המדריך הקצר למשמעות החיים

אי שם בגיל 16 יצאתי למסע בחיפוש אחר משמעות לחיים, שהתחיל, למרבה המבוכה, בפינה מוזנחת של סניף "סטימצקי" בקניון איילון. בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, זה היה בערך המקום היחיד שבו יכול היה מחפש מן המניין למצוא, אם התכופף נמוך מספיק, את מיטב הספרות הרוחנית שתורגמה לעברית. קראתי כמעט כל מה שיצא לאור באותם ימים, החל מ"האל הרוכב על הארלי" ו-"כוכב הבחירה היחיד" וכלה ב"נבואה השמימית" ו-"התובנה העשירית". עצרתי שניה לפני שהיה מאוחר מידי, כלומר, את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" החלטתי שלא לקרוא.

בתקופת הצבא התגלגלו לידי ספרים של המרכז לחקר הקבלה (ובהמשך של החוקר גרשם שלום), ובערך באותה תקופה התחלתי לקרוא גם את ניטשה (ולא להבין כלום) ופילוסופים אחרים (ולהבין מעט מאוד). אחרי השחרור נרשמתי ללימודי תואר ראשון בפילוסופיה ומיד אחריו לתואר שני, ועצרתי רק בתחילת לימודי הדוקטורט לאחר שהצעת מחקר עליה עמלתי שנה וחצי הוגדרה כמגלומנית וחצופה. התחומים בהם בחרתי להתמקד היו מוסר ודתות.

נזכרתי במסע הזה לאחר שקראתי במהלך השבוע האחרון את טוריהם של רוגל אלפר ותומר פרסיקו, שהגיבו זה לזה. את המהלך התחיל אלפר, בקינה חילונית מיליטנטית אודות השתלטותה של הדת על חודש אוקטובר בכלל, ועל הברכה "גמר חתימה טובה" בפרט. הגיב לו פרסיקו בטענה כי מדובר בטקסים המאחדים אותנו כקהילה ספציפית בעלת תרבות ייחודית (יהודית במקרה זה), ואין לראות את הברכה כביטוי מילולי מפורש לאמונה הכרחית כי גורלו של האדם נקבע בעשרת הימים הנוראים. את הטור השלישי והאחרון בדיון פתח אלפר במשפט "הדת היא רעה, אין אלוהים, הויכוח הזה הוכרע". לא פחות.

אינני אדם דתי, רחוק מכך, אני לא מניח תפילין, לא חובש כיפה, לא מתפלל לאלוהים כזה או אחר, לא שומר שבת או נידה. אבל אלפר טועה. הדת אינה רעה. היא כוח, וכמו כל כוח, ניתן לעשות בו שימוש לרעה או לטובה. לעניין קיומו של אלוהים, הפילוסוף הראשון שניסה להוכיח באמצעים רציונליים את קיומו של האל (דקארט) הצליח בעיקר לתרום לתהליך החילון של העולם (שהרי כל מה שניתן להוכיח באופן רציונלי ניתן גם להפריך באופן דומה), והמדען האחרון שניסה להוכיח את אי קיומו של אלוהים (דוקינס בספרו "יש אלוהים?") הצליח בעיקר להביך את עצמו. שאלת קיומו של האל תיוותר עניין של אמונה, וככזו, היא אינה ניתנת להוכחה או הפרכה.

אינני אדם דתי, ועדיין אני מקבל בשמחה רבה את אוקטובר ולוקח חלק פעיל בברכות השונות, החל ב"חג שמח" וכלה "בגמר חתימה טובה", אולם לפחות לגביי, פרסיקו טועה. אני לא עושה זאת מאחר ואני מכיר בחשיבותו של "הטקס" לכינונה של הקהילה והתרבות בה אני חי. למעשה, ואם להיות כנה, התרבות היהודית אינה חשובה לי באופן מיוחד, ואם היא לוקחת חלק מרכזי בחיי אין זה אלה תוצאה הכרחית, אך מקרית, של נסיבות חיי.

הסיבה לכך שאני, ועוד כמה מיליוני חילונים אחרים, מברכים בשמחה כל אדם שני בברכת "גמר חתימה טובה" (או להבדיל בניכר – "מרי כריסמס" על ידי אנשים שלא מאמינים בישו כלל) היא לטעמי שונה – אנחנו נהנים לאחל איחולים ולפזר ברכות אופטימיות, גם לזרים מוחלטים, מהסיבה הפשוטה שהרצון להיות טובים, והרצון לעשות טוב, הנו נדבך בסיסי ואינטגראלי ממהותנו כבני אדם.

***

את התובנה האחרונה איני יכול להוכיח כמובן, מה שאני כן יכול לעשות זה לשתף אתכם בשני אירועים מתגלגלים שהביאו אותי לגבש אותה. על הראשון סיפרתי בעבר בפוסט "הקפיצה האחרונה של פרימו", אולם אין לי מנוס מלחזור עליו כעת שוב:

ב 31.12.1999 הגעתי ללונדון עם שניים מחבריי על מנת לחגוג את המילניום, או את סוף העולם, הראשון מבין שניהם. את הספר שהכנתי לנסיעה הותרתי מאחור בשדה התעופה, וכך מצאתי את עצמי שוכב בחדר המלון, אוחז בעותק של הברית הישנה, וקורא לראשונה בחיי את ספר בראשית בשפה האנגלית. סיפור גן העדן, אותו אחד שקראתי בהזדמנויות אלה ואחרות בחיי, עבר הזרה תודות לשפה, ובאופן הקריאה נכחה דריכות מסוג חדש, דריכות שהעלתה תהיות שלא עלו בעבר. "תגיד", פניתי לאחד מחבריי שנמנם במיטה שליד, "למה לא אכלנו קודם מעץ החיים?", את תגובתו לא אעלה על הכתב מפאת כבוד אימי ז"ל, אולם לא היה בה כדי לבטל את התחושה החדשה שעלתה וצצה בקרבי, תחושה שנשאה בקרבה הבטחה שבאותו סיפור מקראי, באותו מיתוס של חטא קדום, מסתתר ניצוץ של אמת אותו יש לחלץ. באותו ערב יצאנו לחגוג את האלף החדש יחדיו עם עוד מאות אלפי בני אדם שהתכנסו בלונדון ברידג', ורק יותר מחמש שנים אחר כך, במהלך כתיבת התזה בחוג לפילוסופיה, התגבשה אותה תחושה לכלל פרשנות קוהרנטית לסיפור הבריאה.

שני עצים נטע אלוהים בגן העדן, עליהם מתעכב הכתוב, האחד, עץ החיים והשני עץ הדעת, "ויצמח יהוה אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב או רע." רק על פרותיו של אחד מהם חל איסור האכילה, "ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות." פרותיו של עץ החיים, נותרו הפקר.

הבה נחדד עובדה זו, על פרי עץ החיים לא חל כל איסור, יכול היה האדם ולו בטעות, באחד משיטוטיו הנינוחים בגן לשלוח את ידו אל עץ החיים, לקטוף, לאכול, ולחיות לעד, אבל, ויש אבל – מרגע שהיה אוכל האדם מעץ החיים, הרי שעץ הדעת היה בהכרח קמל ונעלם מן העולם – עובדה זו נקל לה לחמוק מעיני הקורא, מאחר והיא עולה בשלב מאוחר בסיפור המקראי, הרבה אחרי שיאו הפרוזאי של סיפור החטא "ויאמר יהוה אלוהים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". האפשרות של אכילה משני העצים גם יחד מעולם לא באמת התקיימה, כך מסתבר, ולאלה מכם שטרם שוכנעו, "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן העדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים." עד כדי כך חשש יהוה משילוב הכוחות של שני העצים, עד כי הרחיק את האדם מגן העדן, והציב אריות מעופפים ולהב לוהט מתהפך לשמור על עסיס עץ החיים, הרחק מיד אנוש.

נעשה סדר בדברים. ניצבים אדם וחווה בגן העדן. משמאלם עץ הדעת, מימינם, עץ החיים. רק מפרותיו של אחד מהם יכולים הם ליהנות. עץ החיים מבטיח חיי נצח כמשרתי האל ומשמרי גנו, ומנגד, עץ הדעת המבטיח לא דעת – שהרי מידה זו אחרת של דעת טוב ורע היתה דרושה לאדם כדי להבין את משמע האיסור והעונש –  כי אם מוות, "ביום אכלך ממנו, מות תמות". וראו, הפלא ופלא, הנה אכל האדם וחי, אומנם בדם יזע ודמעות, ואף על פי כן חי הוא. האם הספיק האל לשכוח את העונש שכרך במעשה רק פסוקים אחדים קודם לכן, או שמה עלינו להבין פסוק זה במשמעות מופשטת יותר, משמע, הבחירה לאכול מפרי עץ הדעת פירושה וויתור על חיי הנצח, וויתור על האלמוות והפיכה לבני תמותה, בעלי חיים קצובים.

כאמור, אינני אדם דתי. בהיותי עוסק בסיפור החטא הקדמון אין אני מבקש אלא ללכת בדרכם של פילוסופים וחוקרים כגון קרל פופר וקלוד לוי שטראוס, שעסקו בבחינה ביקורתית של מיתוסים מתוך הכרה שאלה טומנים בחובם, בין אם בתוכן ובין אם במבנה, אמיתות שייתכן והקדימו את זמנן, רעיונות פסיכולוגיים מורכבים, ואת זרעי המדע כפי שאנו מכירים אותו כיום.

אולם עדיין נותר לנו להבין מדוע ביצע האדם הראשון את הוויתור על חיי הנצח בגנו האורגאני של אלוהים, וכדי לנסות ולחבר את קצוות הסיפור יש להכיר, רצוי באופן שטחי, את סיפור הבריאה הקבלי. אם לתמצת אותו לכמה משפטים קצרים: בראשית היה הבורא הטוב והמיטיב שהרעיף מטובו על ברואיו. בשלב מסוים הרגישו הברואים כי הם זוכים בדבר מה שאינם ראויים לו, ושעליהם להוכיח את עצמם בטרם יוכלו לשוב וליהנות מטובו של האל. לפיכך יצר הבורא את העולם, וכל נשמה זכתה בגוף חומרי, כאשר החומר שואף לקבל, ואילו מטרתה של הנשמה להוכיח את יכולה לתת (אני כמובן מרדד את הסיפור לאלמנטים בסיסיים).

במילים אחרות, כל סיפור הבריאה של תורת הסוד היהודית מגולם כבר במיתוס גן העדן הפותח את ספר בראשית – הרי לכם האדם, נהנה מהשפע האינסופי של גן העדן הנצחי, ובכל זאת בוחר לשלוח את ידו לעץ המוות, על מנת שיוכל לצאת לעולם ולהוכיח את יכולתו לתת ולא רק לקבל, להיות טוב ולא רק מוטב, ולשם כך מוכן הוא לקצוב את חייו.

רעיון הנתינה חוזר בכל הדתות הקיימות בעולם, והוא מהווה את הבסיס הראשון להן, החל ב"ואהבת לרעך כמוך" היהודי, וכלה בנדר הבודהיסטי הראשון "הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם", אולם האם אנחנו באמת זקוקים לאלוהים על מנת להיות טובים?

כסטודנט נצחי לפילוסופיה של המוסר אין לי אלא להודות כי על מנת לבסס את רעיון המוסר האוניברסלי, אין מנוס מלהישען על רעיון האלוהות – רק דבר מה שמחוץ לעולם (טרנסצנדנטי) יכול לתקף את הטוב המוחלט, שאחרת אין מדובר אלא בנטיית לב אישית של כל אדם. ועם זאת, על מנת להשיג את אותה תחושה עמוקה של משמעות, אשר מצידה דוחפת אותנו להיות "טובים", אין לנו כל צורך באלוהים, מספיק שנהיה אנשים מרגישים.

***

האירוע השני היה ההיכרות עם תורת המוסר של קאנט בשנת הלימודים הראשונה. רבים מכירים את הצו הקטגורי הראשון "עשה את כל פעולותיך לפי אותו כלל מעשי, אשר בקבלך אותו תרצה שיהפוך לחוק כללי", אולם לא רבים מודעים לטענתו של קאנט, כי על האדם העושה את המעשה המוסרי חל איסור לחוש הנאה ושמחה מהמעשה עצמו, שכן אז הופך הוא להיות הלכה למעשה אגואיסט.

בתור סטודנט צעיר שחבק את תורת המוסר הקנטיאנית לחיקו, התקשיתי לקבל את הרעיון הזה (שכמובן עורר מחלוקת גם בימיו של קאנט עצמו). למעשה, ככל שהעמקתי לבחון זאת בחיי היום יום גיליתי שדווקא הרגעים המספקים ביותר הם אלה בהם אני עושה משהו עבור אחרים, ואני משוכנע שבנקודה זאת איני עומד לבדי – אנחנו בדרך כלל מרגישים הכי מסופקים כאשר אנחנו עושים משהו עבור אחרים.

נסו להיזכר בפעם האחרונה שעשיתם דבר מה עבור מישהו אחר, שלא למטרות רווח (ורצוי זר לגמרי). זה לא חייב להיות משהו "גדול", ייתכן ועזרתם לעובר אורח למצוא את מחוז חפצו והוא הודה לכם מקרב לב, אפשרתם לנהג להשתלב בנתיב הנסיעה והוא הרים את ידו לאות תודה, או התקשרתם למוקד 106 של העירייה על מנת לדווח על רכב חונה שהשאיר אורות, ועשיתם זאת מבלי לצפות לכל תמורה – עכשיו היזכרו באותה תחושה מוזרה של סיפוק, ושמחה קטנה ומטופשת שהתפשטה בגופכם.

במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להיות אנשים מעט יותר מאושרים, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לסגל לעצמנו יותר את המנהג להעניק ולתת, ולא רק במסגרת של התנדבות כלשהי, אלא באמצעות הטמעה של דרך מחשבה זאת בחיים היומיומיים.

אם הייתי מבקש לקחת את המסקנה שלי לקיצוניות, הייתי יכול לטעון כי ה"שמחה לאיד" אינה אלא שמחה בהזדמנות שנקרתה בפנינו לעזור, וכי ה"קנאה" אינה אלה מפח נפש הנגרם כתוצאה ממפגש עם דבר מה שנראה כי אינו זקוק מאתנו לדבר, אולם בשלב זה אסתפק בטענה הראשונה – הרצון להיות טובים הוא חלק בסיסי ואינטגרלי מהמהות האנושית.

 

***

ואחרי כל זאת, מדוע בכלל להזדקק לתורות פילוסופיות או דתיות, כאשר ה"זולתנות" יכולה להיות מוסברת כאלמנט אבולוציוני פשוט? ובכן, שאלה זאת מחזירה אותנו לכותרת הפוסט – משמעות החיים.

גם החיפוש אחר משמעות הוא חלק אינטגרלי ובסיסי ממהותו של האדם, ובעוד שהמדע מצליח לענות לנו בצורה טובה ועניינית על שאלות ה"איך", הוא עדיין לא מצא תשובה, וכנראה גם לעולם לא ימצא, לשאלת ה"למה" (במובנה המונטי פייתוני העמוק ביותר).

הבחירה במשמעות לחיים בהחלט דורשת "קפיצת אמונה", אולם קפיצה זאת לטעמי משתלמת לכל דבר ועניין. באופן אישי, העובדה שאני בוחר להאמין כי לחיים יש משמעות עמוקה שחורגת מקיומי שלי, מאפשרת לי בראש ובראשונה לקחת את עצמי פחות ברצינות.

נסו ותיהנו.

***

באותו נושא

המדריך הקצר לאופטימיות זהירה