תל חובז

בקצה הדרומי-מזרחי של שכונת שפירא, עשרות מטרים בלבד ממחלף קיבוץ גלויות הרועש וגועש רכבים בכל עת, התרחש בשנה האחרונה סוג של נס. שטח אדמה מוזנח למראה, תל נטוש בין שורות בניינים ישנים, הפך לחווה חקלאית יצרנית, ראשונה מסוגה בישראל. ייחודה של תל חובז נובע משילוב כוחות עם מטבע מקומי ׳ותיק׳ שפועל בשכונה מזה כארבע וחצי שנים – לירה שפירא – שמאפשר ליזמי החווה ומפעיליה לייצר מערכת כלכלית מעגלית מלאה, הוליסטית ושלמה, התורמת לבריאות האדמה, האנשים, הקהילה והסביבה. אקדים את המאוחר ואומר זאת כבר עכשיו: הסיפור של חוות תל חובז מפיח בי השראה ותקווה באופן חסר פרופורציות להשפעתה על העולם. אם תישארו איתי כמה פסקאות, אולי הוא יעשה זאת גם עבורכם.

***

יום שלישי, שעה אחת עשרה בבוקר. אני מגיע לחווה הקטנה ומוצא אותה רוחשת חיים. בצדה האחד, מספר שכנות מטפחות את הערוגות הקטנות שהן שוכרות במקום. בצדה השני, כעשרה צעירים וצעירות עובדים בחלקה הלימודית, מעשבים, עורמים תילי קומפוסט, מכינים את הקרקע למחזור השתילה הבא. מעת לעת מגיעים שכנים מהבניינים הסמוכים כשבידיהם דליי אשפה. הם מרוקנים זבל אורגני לקומפוסטרים הגדולים המצויים בשטח, עוצרים לרגע כדי להחליף כמה משפטים עם אחרים, וממשיכים ביומם. בין לבין צועד בשטח פרי סמנון, הוגה לירה שפירא ומיזמי החווה החקלאית, מסייע, עונה לשאלות, מדריך את הנוכחים בסדר הפעולות – בוקר שלישי הוא היום בו מועבר במקום קורס ׳גידול גן ירק יצרני׳ – אותו מנחה סמנון לצד שותפו, שחר וקנין.

ארבע וחצי שנים חלפו מאז הגה סמנון את המטבע מקומי ׳לירה שפירא׳ (היום עמותה רשומה) אותו לא ניתן ׳לכרות׳ באמצעות שרתים מתקדמים, אבל כן ניתן לצבור אותו באמצעות המרה של זבל אורגני – עבור כל קילו של זבל, מקבלים התושבים לירה אחת. קומפוסטרים גדולים משובצים בשכונה ומתופעלים בידי פעילים ומתנדבים בעמותה. אחת לחודש, ולפי רשימת ׳הפקדות׳, מונפקות לירות חדשות ונמסרות לתושבים שלוקחים חלק במערכת הכלכלית הפנימית. כמה עשרות עסקים ונותני שירותים בשכונה כבר מקבלים את הלירה כמטבע מקומי רשמי, אם כי יש להודות שרובם עושים זאת באופן חלקי, מה שהופך את המטבע לסוג של הנחה (קפה שפירא, למשל, מקבל לירות מקומיות רק עד עשרה אחוזים מסכום הקניה). פעילותה של החווה יוצרת כעת תמריץ חדש לשימוש במטבע המקומי, שכן את הערוגות בחלקה השיתופית ניתן לשכור רק באמצעות לירה שפירא, וגם את תוצריה של החלקה הלימודית, שנמכרים בשוק שנערך במקום אחת לשבועיים בימי שישי, ניתן לרכוש רק באמצעות לירות מקומיות.

***

נעשה סדר בדברים. אדם מכין סלט או מגש ירקות בתנור. הוא שוטף, קוצץ ועורם את השאריות בפח ייעודי. במרחק הליכה קצר מביתו יש קומפוסטר שכונתי. הוא לוקח את הזבל האורגני שלו, שוקל אותו באמצעות משקל ייעודי המצוי במקום, רושם את התוצאה ואת שמו וחוזר לביתו. בסוף החודש הוא ימצא בתיבת הדואר שלו מעטפה עם לירות מקומיות שהונפקו לו בהתאם לכמות הזבל שהטמין (קילו אחד שווה לירה אחת). אחת לשבועיים הוא יכול להשתמש בלירות האלה בשוק שנערך בחווה החקלאית בשכונה שלו. הוא רוכש תוצרים טריים, מקומיים, עונתיים. הוא חוזר לביתו ומכין סלט או מגש ירקות בתנור.

***

אשפה אורגנית, שבכל מקרה אחר הייתה נשלחת למטמנה (וכך תורמת ליצירת מפגעי ריח ופליטת מתאן), חוזרת לאדמה בצורה של קומפוסט, מפרה ומעשירה אותה, ותורמת לגידול של ירקות שבתורם יחזרו גם הם לאדמה, כשאריות. מבריק כשם שזה פשוט. אבל הסיבה שהחווה החקלאית בתל חובז מרגשת אותי כל כך, חורגת מהמעגליות הקסומה הזאת. היא נובעת מההשלכות ההיקפיות של עצם קיומה.

ראשית, בהיותה דבק לקהילה. החווה החקלאית מושכת אליה אנשים הבאים לעבוד, ללמוד, לעבד ערוגה פרטית, להשליך זבל אורגני או סתם לשבת באחת הפינות המוצלות. מטבע הדברים היא מהווה כר פורה ליצירת קשרים, שבירת מחיצות וליצירה של שיתופי פעולה וחברויות בתוך הקהילה. עולים ותיקים לצד משפחות צעירות, מבוגרים לצד ילדים, כולם מוצאים את מקומם זה לצד זה. סמנון מספר לי שהחווה הוקמה על שטח המיועד ל׳מבנה עירוני׳ – בית ספר, מתנ״ס וכו׳ – וההסכם עמם היה מותנה בכך שכאשר תתקבל החלטה לגבי ייעודו, החווה תתפנה מהמקום. אני בכנות מתקשה לחשוב על מבנה ציבורי שיעניק לתושבי השכונה ערך גדול יותר מזו שמעניקה להם כרגע החווה.

שנית, בעולם שמצוי במרדף אחר פתרונות טכנולוגיים למשבר האקלים, חוות תל חובז מזכירה לנו שלעיתים מה שנדרש זה דווקא להפנות מבט אל העבר, אל דרכים ושיטות של חברות מסורתיות, ״פרימיטיביות״, שידעו כיצד להתקיים בעולם באופן מקיים. להפיק שפע מן האדמות מבלי לדלדל אותן. לחיות לצד נהרות, ימים ואגמים, מבלי לזהם אותם. לקחת מן היערות מבלי להכחיד אותם. החקלאות התעשייתית עליה נסמך העולם כיום היא ההפך הגמור מכך. היא מפשיטה את האדמה מרוב המינרלים החיוניים לה, מדלדלת אותה ממשאביה הטבעיים, וכתוצאה מכך פוגעת גם בתוצר הסופי – הגידולים מהם אנחנו ניזונים. חוות תל חובז (לצד רבות אחרות שכבר פועלות בארץ ובעולם) היא הוכחה כי ניתן ליישם טכניקה חדשה-ישנה שעונה לשם ׳חקלאות מחדשת׳, שלא רק שאינה פוגעת בסביבה, אלא אף מיטיבה איתה. לא רק שהחווה אינה מייצרת פסולת או מזהמים, היא גם ממירה קרוב לשישה טונות של זבל אורגני מדי חודש, ומשיבה אותם לאדמה.

שלישית, החווה בתל חובז עושה זאת בלב העיר. היא מאפשרת חיבור אמיתי לאדמה בין בניינים ולצד מחלף אימתני. מהבחינה הזאת היא מהווה תקווה אמיתית, סנונית ראשונה לרעיון ׳עיר-יער׳ שכה נחוץ לנו במידה ואנחנו רוצים לדמיין עתיד מקיים לעירוניות. עתיד שלא מאלץ אותנו לבחור בין עיר לכפר אלא מסנתז את היתרונות של שניהם, מחבר ערים לטבע, למחזור העונות, לייצור מזון (כישור חיים נשכח), לאדמה בריאה ורוחשת חיים במקום אספלט כהה ודומם. תל חובז מוכיחה שגם בשטח צנוע (החווה כולה נפרשת על שני דונמים) ניתן לחולל שינוי משמעותי, והיא בעיקר מעלה את התהייה למה אין עוד מאות כמוה בכל רחבי העיר. בחצרות בניינים, בגינות ציבוריות, בשטחי אדמה הממתינים לפיתוח עירוני.

כמובן, הסיבה שאין עוד מאות כאלה נובעת מכך שבפועל מדובר בעניין מורכב, הדורש בראש ובראשונה ידע (תכנון גן ירק יצרני), משאבים (אדמה, מים, ציוד, זרעים ועוד) ולפחות קומץ ׳משוגעים לדבר׳, חדור בתחושת מטרה, שיכול להוות את הבסיס לצמיחת הקהילה. יותר מארבע שנים חלפו מאז שסמנון ופעילים אחרים בשכונה חלמו לראשונה על גידול ירקות בלב שפירא ועד שהחווה אכן הוקמה, בשותפות ובתמיכת העירייה. לאור משבר האקלים, מגיפת הבדידות והקיטוב החברתי שהולך ומחמיר, דומה בעיני שרשויות מקומיות, בכל רחבי הארץ, צריכות להיות הרבה יותר אקטיביות בעידוד יוזמות דוגמת זו – לו אני עיריית תל אביב הייתי מעניק לסמנון וחבריו את אות יקירי העיר, ממטיר עליהם תקציבים ומפציר בהם לשעתק את החווה לכל נקודה אפשרית בעיר. תל חובז היא יותר מגן ירק יצרני, מערכת כלכלית מעגלית או נקודת מפגש קהילתית. לטעמי מדובר במעבדה עירונית ניסיונית, בית מרפא לסביבה ולאנשים.

***

קורס גידול גן ירק יצרני, אותו מעבירים סמנון ווקנין בתל חובז, מכשיר במהלך שלושה חודשים חקלאים עירוניים חדשים שיוכלו בעתיד, בהינתן התנאים המתאימים, לשעתק את המודל של תל חובז למקומות נוספים בערי ישראל. המחזור הבא נפתח לקראת סוף אפריל, ואם יש בכם חקלאי/ת המבקשים לפרוץ החוצה לעולם, אתם יותר ממוזמנים ללחוץ על הלינק לפרטים נוספים. אבל גם אם לא, יש עוד דרכים רבות בהן אנחנו יכולים לקחת חלק בשינוי: לנסות ולרתום את השכנים בבניין להקמת גינה קטנה בשטח המשותף (או בכלל, להפוך את הבניין כולו למערכת כלכלית מעגלית), לייסד קומפוסטר קהילתי בשכונה, לתמוך בחווה חקלאית קטנה (באמצעות התנדבות בשטחה או באמצעות הזמנת סלי ירקות), לתמוך בעמותות המקדמות חקלאות מקומית בת קיימא (כדוגמת ׳משקיעים באדמה׳), או בכל דרך אחרת העולה ברוחכם ומסייעת להרבות טוב בעולם. תל חובז, מבחינה זאת, היא אוצר בלום של השראה.

תל חובז: בין רחוב כוכבי יצחק לרחוב האסיף, תל אביב (או פשוט בוייז תל חובז)

 

***

למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.