תביעה אזרחית

האמת היא שתכננתי לכתוב על משהו אחר, אבל הדחיינות הטבעית שלי שלחה אותי לעמוד הבית של Ynet ולשתי הכותרות החדשות בספיישל המזון המזוהם: חלבה של "בארכה" וסלמון קפוא של "מעדני מיקי" נצפו מקיימים מגעים עם חיידקים אסורים, ובכך הצטרפו לרשימה ארוכה ומכובדת של מוצרים, הכוללת עד כה דגני בוקר, סלטים מקוררים, טחינה גולמית, צ'יפס קפוא, ביצים ועופות (למען ההגינות, השניים האחרונים ככל הנראה עשויים מחמישים אחוז סלמונלה אז הם לא באמת נחשבים).

עשרות תביעות ייצוגיות נרקמות ברגעים אלה ממש כנגד החברות היצרניות, וסביר להניח שאלה שמוצריהן התגלו כנגועים ישלמו סכומים נכבדים על מנת לשכך את חמת הצרכנים, שעד מהרה יחזרו לסורם וישובו לרכוש את אותם מוצרים, מה שמוביל אותי לתביעה האחת, החשובה באמת, שהיינו צריכים להגיש עוד היום לבית המשפט – הצרכנים נגד עצמם – והאישום: הזנחה, הפקרה ושידול לדבר עבירה.

באמת. מה בדיוק חשבנו לעצמנו. הסרנו מעלינו כל אחריות, העברנו אותה לידיים זרות, והפרטנו בפועל את כל העניין הפעוט הזה של "לאכול". אנחנו נכנסים לסופרים עצומים ומסתובבים בין מדפים אינסופיים, מעמיסים עוד ועוד מוצרים קפואים, מקוררים, מעובדים, משומרים, מרביתם ככולם "מוכנים", כאלה שלא צריך אלה להסיר מכסה, להוציא משקית, למזוג לקערה, לחמם ולהגיש. ואת זה אנחנו אוכלים. בלי לשאול מאיפה הגיע המוצר, או אפילו לטרוח לקרוא את רשימת המרכיבים.

עצמנו עיניים והאמנו שעשרות אלפי אנשים, מרביתם חסרי כל הכשרה, יכינו ויארזו בעבורנו מזון בצורה הקפדנית ביותר. ממש כאילו הם מכינים אותו לילדיהם. לרגע לא עצרנו לחשוב על כל אותם העובדים בפסי הייצור של המפעלים הגדולים, שעומדים שעות ארוכות על הרגליים, מבצעים את אותה פעולה שוב ושוב, ומאחר שהם מרוויחים שכר מינימום, במקרה הטוב, הם לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד ולו יום עבודה אחד, גם אם הם סובלים מכאבי בטן, משיעולים עם ליחה, מנזלת ועיטושים. גם אם הם ממש חולים.

קנינו את תדמית ה"מותג" ששווקה לנו בהצלחה כה רבה. השתטחנו בפני תאגידים המתעניינים רק בשורת הרווח התחתונה. הסתנוורנו ממילים כמו "בקרה עצמית" ו-"סביבת ייצור סטרילית", וכתוצאה מבוהק האור כהו עינינו מלראות שאין לשתי אלה כל היתכנות (או יתרונות). לא צריך להיות נוכח במטבח צבאי, בחדר אוכל קיבוצי, או אפילו מאחורי בופה של מלון, על מנת להבין שככל שמנסים להכין כמות מזון גדולה יותר, הסטנדרטים נוטים לרדת, ולא לעלות.

במילים אחרות, אנחנו משלשלים כי בחרנו לשלשל. בחרנו לעבוד שעות ארוכות. בחרנו להשתעבד למשכנתאות חונקות. לרכישה של רכב נוסף ועמידה בפקקים. לשדרוג של פלאפונים וגאדג'טים אחרים. לרביצה של שעות מול ערוצים מסחריים המשדרים פרסומות של מוצרי מזון מתועשים, כאלה שחוסכים לנו זמן ומאפשרים לנו את כל הדברים האחרים והנפלאים.

 

 

אבל עדיין לא מאוחר מידי כדי להשתנות. אנחנו יכולים להפוך ללא משלשלים מאושרים בכמה צעדים פשוטים. זה לגמרי בידיים שלנו. אנחנו צריכים רק לצאת מוקדם יותר מהעבודה ולהגיע לשוק. לקנות מזון אמיתי שלא מגיע באריזות צבעוניות (שגם יוזיל לנו בחצי את סל הקניות), כזה שאמנם צריך לנקות, ולשטוף, ולקצוץ ולהכין, אבל בתמורה הוא מבטיח להיות נקי, בריא, טעים ומזין.

אנחנו יכולים לצמצם דרמטית את צריכת המזון מהחי, שכמעט תמיד טומן בחובו את הזיהומים הגדולים מכולם. להעדיף מגדלים קטנים ומקומיים שיש להם את כל עולמם להפסיד, על פני מפעלים גדולים בראשם עומדים מנהלים עשירים שבמקרה הגרוע יעזבו לטובת תפקיד אחר בתאגיד דומה.

אנחנו יכולים, לכל הפחות, להתחיל לקרוא מה כתוב על האריזות.

ובאמת שאין לנו תירוצים. עד גיל 29 לא ידעתי להכין אורז. היום אני מכין לעצמי כמעט כל יום את מזוני. כשאני אוכל בחוץ אני עושה זאת במסעדות קטנות, בהן הטבח הוא ברוב המקרים גם הבעלים. אני יודע שחשוב לו יותר שיהיה לי טעים, ושאני לא אפול למשכב ביום שאחרי, לפחות יותר מאשר לעובד זמני במטבח של מסעדת מזון מהיר או רשת בתי קפה.

אני משרה קטניות, אני רוחץ ירקות, אני קורא בבלוגים של בשלנים אמיתיים ומנסה לחקות מנות. אני עושה את זה כי יש לי די והותר זמן לזה. בחרתי לוותר על קריירה, על המרדף אחרי עוד כסף, בדיוק בשביל שאוכל להתפנות לדברים החשובים באמת. אחד מהם הוא מה אני אוכל.

בסופו של דבר, אין לנו לאן לברוח. מגפת הסלמונלה הנוכחית, ייתכן שתדעך וייתכן שלא, אבל אני מבטיח לכם שהפתרון לא נמצא בסופר, על המדף, ממש ליד המוצר שכרגע הורד והושמד. עוד מאותו דבר רק יידחה מעט את ההתפרצות הבאה.

כדי לאכול טוב, כדי לאכול הוגן, כדי לאכול נקי, הדרך היחידה היא זאת של "מזון איטי".

 

***