אי תנועה

במהלך היום יום נכפות עלינו עצירות קטנות, המתנות כאלה ואחרות: לאוטובוס, לפקיד בדלפק, לרופא. אבל השכיחה ביותר היא עדיין העצירה באי התנועה, בהמתנה לרמזור שיתחלף. בשנים האחרונות אני אוהב להתבונן מסביבי בזמן שאני ממתין. הולכי רגל, רוכבי אופניים ואופנועים ונהגים ברכבים – רבים לא מהססים וממהרים לנצל את דקות ההמתנה הכפויה לצלילה לנייד: שליחת הודעות קצרות או גלילה של פיד הרשתות (בטוח קורה שם משהו מיוחד, תמיד קורה שם משהו מיוחד). אני מדמיין סיטואציה שבה העולם עומד מלכת – כל הנוכחים בצומת שקועים בנייד, הרמזורים מתחלפים ואיש לא זז, ככה במשך שעות, רק הציפורים מצייצות. זה עדיין לא קרה, תמיד יש מישהו ערני שיצפצף ויוביל תנועה בטור, אבל לכו תדעו, יום אחד זה עוד יהיה תרחיש סביר.

לאחרונה נתקלתי בעבודה נפלאה של המעצבת אביה רוטשטיין, שיצאה לחקור מה כל כך מעצבן אותה בהמתנה, בחוויה אורבנית שמייצרת רגעים מתים ובאופן שבה אנשים בוחרים לנצל אותם. התוצאה – "אי תנועה" – פנקס כיס שכתבה ואיירה, שמטרתו ללוות אותנו בתהליך ההמתנה, מרגע ה"היתקעות" והחרדה ועד ההשלמה והבחירה בנוכחות. או במילותיה שלה שמתלוות לעבודה:

"כשאני חושבת על המתנה עולים לי הרגעים הקטנים ביומיום שבהם מכריחים אותי לעצור. רגעים מעטים שבהם הזמן שלי לא בשליטתי. כשעשיתי כל מה שיכולתי לעשות ונותר לי רק להמתין. תמיד עולה לי שם חרדה. אני חושבת על רחוב הומה, אנשים ממהרים למשימות שלהם, אני חלק מהזרם ופתאום – רמזור אדום. אי תנועה. אל תזוזי. מה עושים?? הלחץ מהחוץ חודר פנימה ואני כלואה בבועת הזמן הזאת, במיני-עולם המתנה שנוצר כאן באי.

אבל לעתים רחוקות אני מצליחה לחוות את ההמתנה בצורה אחרת. נתקעתי באי? הידד! למה לא לקחת חופשה? קיבלתי חמש דקות מתנה מהעולם – לעשות מה שאני רוצה. במקום לברוח לפלאפון או למחשבות טורדניות או לספור מרצפות, אני יכולה להפתח לרגע הזה, לבהות קצת ברחוב, להקשיב לנשימות שלי, להסתכל על העננים או על הכלב שלידי, לשיר, לנכוח. הייתי רוצה לפתוח פתח בהמתנה. להזרים לשם אוויר מרענן, לאפשר לעצמי (ולאחרים גם) לשחרר את הרגע הזה, לצוף רגע מעל ה'צריכים' ופשוט לשהות."