקציות הקטנות, הנסתרות, ובעיקר, האנושיות.
הנוף מטירת בלוודיר בסנטרל פארק ניו יורק
בקבוק שהושאר על מעקה טירת בלוודיר בסנטרל פארק ניו יורק
על יתר עקרונות התיירות האיטית אני ארחיב בחלק השני, אני בזמן ניו יורק, השעה פה 21:20, וזאת בדיוק השעה המתאימה להמשיך ולשתות…
____________
אושרי
מקסים. תודה
אושרי
דבי
איזה יופי של פוסט! כמי שעוסקת כבר הרבה שנים בגינון באופן מקצועי, זה מחמם את הלב לקרוא על תחביב הגינון של הניו יורקים. ובכלל אני מסכימה שזה אחד התחביבים המומלצים ביותר.
תודה כל הכתיבה היפה מחכים לעוד.
דבי