מדריך טלאור לתייר האיטי באיסטנבול

אחרי זמן רב שלא הייתי בחופשה אמיתית, קיבלתי החלטה לקפוץ על מטוס, להמריא לעבר היעד הראשון שיופיע על לוח הטיסות ולשכוח מחיי היום-יום. בהתאמה, הזמנתי כרטיס לשבוע ימים באיסטנבול חודשיים מראש, עובדה שהוזילה משמעותית את מחירו. כמעט שנתיים חלפו מאז הפעם האחרונה שטסתי לחופשה (במהלכן ביליתי לא מעט בטיולים ברחבי הארץ) ועדיין, יום לפני הטיסה טרם היו לי כל תוכניות. ידעתי שאני נוסעת לבקר קרובי משפחה שעברו לגור באיסטנבול, ומעבר להזדמנות לבלות בחברתם תכננתי רק לנוח מהחיים וליהנות.


כדי להצליח ולקיים את שתי המטרות שהצבתי לחופשה הייתי צריכה בשלב הראשון לעבור לתודעת חופשה. מה שנראה פשוט לכאורה, להזניח הכול בצד ולהירגע, אינו בהכרח משימה קלה, ועל כך יעידו מאות אלפי תיירים ברחבי העולם העונים ברגע זה ממש למיילים מהעבודה. על מנת שלא להיגרר לסיטואציה דומה בחרתי שלא לעשות שום דיל של טלפון או גלישה סלולארית בחו"ל, לנטרל את הזמינות שלי ולהשאיר אותה בארץ. פעם ביום השתמשתי ב-
Wi-Fi כדי לעבור קצת על הודעות ולקשקש עם מי שצריך. במהלך שאר היום פשוט ויתרתי על זה מראש. 


השלב השני היה להחזיר לעצמי את חוש הפליאה. לצערי אנחנו לרוב מאבדים אותו איפשהו בתיכון. אנחנו הופכים להיות שיפוטיים, לעיתים ציניים, ושום דבר כבר לא מרגש אותנו. זאת הייתה משימה לא פשוטה, אבל אני חושבת שעמדתי בה יפה. הרבה דברים ריגשו אותי בחופשה הזאת ורובם ככולם היו קטנים ופשוטים.

 

לינה

תשכחו ממלונות, העדיפות במהלך חופשה היא לישון באזור של שכונת מגורים, וזאת מהרבה מאוד היבטים. ראשית, כשיורדים מהדירה לרחוב מרגישים את האופי האמיתי של הארץ הזרה, בעוד  שאזורי תיירים מרגישים בדיוק אותו הדבר בכל העולם: אותן רשתות גדולות של אוכל ובגדים, אותם רוכלים עם מוצרי סדקית המיוצרים בסין, אותה שפה בינלאומית, ואותן הצעות טורדניות לעיסוי אותנטי, שיט בנהר, או כול דיל אחר שיבטיח לגזול מכם חצי יום בריצות בין אטרקציות מקומיות. בשכונות מגורים פוגשים אנשים מקומיים ונחמדים אשר יכולים להעניק המלצות ללא מטרות רווח, אף אחד לא מנסה למכור לך שום דבר באגרסיביות, אפשר לעשות קניות של מזון במחירים סבירים (לא כאלו שדוחפים לתיירים) והאוכל הוא כמנהג המקום ולא כמנהג הגלובליזציה.

 

לפתוח את הבוקר במאפייה השכונתית, והשוס, תנור עצים אמיתי

ממש במקרה הגעתי בוקר אחד בדיוק ביחד עם המתדלקים


אני ישנתי בשכונת kadikoy שנמצאת בצד האסייתי של תורכיה, רחוק מכל אזורי התיירות והמלונות. מאחר וישנתי אצל קרובי משפחה לא נאלצתי לעמול על מנת להשיג מיטה פנויה, אולם גם בתוכנית המקורית חיפשתי ספות פנויות לגלישה. לאלה מכם שספה אינה אופציה מומלץ לנסות להחליף דירה, או לשכור אחת לטווח קצר.

לאן לוקחות אותי רגליי?


בהגדרה ניסיתי להימנע כמה שיותר מלבקר באזורים תיירותיים. השכונה שהתגוררתי בה במהלך השבוע סיפקה לא מעט עניין ואטרקציות עבורי. במרחק הליכה היו מאפיות מקומיות, בתי קפה שכונתיים, מסעדות של אוכל מקומי, שוק רחב ידיים שכל יום במהלך אותו שבוע ביקרתי בו ועדיין לא חקרתי את כולו, וארבע חנויות יד-שנייה רק בשני הרחובות הסמוכים. כל יום הצלחתי ללכת לאיבוד בעודי משוטטת בין הסמטאות ללא כל מטרה מיוחדת, ובעיקר בלי לחץ. הרחובות הקטנים באיסטנבול מלאים באמנות רחוב, עובדה ששמחה אותי מאוד, ולפיכך השתדלתי עוד יותר להתרחק מהרחובות המרכזיים. אחת מיצירות הרחוב שיותר אהבתי היתה לוח גיר ענק עליו נכתב "יום אחד אני…", ומלא אנשים מילאו את התשובות שלהם, בן דודי קרא ותרגם עבורי את מה שכתבו על הלוח, ומצאתי את עצמי מתרגשת לנוכח משפטים ששרבטו אנשים זרים.

 

יום אחד אני...

 

את הנסיעות שלי עשיתי רק באמצעי התחבורה הציבוריים והתניידתי בעיקר ברגל. אחת החוויות היותר מעניינות שלי היתה הדרך לשוק המצרי, שבעצמו היה מאכזב, אבל בדרך "אבדתי" כהרגלי והגעתי להסתובב באזור מסחרי. החלטתי לפנק את עצמי בכוס מיץ רימון סחוט והתיישבתי בדוכן קטן, כל כך קטן שישבתי ליד המחשב של מי שעבד בו ושמעתי מוזיקה טורקית וגם לקחתי רשמים של שמות של אמנים שכדאי לשמוע. אחר כך העובד בדוכן הפנה אותי לאן שמועדות פניי והמשכתי להסתובב בין הסמטאות ולהתבונן בשגרת היום-יום. לעומת השוק הסופר תיירותי, השוק של Kadikoy הסביר לי פנים, נחשפתי לתרבות הייבוש והשימור התורכית, הם לא פוסחים על שום פרי או ירק.

 

חנות אחת מיני רבות לממכר מוחמצים ומשומרים בתוצרת בית

הם מחמיצים גם אצטרובלים!

כאשר כן הלכתי למרכזים התיירותיים, אמרתי בלב תודה שזאת לא העונה החמה. גם האטרקציות המרכזיות לא היו עמוסות ודחוסות ויכולתי להתבונן בשקט ובסבלנות.

למעט יום אחד בשבוע שתוכנן מראש, ביליתי את כל הימים בשיטוטים אקראיים, ללא הישמעות למדריכי התיירים הכתובים, ובערבים חזרתי לא הרבה אחרי השעה שש לדירה, על מנת להספיק לפגוש את קרובי לארוחת ערב משותפת ולנוח לפני יציאה לפאבים השכונתיים.


התוכנית היחידה שהצבתי לעצמי מומשה!

האמת שהתוכנית היחידה שהצבתי לעצמי היא לשבת לבירה עם חבר'ה מקומיים בני גילי. הצלחתי לעשות את זה דיי במקרה. מצאתי את עצמי יושבת לבירה עם  בחורה מאיראן שמתגוררת בתורכיה אותה איתרתי בקאוץ' סרפינג, גרמני בנסיעת עסקים שאיתר אותה גם הוא ושני בחורים תורכיים שבמקרה עזרו לו למצוא את מקום המפגש. ככה הסתובבנו לנו בין פאבים מקומיים ערב שלם, זאת הייתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת לשמוע דעות, לשאול שאלות ולתת תשובות לכל מיני שאלות על החיים. באותו ערב בזמן שקפצנו מפאב לפאב אפילו מצאנו את עצמנו במסיבת חתונה שהוזמנו להצטרף אליה ולהרים כוסית עם החתן והכלה.

 

כוסית עם חתן כלה טריים, משהו שכנראה לא היה קורה לי בפאב של תיירים


אוכל

אכלתי רק במסעדות קטנות שהגישו מאכלים טורקיים, והאמת שברוב המקומות שבהם הסתובבתי כלל לא היו רשתות גדולות של מזון מהיר. מבחינה קולינרית, העיר מציעה שפע רב של מאפים במילויים שונים, כריכים מעניינים, שרצים, קבאבים, סלטים, פיצות טורקיות, וכל פעם מחדש גיליתי שאני מתקשה לבחור מה לנסות. ברגעים שרציתי להרגיש קצת בבית קניתי בקלוואות כמו אצל סבתא ששם אפשר למצוא בכל מעדנייה.

 

באחד הימים נכנסתי לבית קפה על מנת להזמין לעצמי אחת מאותן בקלוואות, ואחרי נכנס לקוח נוסף וביקש ראפ עם משהו שנראה כמו בשר קצוץ. אני לא מדברת טורקית והמוכר שהיה מאוד חביב לא מדבר אנגלית ויחד שיחקנו 21 שאלות כדי שאני אבין מה זה, התברר שזה תערובת של חיטה, פלפל, בצלים, עשבי תיבול ותבלינים. המוכר היה מאוד אדיב ונתן לי מנה לטעום על חשבון הבית. מצחיק לגלות שרק שהגעתי לארץ הבנתי שקוראים למאכל הזה cig kofte. אכלתי בלי לשאול ואולי בגלל זה המנה היתה אפילו יותר טעימה.

 

כשסיפרתי לחברה שאני טסה לאיסטנבול היא אמרה לי ללכת לחפש יופקה בצק פילו שנראה כמו פיתות ענקיות. שהגעתי לטורקיה הסתבר שזה הבצק שמכינים ממנו את הבורק – הבורקס התורכי שלטעמי היה יותר מוצלח מהבורקסים בארץ. ביום הראשון של שיטוטיי בשכונה מצאתי מאפייה קטנה שמכינים בה את היופקה וזכיתי לראות איך מכינים איתו וגם לשבור את מחסומי השפה עם האופה ולהבין מהם שלבי ההכנה.

 

שליטה מלאה ברזי הכנת בצק הבורק תוך שעה

 

מתנות

אני לא יודעת מהו המקור של ההרגל המגונה שטסים לחו"ל מביאים מתנות, אבל אצלי במשפחה הוא מושרש בצורה יסודית. הפעם החלטתי שאין לי שום חשק או רצון להעסיק את עצמי בעניין. מנעתי מעצמי להביא לעצמי, לבני משפחתי ולחברות/ים כל מיני דברים מיותרים שבמקרה הטוב יקבלו אבק על איזשהו מדף. המתנה היחידה שהבאתי לכולם היא מלא רחת לוקום, אחד המתוקים האהובים עליי. גילוי נאות, המזוודה שלי חרגה במשקל בגלל הקופסאות העמוסות שהבאתי שהיו בדיוק ההבדל בין לחרוג במשקל או לעמוד בתקן. המתנות היחידות שהבאתי לעצמי היו כובע צמר שהיה דרוש לי כדי לשרוד את צניחת המעלות הלא צפויה וכוסות של טורקיש צ'אי, פשוטות לחלוטין כמו אלו שמגישים איתם בבתי הקפה הקטנים ואפשר למצוא בחנויות לכלי בית.

 

כוס צ'אי במזנון בפינה, ומעכשיו גם אצלי בדירה

 

לסיכום, הצלחתי לחזור לארץ רגועה ורעננה, מה שאומר שמטרת החופשה המרכזית הושגה בהצלחה. זכרו, אם חזרתם מהחופש בתחושה שאתם זקוקים לנופש, עשיתם משהו לא כשורה…

.

__________

באותו נושא

היסטוריה של מהירות – פרק 7 – חופש ופנאי

סלואו והעיר הגדולה – חלק ראשון – לברוח לתוך הערוגה

תעשה את עצמך בבית

__________

1 תגובה

  • להגיב ינואר 9, 2014

    איילת

    נהדר!
    משהו נוסף ששמעתי עליו באוטובוס אתמול ויכול לשדרג טיול:
    http://www.eatwith.com/
    דרך האתר מוצאים מקומיים להתארח אצלם לארוחת ערב

      

השאירו תגובה