היסטוריה של איטיות

לפני יומיים יצא לי להיקלע לויכוח אודות "עירוניות" בפייסבוק, וזאת לאחר שחבר שיתף את הפוסט האחרון שכתבתי "עירוב שימושים" בקבוצה סגורה שעוסקת בנושא. כהרגלם של וויכוחים בפייסבוק, גם במקרה זה איש לא השתכנע מטיעוני האחרים, אולם תגובה של אחד המשתתפים בדיון הצליחה בכל זאת להצחיק אותי ולגרום לי להגיב באריכות. "באופן כללי", כתב אותו בחור, "אני לא מוכן לקבל טיעונים של תנועת ההאטה, או של כל ארגון אחר המבקש להפריע להתפתחות האנושית". להפריע להתפתחות האנושית, לא פחות.

הפוסט הנוכחי מבקש, בקצרה ככל האפשר, להבהיר כי תנועת ההאטה הנה המשכה הישיר של תנועת התנגדות עתיקת ימים, שלא רק שמעולם לא הפריעה להתפתחות האנושית, אלא ככל הנראה אף תרמה לה (המצאות גדולות דורשות זמן רב להרהורים), ובנוסף, להסביר מה בדיוק עומד מאחורי התנועה ומדוע אני מאמין שהפעם היא כאן על מנת להישאר.

ובכן, ההתמכרות למהירות אמנם נתפסת לא אחת כתופעת לוואי של העידן המודרני המתועש, אולם במידה והיינו בוחנים לעומק את ההיסטוריה האנושית, היינו מגלים ששורשיה נעוצים כמעט באותם ימים בהם עשינו את אותה טעות קדומה ובחרנו לרדת מהעצים. בהתאמה, תנועת ההאטה של ימינו קשורה בעבותות למסורת של התנגדות להאצה, שהחלה זמן רב לפני המהפכה התעשייתית או ביתר דיוק, כבר בשנת 200 לפני הספירה, אז כתב המחזאי הרומי פלאוטוס:

"קללת האלים על ראש הראשון שגילה
כיצד לחלק לשעות – וגם על ראשו של מי
שהציב שעון שמש בזה המקום
לקצץ את ימי באכזריות כה רבה
לחתיכות קטנות!"

בצורה קצת פחות פיוטית ומעט יותר בוטה, כתב המשורר הוולשי ד.א. גוולין בשנת 1304: "ארור השעון שחור הפנים על הגדה שהעירני משנתי! מי ייתן ויימקו ראשו, לשונו, זוג חבליו וגלגליו; וכמוהם גם משקולותיו וכדוריו המטופשים, פתחיו, פטישו, ברווזיו המגעגעים כמצפים לבוקר ופעולתו שאינה פוסקת."

מחאות מעין אלה הלכו והצטברו ככל שתנופת התיעוש התחזקה ורבים החלו לגנות את כפיית הזמן האוניברסלי כסוג של עבדות. התנועה הרומנטית של אמנים, סופרים ומוזיקאים, שסחפה את אירופה במאה השמונה עשרה, היתה בחלקה תגובת נגד לתרבות הרעש וההמולה המודרנית, והטיפה לחזרה אל הטבע ואל העבר.

לא רק אנשי רוח מנותקים לקחו חלק בהתנגדות. המהפכה התעשייתית לוותה גם במחאה מצד הפועלים. בשנת 1776 פתחו כורכי הספרים של פריז בשביתה כדי להגביל את יום העבודה שלהם ל – 14 שעות. איגודי פועלים נאבקו למען הגדלת זמן הפנאי שלהם תחת הסיסמא הרווחת "שמונה שעות לעבודה, שמונה שעות לשינה, שמונה שעות למה שנרצה" (בצרפתית זה בטח נשמע יותר טוב). מחאתם הופגנה באמצעות ניפוץ השעונים מעל שערי המפעלים.

פועלים במפעל לייצור ברזל במאה התשע עשרה – גם אתם במקומם הייתם בוחרים להאט

השלב הבא במאבק כלל ירידה לפסים קליניים, בעת שרופאים ופסיכאטרים החלו כבר בסוף המאה ה – 19 להסב את תשומת הלב להשפעותיה המזיקות של המהירות הן במובן הבריאותי והן במובן הנפשי, כדוגמא ניתן לציין את פרסומו של הספר  "עצבנות אמריקאית", מאת ג'ורג' בירד, שבו הוא האשים את החיים המהירים כמעט בכל דבר, החל מכאבי עצבים ועד לריקבון שיניים ונשירת שיער.

מעטים מול רבים

למרות היסטוריה ארוכה של התנגדות, ולמרות שהמאה האחרונה היתה רצופה באסונות, החל בטיטניק וכלה בכוכב נולד, אותם ניתן לייחס ישירות לתרבות המהירות, נדמה שהעולם ממשיך בשלו, ואנחנו עימו, מאיצים וממהרים, מגדילים ומשדרגים, צורכים וזורקים. אולם לא עוד.

אופיו של המאבק עבר מהפך בעשורים האחרונים, עם היוודע השלכות המהפכה התעשייתית ועידן המהירות בו אנו חיים, על המערכת האקולוגית המורכבת שבה אנו מתקיימים. יותר ויותר אנשים מבינים כי הצורך להאט אינו נובע רק כתוצאה מהצטברותם של מקרי התמוטטויות עצבים, כי אם גם מהצטברותם של מקרי התמוטטויות קרחונים. שהמאבק לשעות פנאי ומנוחה אינו מתנהל בנפרד מהמאבק למען אוויר ראוי לנשימה, ושהקריאה להפחית בצריכה אינה נובעת ממגמה אנטי קפיטליטסית חסרת הצדקה, או מעצלנות ראויה, כי אם גם מדאגה כנה לעתידו של העולם.

סיבות אלה, ועוד רבות נוספות, מעניקות את התקווה שהדור הנוכחי של אלה שעושים את הבחירה להאט, לא ימצא את עצמו בעוד מספר שנים במרוץ מטורף להדבקת הפערים, כפי שקרה עם ההיפים של שנות השישים והשבעים, שברגע שהשפעת הג'וינטים שעישנו התפוגגה, מהרו להירשם לתואר משולב במנהל עסקים וכלכלה.

קשה באמת לבוא בטענות אל חסידי ההאטה של העשורים הקודמים, שבחרו לשכוח ביודעין את תורת הבלמים והאיזונים. הבחירה להאט דורשת לא מעט אומץ, הן בשל העובדה שמדובר בהליכה כנגד הזרם, בניסיון להחלץ מאפקט העדר, והן בשל העובדה שכולנו תוצרים של החברה המערבית, אותה אחת שלימדה אותנו לחשוק ולצרוך מגיל צעיר, כך שהאדם המאט נאלץ לא אחת להאבק בעיקר בעצמו.

יתרונם הגדול של המאטים בימינו, מעבר לעלייה הדרמטית במודעות להשלכות העידן המהיר על הסביבה בה אנו חיים, היא תנועת ההאטה עצמה שהולכת ומתגבשת ברחבי העולם, מוכיחה להם שוב ושוב שהם אינם לבדם במערכה. אתר סלואו בישראל הוא רק חלקיק קטן מרשת הנפרשת כעת על פני הגלובוס כולו, ולצידו קיימות עוד מאות קבוצות, החל מ"המכון הבינלאומי ללימודי איך לא לעשות יותר מידי" וכלה ב"מועדון העצלנים" מיפן – עוד ועוד אנשים מבינים שהמרדף אחר עוד מאותו דבר לא עושה אותם מאושרים, ומחליטים להאט.

או בקיצור IINDM

כוחה האמיתי של התנועה, לטעמי, והסיבה בעטיה הבנתי מהרגע הראשון שמצאתי בה בית לחיים, נעוץ בעובדה שהיא שמה את הדגש על האושר האישי של האדם, ולא על מטרה גדולה למענה עליו להקריב את חייו. תנועת מזון איטי נחשבת בצדק לתנועה אקו-קולינרית, הדואגת לרווחת בעלי החיים, לשימור הפוריות של האדמה, ולהצלה של זנים ומינים נכחדים של פירות, ירקות ובעלי חיים, אולם בראש ובראשונה היא מנסה להציל את רעיון "הטעם" מהכחדה. תיירות איטית אמנם מסייעת לצמצם דרמטית את טביעת הרגל האקולוגית שלנו בזמן חופשה, אולם קודם לכן היא מראה לנו איך ניתן ליהנות במהלכה הרבה יותר. ההמלצה לעבוד פחות ולשמור על זמן הפנאי עולה בראש ובראשונה על מנת לאפשר לאדם להירגע, ליהנות, לבלות ולרכוש ידע, אם כתוצאה מכך גם תפחת הצריכה המוגברת אזי העולם הרוויח כתופעת לוואי. אפילו ההסתייגות העולה מפעם בפעם לאופן שבו השתלטה הטכנולוגיה על חיינו, לא נובעת מרצון להשיב את הגלגל לאחור, או מהתנגדות כללית לקדמה, אלא מהבנה שלא כל סמארטפון חדש מייצג התפתחות אמיתית ונחוצה.

בסקר שנערך לפני מספר חודשים טענו 77% מהנשאלים כי העולם משתנה מהר מידי, ומחצית מהם הצהירו על רצונם להאט את חייהם. אם אתם נמנים על אותם חמישים אחוזים שהספיק להם מהמהירות הפושה בכול, אתם מוזמנים לנשום עמוק, לשחרר לאט, ולהרגיש שמותר לכם לצעוק.

 _______