הקפיצה האחרונה של פרימו

באחד עשר לאפריל 1987 נטל פרימו לו, סופר מוערך וניצול שואה, את חייו בבית משפחתו בעיר טורינו שבאיטליה. לוי, כימאי בהשכלתו, בחר לסיים את חייו לא באמצעות רעל שרקח, כי אם בקפיצה לחלל חדר המדרגות בבניין. מכתב הסבר לא השאיר אחריו, ואם להסתמך על הביוגרפיה שלו, הרי שבחודשים טרם התאבדותו סבל לוי מדיכאון, והוא שהביאו לשלוח יד בנפשו. במאמר זה אני מבקש להעלות הסבר נוסף לאותה קפיצה דרמטית, שדומה שכלל לא עולה בקנה אחד עם אופיו המופנם ואופן כתיבתו, שנאלצו לשאת על כתפיהם את פסגות הרוע האנושי, לעבדם באמצעות הרציונאל המדעי לו היה מורגל, ולהגישם לקהל הקוראים במנות צנועות, מדודות, נוחות לעיכול ככל הניתן. מאחורי אותה קפיצה מייצרת דיסונאנס, ברצוני לטעון, היתה חבויה אמירה אחרונה.

קאמי ותפיסת האבסורד

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות, אם לעולם שלושה מימדים, אם לרוח תשע קטגוריות או שתים עשרה, באות אחר כך. כל אלה משחקים; תחילה יש לענות."

מעטים ספרי ההגות והעיון הנפתחים בצורה כה שובת לב, כפי שנפתח "המיתוס של סיזיפוס", המבקש להציב את שאלת ההתאבדות כשאלה הפילוסופית הראשונה במעלה.

לא ספר טיסה, אבל שווה את המאמץ

לאורך הספר מנסה אלבר קאמי לענות על שאלה זו, ובראש וראשונה מציג את "תחושת האבסורד" כסיבה בעטייה מבקש האדם לשים קץ לחייו. תחושה זו נוצרת, אליבא דקאמי, במפגש בין האדם, על שלל תקוותיו, רצונותיו ותוכניותיו לעתיד, ובין העולם השולל כל אלה באמצעות המוות, אשר מציב בפניו מראה הזועקת: לשווא. לשווא תקוותיך, לשווא רצונותיך ותוכניותיך, אותו מוות המסרס כל רצון לפעולה, שלצילו נראית מיותרת, בלתי נחוצה.

מרבית האנשים כלל לא יחוו את תחושת האבסורד במהלך חייהם, וזאת מאחר ואין להם כל התנסות עם המוות במציאות, והכוונה בהתנסות הינה "דבר שחווינו אותו והפכנוהו למודע." לא ניתן לדבר על ניסיון ב"מותם של אחרים" שכן אין הוא אלא תחליף לא משכנע, מודחק במהרה, ומרבית בני האדם יפגשו את מותם כשהבעת הפתעה וחוסר אמון מרוחה על פניהם, גם אם חודשים קודם לכן כבר היו מאושפזים, עקב מחלה כרונית סופנית, במחלקה פנימית ח'. המוות, אותו מחולל אבסורד מוחלט המרחף מעל כולם, נותר מרבית הזמן כלוא במישור הלא מודע, מניח לנו לתכנן תוכניות, לעשן, לשתות, לצרוך מזון שמנוני ולטוס באמצעות אייר אתיופיה לחופשות, עד שיום אחד לא עוד.

לא באחת מופיע האבסורד בחייו של האדם. בראשונה עולות התהיות מדוע ולמה. מדוע להמשיך בשגרת חיינו המובילים אל סוף ברור ומובחן, ולמה נועד מאמץ ארוך טווח זה הידוע בכינויו – חיי אדם. מרגע שתהיות אלה קבעו את משכנם בנפשו של אדם, עולה תחושת הניכור לקדמת הבמה. אותו עולם יום יומי, בנאלי ומובן, נגלה עתה במלוא הודו – זר, בלתי מובן, לא אנושי, מאיים וקר. לאבסורד, מרגע שהתגלה, שתי תוצאות אפשריות: התאבדות, או החלמה.

האם לוי היה קורבנה של תחושה זו? נקל לשער שבמידה זו או אחרת האבסורד היה מנת חלקם של כלל ניצולי המחנות, אותם אודים מעשנים הפוסעים בצעד כושל מבין שערי הברזל, רק על מנת לגלות שאותה פלנטה אחרת בה שהו, ממוקמת רק קילומטרים ספורים ממקומות ישוב הומים אדם, בהם התנהלו החיים בקשיים אלה ואחרים, מנת חלקם של אזרחים באזורי לחימה, אולם עדיין, חיים רציונאליים בהם האינדיבידואל החושב קיים, ופועל מתוך חירות למען שימורו העצמי.

תחושה זו אף התחזקה משחזרו לבתיהם ומשפחותיהם. אלה האחרונים ציפו מהם להשתקם ולשוב לתפקד כבימים שקודם למלחמה, מבלי לדעת או לרצות באמת להבין מה עבר על יקיריהם במהלכה. אולי יבהיר זאת טוב אותו משפט שאמרה אמו של לוי בראותה אותו לראשונה לאחר שנתיים, "קר היום, לך תלבש סוודר", ותגובתו המיידית, "לא!", המכילה בקרבה עמידה עיקשת על זכותו המתחדשת לקבוע את מהלכי חייו, דחייתו את הבנאליות של היום יום, וייתכן שגם את חוסר רצונו האותנטי ללבוש סוודר באותה שעה.

במובן זה, אם כך, של תחושת התימהון כלפי "עולם כמנהגו נוהג" למרות ואל אף המחנות, הניכור בוודאי היה נוכח בחיי הניצולים, על אחת כמה וכמה בימיהם הראשונים בחופש, בעודם מבקשים לספר, להעיד, להנציח ולשמר את זכר הרוע שחוו, ואין איש המבקש באמת להקשיב. בנוסף, לניצולי המחנות, אולי יותר מכל אדם אחר בעולם, היתה התנסות ישירה, מיידית ובלתי פוסקת במוות, שאף אם עדיין נותר תמיד בחזקת מותו של האחר, הרי שבמסות העצומות, ובפרקי הזמן הממושכים בהם נחשפו הניצולים למוות "אחר" זה, נוכחותו נטמעה בנפשם, וקיומו הפך בשר מבשרם. שני התנאים ההכרחיים, לפיכך, להופעתה של תחושת האבסורד – הניכור ונוכחות המוות, לקחו חלק בחייהם של הניצולים. לכך יש עוד להוסיף את תחושת האשמה הכבדה שליוותה את הניצולים, אשמה על כך שלא עשו די על מנת להתנגד, על כך שלא עשו די על מנת לעזור לחבריהם החלשים מהם, תחושה שלה לבדה חלק גדול בסטטיסטיקה הקובעת כי ניצולי שואה יתאבדו ביחס הגדול פי 3.5 לשאר האוכלוסייה. אכן, בצירוף נסיבות אלה, עצם קיומה של שארית הפליטה הנו בגדר פליאה.

שתי תוצאות לאבסורד, כך נאמר – התאבדות או החלמה. ההחלמה לשיטתו של קאמי כרוכה בדימוי האדם לסיזיפוס המגלגל את הסלע אל ראש ההר, ומשמעה, מרד עקבי ונעדר תקווה בחוסר המשמעות של חיי האדם. פרימו לוי שרד את המחנות ושרד את האשמה (מרבית מקרי ההתאבדויות בקרב הניצולים התרחשו במועד סמוך לשחרור), וחי את האבסורד למעלה מארבעים שנה נוספות, במהלכן הפך לאחד המעידים הגדולים, ולסופר מעורך וזוכה פרסים. האם לא היה בכך כדי להעיד על החלמתו? האם לא היה די במה שעשה על מנת להצדיק את קיומו גם בעולם חסר משמעות זה של האבסורד? ייתכן ולא. ייתכן ולא היה די בכל זאת, ואותה נפש שסועה סירבה להמשיך ולגלול את הסלע במעלה ההר, ובחרה להרים ידיים ולהיכנע למשקלו, וייתכן גם אחרת, וקיים הסבר אחר הן להתאבדותו, והן למוות עצמו…

מיתוס גן העדן

ב 31.12.1999 הגעתי ללונדון עם שניים מחבריי על מנת לחגוג את המילניום, או את סוף העולם, הראשון מבין שניהם. את הספר שהכנתי לנסיעה הותרתי מאחור בשדה התעופה, וכך מצאתי את עצמי שוכב בחדר המלון, אוחז בעותק של הברית הישנה, וקורא לראשונה בחיי את ספר בראשית בשפה האנגלית. סיפור גן העדן, אותו אחד שקראתי בהזדמנויות אלה ואחרות בחיי, עבר הזרה תודות לשפה, ובאופן הקריאה נכחה דריכות מסוג חדש, דריכות שהעלתה תהיות שלא עלו בעבר. "תגיד", פניתי לאחד מחבריי שנמנם במיטה שליד, "למה לא אכלנו קודם מעץ החיים?", את תגובתו לא אעלה על הכתב מפאת כבוד אימי ז"ל, וכבוד הקוראים והנייר, אולם לא היה בה כדי לבטל את התחושה החדשה שעלתה וצצה בקרבי, תחושה שנשאה בקרבה הבטחה שבאותו סיפור מקראי, באותו מיתוס של חטא קדום, מסתתר ניצוץ של אמת אותו יש לחלץ. באותו ערב יצאנו לחגוג את האלף החדש יחדיו עם עוד מאות אלפי בני אדם שהתכנסו בלונדון ברידג', ורק יותר מחמש שנים אחר כך, במהלך כתיבת התזה בחוג לפילוסופיה, התגבשה אותה תחושה לכלל פרשנות קוהרנטית לסיפור הבריאה.

שני עצים נטע אלוהים בגן העדן, עליהם מתעכב הכתוב, האחד, עץ החיים והשני עץ הדעת, "ויצמח יהוה אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב או רע." רק על פרותיו של אחד מהם חל איסור האכילה, "ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות." פרותיו של עץ החיים, נותרו הפקר.

החטא הקדמון, עכשיו במהדורת הקומיקס

הבה נחדד עובדה זו, על פרי עץ החיים לא חל כל איסור, יכל האדם ולו בטעות, באחד משיטוטיו הנינוחים בגן לשלוח את ידו אל עץ החיים, לקטוף, לאכול, ולחיות לעד, אבל, ויש אבל – מרגע שהיה אוכל האדם מעץ החיים, הרי שעץ הדעת היה בהכרח קמל ונעלם מן העולם – עובדה זו נקל לה לחמוק מעיני הקורא, מאחר והיא עולה בשלב מאוחר בסיפור המקראי, הרבה אחרי שיאו הפרוזאי של סיפור החטא, "ויאמר יהוה אלוהים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם." האפשרות של אכילה משני העצים גם יחד מעולם לא היתה באמת קיימת, כך מסתבר, ולאלה מכם שטרם שוכנעו, "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן העדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים." עד כדי כך חשש יהוה משילוב הכוחות של שני העצים, עד כי הרחיק את האדם מגן העדן, והציב אריות מעופפים ולהב לוהט מתהפך לשמור על עסיס עץ החיים, הרחק מיד אנוש.

נעשה סדר בדברים. ניצבים אדם וחווה בגן העדן. משמאלם עץ הדעת, מימינם, עץ החיים. רק מפרותיו של אחד מהם יכולים הם ליהנות. עץ החיים מבטיח חיי נצח כמשרתי האל ומשמרי גנו, ומנגד, עץ הדעת המבטיח לא דעת – שהרי מידה זו אחרת של דעת טוב ורע היתה דרושה לאדם כדי להבין את משמע האיסור והעונש –  כי אם מוות, "ביום אכלך ממנו, מות תמות". וראו, הפלא ופלא, הנה אכל האדם וחי, אומנם בדם יזע ודמעות, ואף על פי כן חי הוא. האם הספיק האל לשכוח את העונש שכרך במעשה רק פסוקים אחדים קודם לכן, או שמה עלינו להבין פסוק זה במשמעות מופשטת יותר, משמע, הבחירה לאכול מפרי עץ הדעת פירושה וויתור על חיי הנצח, וויתור על האלמוות והפיכה לבני תמותה, בעלי חיים קצובים.

למרות הרושם הראשוני שעלול להיווצר באינסטינקט, אין מדובר בבחירה קשה. הנצח הנו רעיון בלתי נסבל, ואין ערך אחד בו אוחז האדם שהיה יכול לעמוד בפניו. טוב, רע, אמת, שקר, טעים תפל, הכל נספג בו ונעלם. האדם בחר במוות, ובחר נכונה, מתוך הבנה שרק בחירה שכזו, תוכל להעניק טעם, ומשמעות אמיתית לחייו. מעולם לא בוצע חטא קדמון, כפי שביקשו להציג זאת הדתות הגדולות במטרה להשיג שליטה בהמון, אלא בחירה לגיטימית ומכוננת של אב קדמון. מעולם לא גורש האדם מגן העדן, הוא צעד זקוף וגאה מבין שעריו.

אינני אדם דתי. בפרוש זה לסיפור החטא הקדמון אין אני מבקש אלא ללכת בדרכם של פילוסופים וחוקרים כגון קרל פופר וקלוד לוי שטראוס, שעסקו בבחינה ביקורתית של מיתוסים מתוך הכרה שאלה טומנים בחובם, בין אם בתוכן ובין אם במבנה, אמיתות שייתכן והקדימו את זמנן, רעיונות פסיכולוגיים מורכבים, ואת זרעי המדע כפי שאנו מכירים אותו כיום.

לפרשנות זו של החטא הקדמון השלכות מרחיקות לכת על אספקטים שונים בחקר הדת וייעודו של האדם בעולם, אולם לצערי אין מקומן ברשימה זו, ולעת עתה אסתפק בטענה כי במיתוס גן העדן, אותו אחד שהתקבל כסיפור מכונן בשלוש הדתות הגדולות, נחבאת הסיבה להופעתו של המוות בעולם – הבחירה – אותה אחת שכופה עצמה גם בימים אלה על מבנהו היסודי של האדם.

תפיסת המוות כבחירה, מסרסת כמובן את פילוסופיית האבסורד של קאמי. לא עוד הוא מרחף מעל חיי האדם ומחולל את הניכור המוביל אלי אבדון, אלא כעת הוא נתפס כמוטיבציה הגבוהה ביותר לכל הגשמה אנושית שבאפשר. טענה זו הועלתה במובן דומה כבר בעבר, היגל לדוגמא טען כי המוות כשלילה הוא המכניס בחיים תנועה ומבלעדיו היו הללו יסוד אנונימי וחסר צורה, אולם לענייננו, חשוב יותר לדעת כיצד פרשנות מעין זו, המציבה לראשונה את הבחירה במוות כפעולה אוטונומית ומכוננת של האדם, שופכת אור חדש על הקפיצה האחרונה של פרימו. 

הזהו אדם

בספרו של לוי "הזהו אדם", נתקלתי רק במהלך שירותי הצבאי. השואה כמאורע היסטורי חד פעמי וייחודי, שבתה כבר בגיל צעיר את ליבי, והשאלה כיצד התרחשה בפועל הטרידה את נפשי. כיצד ייתכן שאדם שמוצא בקרבו את הכוח לחפור קבר באמצעות את חפירה, אינו מוצא את שאר הרוח להניף אותה כלפי תליינו? כיצד ייתכן שמסות כה עצומות של בני אנוש הלכו, בתקופות מאוחרות של המלחמה כבר מתוך מודעות, כצאן לטבח? שאלות אלה ניצבות בבסיס תחושת האשמה של הניצולים, וככול שהם מתקשים לענות עליהן, על אחת כמה וכמה קשה זאת למתבונן מהצד. לפרקים דומה היה בעיני שלשאלות אלה לעולם לא תיתכן תשובה, עד שספרו של פרימו לוי נפל לידי.

הספר היחיד שקראתי יותר משלוש פעמים בחיי

בסגנון כתיבה ריאליסטי, כמעט מדעי, כפי שהיה מורגל לחשוב, שוטח לוי בספר זה את תהליך אובדן צלם האנוש במחנות – תהליך מהיר, חד ומדויק – אולי פלא היצירה של מערכת הפלצות הנאצית. חשתי שלראשונה מצליחה עדות זו לקרב אותי להבנה.

בפרק "האחרון" מתאר לוי את הוצאתו להורג של אסיר שנאשם בהשתתפות במרד שהתרחש בבירקנאו. רגע לפני תלייתו, ולנגד עיני מאות האסירים זעק הנידון, "חברים, אני האחרון!" ואז התהדק החבל סביב צווארו. בפניהם של האסירים לא זע ולו שריר אחד, ולאחר שניתנה הפקודה החלו הם להתפזר בדממה. לוי מעיד על המאורע כך: "לרגל עמוד התלייה הסתכלו בנו חיילי האס.אס. באדישות: מפעלם הושלם. כעת הרוסים יכולים לבוא: אין עוד בני אדם עזי נפש בקרבנו, האחרון תלוי מעל לראשנו … הרוסים יכולים לבוא, לא ימצאו אלא אותנו, שברי אדם כנועים, ראויים למוות הבזוי שמצפה לנו. קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו, הדבר לא היה קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם."

המחנות, על המציאות האיומה ששררה בהם, הכניעו את האנושיות עצמה. בספרו "השוקעים והניצולים" שופך לוי אור נוסף על תהליך זה של אובדן צלם אדם, ומצביע על עיקרו: "במהלך שבועות או חודשים מעטים עמדו האסירים בתנאי דוחק שהביאו אותם למצב של שרידה גרידא, למאבק יום יומי ברעב, בקור, בתשישות במהלומות, מצב שבו מרחב הבחירה (והבחירה המוסרית בעיקר) צומצם עד כדי לא כלום."

והרי לי לראשונה ניצוץ של תשובה, של הבנה, האסירים לא הלכו כצאן לטבח, הם היו צאן לטבח. התנאים הבלתי אפשריים ששררו במחנות הנמיכו עד מהרה את האסירים לדרגה של חיות, חיות משום שאיבדו את מותר האדם מן הבהמה – אפשרות הבחירה.

צמצום זה של אנושיות מגיע עד לרמת האבסורד (לא זה של קאמי) שכן גם ההתאבדות נמנעת מאותם אומללים, "מקרי התאבדות במהלך השבי היו נדירים מאוד … ההתאבדות היא מעשה של בני אדם ולא של בעלי חיים, כלומר, מעשה שיש לשקול, בחירה לא אינסטינקטיבית, לא טבעית. ובלאגר היו מעט מאוד הזדמנויות של בחירה."

רק לאחר השחרור מתגלה לאסיר גודל האובדן שחווה במחנות, ובהתאם, עם תום המלחמה נרשמו מקרים רבים מספור של התאבדויות מקרב משוחררי המחנות. המקרה של לוי מורכב אף יותר, לאחר כתשעה חודשים במחנה הועבר לתפקד כאסיר "מומחה" במעבדה לכימיה, עבודה שהעניקה לו מחסה מהקור העז וממהלומות השומרים, וחשוב יותר, אפשרויות חדשות להשגת מזון באמצעות סחר חליפין בפריטים שגנב. מצבו היה טוב משל האסיר הממוצע במחנות, הזדמנויות הבחירה שלו היו בוודאי תכופות יותר משל חבריו, ועדיין הוא בחר שלא למרוד, בחר שלא התאבד ולמעשה, בחר שלא לבחור. יצר ההישרדות היה חזק ממנו, הוא לא ביקש אלא לחיות.

הביוגרפית של לוי, מרים אניסימוב, מדווחת כי לוי שקע לדיכאון עמוק בחודשי חייו האחרונים, דיכאון שנבע מבעיות רפואיות שונות שהחלו לצוץ, ומנטל הטיפול באמו הנכה ובחמותו הסנילית, שהתגוררו עמו ועם רעייתו בדירתם. האם דיכאון זה גרם לפרימו לוי להשליך עצמו אל מותו? 

עוד טרם המלחמה ביקש פרימו לשלוח יד בנפשו, כבחור צעיר סבל מחוסר ביטחון וביישנות קשה, ואי יכולתו לפתח קשרים עם בנות המין השני העיבה על רוחו במידה כזו שביקש את מותו, אולם ייצר ההישרדות היה חזק ממנו, והביא אותו להמשיך הלאה בחייו. במחנות ההשמדה, הצליח ייצר הישרדות זה להגן עליו הן מפני רודפיו (עם לא מעט מזל בוודאי) והן מפני עצמו – ההתאבדות היתה אפשרות ריאלית לגמרי בעבור אסיר זה, שהצליח לחמוק מגורל המוזלמן שציפה למרבית יושבי המחנה, ולפיכך גם בתיאוריה, יכול היה לבחור ולהתאבד, אולם הוא לא בחר, והמשיך הלאה בחייו. אותו ייצר הישרדות גם הגן עליו מפני איום חומות הניכור והאשמה שהקיפו אותו עם שחרורו מהמחנות, מפלס לו דרך ביניהן באמצעות נטילת חובת מתן העדות, הכתיבה, ההנצחה, שהפכו את לוי לסופר מוערך וככל הנראה הצילו את חייו בשלישית, וכעת, הנוכל לקבל את העובדה שייצר הישרדות זה, שנשא את פרימו הלאה על כתפיו פעם אחר פעם, לפתע כבה ונעלם, לאורן של בעיות רפואיות קלות ונטל הטיפול בשתי ישישות? הרי לכם מחשבה אבסורדית אמיתית.

גם הבחירה באופן המיתה צריכה היתה להדליק נורה אדומה בקרב אוחזי תיאוריית ההתאבדות מתוך מלנכוליה קשה. ככימאי היה יכול לוי לרקוח לעצמו רעל מסוג זה או אחר, שהיה מביא למותו בצורה בטוחה ו"נעימה" יותר, כאדם ביישן ומופנם, היה יכול לבחור לעצמו פינה מרוחקת ושקטה למצוא בה את מותו במקום לפזר את איבריו בשטח הציבורי של הבניין בו התגורר כל חייו. כסופר וכהומניסט ניתן היה לצפות כי ישאיר אחריו מכתב, לפחות כזה המיועד לבני משפחתו, אולם דבר לא נותר אחריו שיסביר את אותה קפיצה דרמטית, פרט לקפיצה עצמה.

פרימו לוי לא עשה כל זאת מאחר והוא לא ביקש למות. הוא לא רקח רעל, חיפש פינה שקטה או כתב מכתב, מאחר והוא לא רצה להתאבד כלל וכלל, אולם, בראותו את אמו וחמותו, התלויות לחלוטין באחרים, ראה פרימו לוי את האפשרות שיאבד בשנית את צלם האנוש שלו, את יכולתו לבחור, ולזאת לא היה מוכן. הבעיות הרפואיות שהחלו לנשוף בעורפו היוו אף הן זרז נוסף לתחושת הבהילות שאחזה בו לשים קץ לחייו בטרם יהיה מאוחר מידי, וזאת בניגוד מוחלט לאינסטינקט השימור העצמי החזק, הנאבק כהרגלו לשמר את האורגניזם החי. הקפיצה הדרמטית יכולה להיות מוסברת רק כך, כדחף רגעי, אם כי מושכל, המהתל ביצר ההישרדות ומתגבר עליו על מנת להשיב ללוי את צלם האנוש אותו איבד במחנות, את הבחירה, ובמקרה זה, הבחירה האולטימטיבית, שגם תוודא שאובדן זה לא יישנה. במובן זה, פרימו לוי לא רצה להתאבד, הוא פשוט היה חייב.

_____________

פורסם במקור בכתב העת 'מאזנים'

_____________