בשולי החדשות פורסמה אתמול הידיעה "סופ"ש ארוך נדחה" במגזין "ממון". היוזמה, במסגרתה היינו אמורים לזכות ביום ראשון חופשי אחת לחודשיים (עוד שישה ימי חופשה בשנה), תידחה, כך מדווח בכתבה, מינואר לקיץ. דחייה או ביטול של יוזמות חקיקה הן לא דבר שאמור להפתיע איש במדינתו הקטנה, אולם לענייננו, כדאי להתעכב לרגע על הסיבות לדחייה.
"עקרונית אנחנו לא נגד הפעלת יום המנוחה הנוסף, אך צריך להיות ברור שלא נוכל להפסיד מהתוכנית. צריך למצוא נוסחה שימי החופשה הללו יוחזרו לתעשייה ולמקומות העבודה האחרים, אחרת היא לא תוכל לצאת לפועל."
הדובר מאחורי הציטוט הנ"ל הוא נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, וטענותיו, לכאורה, אינן תלושות מן המציאות: מניתוח שערך משרד האוצר בשיתוף עם התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר, עולה כי השבתת המשק אחת לחודשיים תגרום לנזק מצטבר של כתשעה מיליארד ₪.
ברוש מתעלם מכמה עובדות בסיסיות, ומעוד אחת שהוא ייתכן כלל אינו מכיר. הנתונים הבסיסיים מראים כי ממוצע שעות העבודה בישראל גבוה מזה של מדינות ה-OECD (כ-43 לעומת 40), ולמרות זאת הפריון נמוך. נשיא התאחדות התעשיינים בוודאי יודע כי על מנת לטפל בבעיית הפריון (פרודוקטיביות), לא די להשאיר את העובדים עוד שעות ארוכות במפעל או במשרד, אלא יש לטפל בבעיות של תשתיות, חינוך, מימון, היעדר תחרותיות והריכוזיות הגדולה במשק, אולם כל אלא מורכבים ולוקחים יותר מידי זמן, תכנון, רפורמות אמיצות וכו', ועבור ברוש הפתרון הזמני הוא הרבה יותר פשוט – השאירו את העובדים עוד שעות ארוכות, ובמידה ומישהו חושב להעניק להם ימי חופש נוספים, יואיל הוא בטובו למצוא את הזמן הנכון בו יוכלו הם להשיב את חובם לחברה, אפשר גם בשבתות.
כל עוד לא מצליחים להעלות את הפריון, הרי שכל צמיחה כלכלית הנה כזאת המושגת בדם יזע ודמעות העובדים, אשר נאלצים לעבוד יותר ויותר, בדרך כלל מבלי לראות את השיפור בתלוש השכר שלהם.
הצמיחה הכלכלית עצמה היא כמובן לא דבר מה שניתן לזלזל בו. אולם מן הראוי לשאול האם האופן שבו אנחנו מודדים אותה לא צריך לעבור בעצמו רפורמה חריפה. רק לפני כחודשיים התפרסמה ב"כלכליסט" הידיעה אודות ביקורו של שר החקלאות של מדינת בהוטן, הראשונה שהחלה ליישם את "מדד האושר" כבר בשנת 1972, הנה ציטוט קצר מתוכה:
"כשהמלך הקודם הוכתר ב-1972 והחל לקדם את מדד האושר, הוא לא טען שהתוצר לא חשוב, אלא שצמיחה ללא ערכים היא חסרת ערך. יכול להיות למישהו הרבה כסף אבל צריך להיות משהו מעבר לזה, אתה צריך להיות במצב שבו אתה מאושר. הכלכלה היא אמנם אחד מיסודות המדד, אבל אנחנו לא רוצים להיות מאוד חומרניים. אנחנו רוצים למצוא את האיזון".
הרעיון של מדד חלופי לצמיחה, שיכלול את רווחת האזרחים, התחיל לחלחל בשנים האחרונות לאוזניהם של קובעי המדיניות, אולם דומה שבישראל השורה התחתונה היא עדיין הצמיחה בכלכלה (על הבעיות שבאופן מדידה זה ניתן לקרוא פה, וגם פה), מה שמאפשר לשרגא ברוש לקבוע נחרצות ש"לא נוכל להפסיד מהתוכנית", ושבמידה ולא ימצא פתרון היא פשוט "לא תצא לפועל."
Henri Rousseau, the the monument to chopin in the luxembourg gardens,1909
***
ציטוט שני מהידיעה יכול לשפוך אור נוסף על הבעייתיות שמאחורי היוזמה:
"מדובר בתוכנית טובה שתוסיף בהחלט למסחר בארץ, אולם יש לדאוג ששכרנו לא ייצא בהפסדינו. צריך לדאוג להחזרת שעות העבודה האבודות בימים אחרים, וכמובן לעשות את כל ההכנות להפעלת התוכנית בצורה חכמה ומבוקרת. לא בא בחשבון שנפסיד ממנה"
הדובר, נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, לא רק מיישר קו עם שרגא ברוש, אלא אף מגדיל לעשות ומודה כי התוכנית טובה בשל העובדה שהיא צפויה להוסיף למסחר בארץ, כלומר, בעבור לין המשוואה פשוטה, פנאי שווה צריכה, ולא רק פשוטה, אלא גם הכרחית, את מה שלא נחזיר בשעות עבודה נצטרך לרכוש בקופה: בקולנוע, במסעדה, בבית הקפה, במוזיאון, בחנויות שבקניון… בכל מקום שצריך על מנת שלין יהיה מסופק ומרוצה, אחרי הכול, "לא בא בחשבון שנפסיד."
הרעיון שפנאי שווה צריכה אינו חדש כמובן. חברי כנסת שניסו בעבר לקדם את קיצור שבוע העבודה בישראל, נתקלו במסמך שהוכן על ידי אגף המחקר והמידע של הכנסת, שקבע כי: "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי ובין מי שייאלצו להישאר בבית". אל לנו לבוא בטענות אל אותם חוקרים נמרצים, הם פשוט התבוננו במציאות והסיקו מסקנות – התרגלנו לצרוך את הפנאי במטבעות קשיחים, ולהעמיס עליו עוד ועוד, עד שהרצון להנפש הפך לאחת ההוצאות הגדולות של משקי הבית מיד לאחר הדיור, התחבורה והמזון.
זה כמובן לא חייב להיות כך. ישנן עשרות פעילויות פנאי חינמיות לחלוטין או זולות למהדרין, כגון: ארוחה משותפת עם חברים, שוטטות רגלית בשעות הערב הנעימות, הקמה של "מועדון הסרט הטוב" וצפייה במאה הסרטים הטובים ביותר לפי דירוג המבקרים (נסו לא להישבר כבר ב"רשומון"), גינון קהילתי, החייאה של משחקי השכונה הישנים והטובים (מחבואים תופסת רולז' ולא משנה בני כמה אתם), קריאת ספרים בפארקים ציבוריים, פיקניקים ארוכים, רכיבות אופניים משפחתיות, פתיחות של תערוכות…
גם בעידוד הפריון במשק יש פעולות פשוטות וקטנות שאנחנו יכולים לעשות, כגון, התמקצעות (למידה עצמאית ולקיחת קורסים מקצועיים), התייעלות (סגירת עשרת הלשוניות של הרשתות החברתיות כשאנחנו עובדים וגם קריאת הספר הזה), לנסות לעבור ולגור בסמיכות לאזור העבודה על מנת לא לבזבז שעות בפקקים, וכמובן עידוד של חברות בינוניות ועסקים קטנים, כאלה אשר מבטיחים תחרות, מאבק בריכוזיות, והאטת הגלישה של המשק כולו (או לפחות מרביתו) אל עבר משכורת המינימום כאפשרות השכר הבלעדית.
אם חלקכם התחלחלתם מקריאת הפסקה האחרונה, וממילים כגון התמקצעות והתייעלות, אני בהחלט מתנצל, אולם זה מחיר קטן לשלם על מנת לוודא שלאנשים כמו אוריאל לין ושרגא ברוש, לא תהיה את המילה האחרונה בכל הנוגע לפנאי שלכם.
***
באותו נושא:
יובל
אם רוצים להגדיל את מספר ימי החופש לו זכאים העובדים בשנה, יש לעשות זאת ולהגדיל את המכסה, במקום להחליט שרירותית על יום ראשון פעם בחודשיים. זו חקיקה פטרנליסטית שלא מאפשרת לאדם את הגמישות לנהל את עצמו ואת זמנו. אם הממשלה חושבת שאין מספיק ימי חופש לאזרחים, אשמח לקבל את שלי ביום שלישי דווקא, תודה רבה.
בנוגע לטענה שההצעה תקדם את המסחר גם זה שגוי בשתי רמות. ראשית, באופן כללי הגדלת ימי החופש מתוך מחשבה שאז לאזרחים יהיה זמן לבזבז יותר כסף ולצרוך יותר לא מקדם את המשק, זו טעות כלכלית. מעבר לכך, במיוחד אם כולם לוקחים חופש באותו יום אז כנראה מקומות רבים יהיו סגורים. ואם מקומות לא יהיו סגורים, אז כנראה שיש עובדים שלא מקבלים את ימי החופש כמו כל השאר.
שוב, כאשר כל אחד יכול לנצל את מכסת ימי החופש שלו על פי ראות עיניו ובהתאם לצרכי מקום העבודה הספציפי שלו, הכל יותר פשוט, בלי התערבויות מיותרות של הממשלה במשק. רגולציות מיותרות במשק שאין מטרתן לפתור כשל שוק מסוים דינן כמעט תמיד להיות גרועות ומיותרות.
יובל
עמית נויפלד
כן, אני נוטה להסכים שהיתה עדיפה הצעת חוק שתגדיל את מספר ימי החופשה באופן כללי, אבל זה לא המצב, והצעה כזאת לא מונחת על השולחן (בין השאר מגורמי יעילות של המשק אני משער). אני מעדיף לשמוח ברעיון של סופ"ש ארוך שש פעמים בשנה אבל זה לא מחייב אף אחד כמובן.
אני כן חושב שהצריכה משמעותית הרבה יותר גבוהה בימי חופש מאשר בימי חול, ולפיכך הנחת המוצא של מנהל לשכת המסחר בישראל לא נשמעת לי מופרכת (אני גם מניח שהוא מבין דבר או שניים בנושא), אפשר בטח גם למצוא לכך סימוכין ברשת ואני מבטיח לחפש.
לגבי ימי חופשה של אחרים, כמו בשבתות, תמיד יהיו כאלה שיעבדו, בעיקר בתחום הפנאי, אני יכול רק לקוות בשבילם שהם מקבלים את ימי החופש שלהם במועד אחר ועומדים על זכותם.
עמית נויפלד
יעל
ההצעה לסופ"ש ארוך מטופשת. קודם כל, רבים גם כך עובדים 9 שעות ביום ויותר (כשחלק לא מבוטל מהזמן הזה אתה ממילא לא פרודוקטיבי) ולמי יש כוח לעבוד עוד יותר בשביל יום אחד חופשי בזמנים שנקבעו עבורך? כבר עדיף לקבל עוד ימי חופש לשימוש בזמן רצוי לכל אחד. שנית, אם רוצים שנוציא יותר כסף בימים חופשיים, תואיל המדינה לתת לנו תחבורה ציבורית בשישי-שבת וחג כדי שנוכל לטייל, לצאת, ולא לשבת במעצר בית במידה וידך לא משגת רכב/אינך יכול לנהוג (בני נוער, בעלי מוגבלות כזו או אחרת וכו'). בכלל, הרי הצעה מהפכנית בישראל – אפשרו לבני אדם כמו בכל מדינה *לבחור בעצמם מהי אמונתם* – כלומר, לבחור לקחת אוטובוס בשבת, לבחור לקחת את יום החופשה בשלישי ולא בשבת, וכו'.
היה ניסוי לאחרונה בשבדיה שבו בדקו האם קיצוץ בשעות משפיע על תפוקה. וכן, נראה שהעובדים יעילים יותר בזמנם, וגם מרוצים יותר. כאמור, איש לא יעיל במשך 9 שעות ביום, ובטח כשלזה מצטרפות לעתים שעתיים ויותר בפקקים או בתחנות אוטובוס. מעבר ל-7 שעות תוך הדגשת חשיבות של תפוקה מסוימת תתן לך עובד פחות עייף, יותר מרוצה ויותר יעיל.
יעל
עמית נויפלד
אם זה לא היה ברור מהטקסט אני חושב ששעות העבודה הארוכות הן חלק מהבעיה והסיבה לפריון הנמוך, ואני טוען שהדרישה להשיב את ימי החופש בשעות עבודה נוספות בימים אחרים היא מטופשת לגמרי. מעבר לזה, וכמו שכתבתי ליובל, אני בהחלט בעד ההצעה לסופ"ש ארוך, כמו גם ההצעות הקודמות שלא יצאו לפועל לקיצור שבוע העבודה לארבעה ימים.
גם על תחבורה ציבורית בשבת כתבתי ממש לא מזמן (http://bit.ly/29jZxDI) – חסרונה מהווה את הסיבה היחידה שאני לא נפטר לגמרי מהרכב הפרטי, ועדיין, ובלי קשר, מרבית הצריכה נעשית בסופי השבוע ולא בימי חול.
עמית נויפלד
חי
ההצעה הזאת נועדה בעיקר לטובת שומרי מסורת שמאוד מוגבלים בפעילות שלהם בשבתות וחגים (אתה והמגיבים די התעלמתם מזה).
חי
לימור
לדעתי לא מדובר בתוספת של ימי חופש בשנה, אלא בהחלפת פיזור שעות הפנאי הקיימות. הרי (למיטב זכרוני) שעות ימי החופש הנוספים יומרו בהארכת יום העבודה הנוכחי.
למעשה, נהיה עייפים יותר בכל יום, נגיע מאוחר יותר הביתה (מהי ההסתברות להגדלת כמות תאונות הדרכים, הגברת העצבנות הכללית והאלימות?), יהיה לנו פחות זמן במהלך השבוע לנוח/להירגע מיום העבודה והמטלות בבית (להורים לדוגמה).
החלופה הנכונה יותר בעיני, היא דווקא קיצור יום העבודה בשעה אחת, ל-8 שעות ביום (כולל הפסקת הצהרים). מהלך כזה יביא למצב שבו התפוקה תשאר פחות או יותר זהה, (אם לא תעלה בעקבות כך שהעובדים רעננים יותר, כפי שהראה מחקר שנערף בשוודיה) אך הוצאות התפעול ככל הנראה יירדו, והעובדים ייהנו מיותר פנאי יומי באופן קבוע.
לימור
עמית נויפלד
למיטב הבנתי לא היה מדובר בהחלפת הפיזור, אלא בניסיון כנה לצמצם את ממוצע שעות העבודה בישראל. הדרישה להחזיר את השעות בימי עבודה אחרים היא פרי מוחם הקודח של המרואיינים בכתבה.
אין ספק שיום עבודה מקוצר היה יכול להיות פתרון טוב יותר, אבל שבוע עבודה מקוצר זה גם משהו שהייתי חותם עליו, וסופ"ש ארוך שש פעמים בשנה נראה לי כמו נסיעת מבחן של היוזמה.
עמית נויפלד
רינגו
כל המגיבים שמעדיפים תוספת ימי חופש, או לחילופין קיצור יום העבודה, מתעלמים מהבעיה העיקרית בהצעתם: היא חסרת תועלת. הסיבות:
1. במקומות עבודה רבים מקבלים כבר כיום יותר ימי חופש מהקבוע בחוק. העלאת המספר המינימלי לא תתבטא במלואה בהעלאת כמות ימי החופש של העובדים בהם (לדוגמה אם כיום אני זכאי ל -14 יום בשנה, בעוד המינימום בחוק הוא 10, הוספת שישה ימים בחוק תתבטא ביומיים בלבד עבורי). לעומת זאת השבתת המשק בימים מסוימים לא תאפשר למעסיקים "לקזז" את הימים האלו מימי החופש של העובדים, ולכן הם אכן יקבלו עוד שישה ימי חופש בשנה.
2. קיצור יום העבודה זה רלוונטי אולי במקומות ממשלתיים או המתאפיינים בועד עובדים חזק. בכל המקומות האחרים אין שום סיכוי ליישום של זה. מי בדיוק יגיד לבוס שלו "סליחה, עברו 8 שעות ואני הולך הביתה"? אורכו החוקי של יום העבודה אינו רלוונטי בהם כיום ולא יהיה רלוונטי מחר.
לסיכום, הרעיון של השבתה מכוונת של המשק בימים קבועים הוא מצוין, אלא שהוא מצוין לאזרחים ולא לבעלי ההון, ולכן אין לצפות שיהיה מיושם במהרה. ככה זה כשהמדינה נטשה מזמן את תפקידה כמגשרתת האזרח והפכה למנגנון עושק המחלק את כספם לבעלי ההון, המקורבים לצלחת ומוקדי הכח.
שיהיה בהצלחה.
רינגו
עמית נויפלד
נקודות טובות, תודה.
עמית נויפלד