מכשיר הטלוויזיה, שהגיח לעולם בשנת 1927, חולל מהפכה באופן צריכת הבידור והתרבות. עד אותם ימים, בכל עת שחשקה נפשו של אדם בבילוי תרבותי, בצפיה במחזמר, בסרט קולנוע, או בתזמורת סימפונית המבצעת את התשיעית של בטהובן, לא היתה לו ברירה אלא להזמין כרטיסים מראש, ללבוש את חליפת שלושת החלקים שלו, לחבוש את הכובע על ראשו, ואז לשבת שעה ולחכות שגם רעייתו תהיה מוכנה (כי יש דברים שלא השתנו מאז הופעת ההומוספאיינס לפני 100,000 שנה), ואחרי כל זאת, היה עליו לצאת מהבית ולהתרועע עם אנשים, להחליף עמם דברים בתור לכרטיסים, לצור קשרים חדשים ולפגוש מכרים ותיקים. במילים אחרות, היה עליו לתקשר עם הסביבה שלא למטרת עשיית רווחים.
נכון להיום, כל שאדם צריך לעשות על מנת לחוות את מגוון העושר התרבותי שיש לעולם להציע, כל שעליו לעשות זה לדדות לסלון ביתו בתחתונים ולזפזפ בין חמש מאות ערוצים. וזה כשאנחנו עוד נדיבים. בדרך כלל לתוכנית שבה יבחר אותו אדם לצפות יהיה קשר רופף בלבד, אם בכלל, למושג תרבות, וקשר חזק עד כמעט משפחתי למונח המודרני "ריאליטי", שברוב המקרים בא לייצג חבורה של צעירים וצעירות במצבי לבוש מלאים או חלקיים אשר מתבקשים לבצע משימות שהיו מעליבות גם את האינטיליגנציה של התיקן הביתי.
אבל אנחנו סוטים מהנושא. הטור הזה כמובן לא בא לעסוק בביקורת תוכניות טלוויזיה, לנו זה באמת לא משנה אם אתם רואים את האח הגדול או את סדרת המופת החדשה של HBO, בשני המקרים מחקרים מוכיחים שאתם יכולים באותה מידה לצפות בשיקופית הישנה והטובה של "שביתה".
אגם לא עצר במזרקות
חז"ל אמרו כי שינה (מלשון: לישון) הינה אחד חלקי שישים של מיתה (מלשון: מוות). מחקרים מודרנים מצאו כי בזמן שינה הפעילות המוחית שלנו גבוהה יותר מאשר בזמן צפייה בטלוויזיה, כלומר, צפייה בטלוויזיה ממוקמת היכנשהו על הסקאלה בין שנים חלקי שישים של מיתה למוות מוחי מוחלט שיוכרז על ידי הפארמדיק התורן. או אם להשתמש במילים פשוטות – הצפייה בטלוויזיה היא פעילות פאסיבית מהמדרגה הראשונה, המוח שלנו, כמו גם הגוף, נותרים בחוסר מעש מוחלט בשעה שאני קולטים עוד ועוד מידע אשר מעט ממנו, אם בכלל, יוותר בסופו של דבר ברמה המודעת ויאפשר לנו להבריק בשיחת הסלון הבאה.
בדרך כלל אנחנו גם לא נצפה בתוכנית טלוויזיה אחת בלבד, אחרי הכל, כבר טרחנו והתיישבנו על הספה. אדם שהחל לצפות בטלוויזיה בשעה 21:00 בדרך כלל לא יכבה את המסך לפני חצות, ולעיתים אף בשעות מאוחרות יותר, שכן מישהו צריך לאזן את ממוצע הצפיה הלאומי העומד על שלוש שעות וארבעים וארבע דקות. כול יום, כמעט ארבע שעות של פעילות מוחית אפסית בממוצע, וזה עוד בלי שהבאנו בחשבון את ישיבות ההנהלה בעבודה.
הנזק הטמון בטלוויזיה אינו נותר רק ברמה הקוגניטיבית, אלא גם בזו החברתית. ב 99% מהבתים מכשיר הטלוויזיה נמצא במרכז חדר האירוח, כאשר הסלון מסודר בח' מסביבו. בהתאמה, וברוב המקרים, אירוח של חברים יסתיים בסופו של דבר בשיחה של חמש דקות ואז צפייה משותפת בטלוויזיה למשך שעתיים שלוש נוספות. לאט לאט אנחנו מאבדים את יכולות התקשורת המורכבות שלנו, לטובת מילמולים אקראיים ושאלות קיומות בסגנון: "היא לא שחקה בנמלטים את האחות?"
הוסיפו לכך את העובדות הבאות: מומחים מעריכים שצפייה ממושכת בטלווזייה תורמת להתפתחותן של הפרעות קשב, מומחים ממליצים להגביל את משך הצפיה בטלוויזיה לילדים ללא יותר משעתיים ביום, מומחים קובעים כי צפייה בטלוויזיה תורמת למגפת ההשמנה, מומחים קובעים כי מינוי ללוויין או להוט עולה יותר מידי כסף ויש מעט מידי מה לראות (ובמקרה של תקלה אתם צפויים לחוות לפחות התמוטטות עצבים אחת מול שירות הלקוחות)…
אם עדיין לא השתכנעתם זה רק בגלל שאתם צופים בטלוויזיה תוך כדי קריאת הפוסט. תפסיקו מיד, ואמצו אחת או יותר מההמלצות הבאות:
בטלו את המנוי לכבלים או ללויין והחזירו לעצמכם שליטה בתכנים בהם אתם צופים ובמשך הזמן בו אתם צופים.
העבירו את מכשיר הטלוויזיה לפינת הסלון.
בעת אירוח חברים או ביקור אצל חברים, נסו להימנע מצפיה משותפת בטלוויזיה לטובת שיחה ערה.
אל תחזיקו מקלט טלוויזיה בחדר השינה.
תשננו: טלוויזיה היא בזבוז של כסף ושל זמן, והיא הופכת אותנו לאנשים פאסיבים, שמנים וטיפשים.
_____________
לפרק 9 – ארוחות משותפות
_____________