על ההבחנה בין מוצרי צריכה למוצרי שירות, וכיצד "מעריסה לעריסה" מבקשת לשנות את מערכות הכלכלה

בפוסט האחרון הצגתי חזון עיצובי ותכנוני העונה לשם "מעריסה לעריסה" (להלן C2C) – הרעיון העומד מאחורי גישה זו הוא מעבר מתפיסה של "יעילות אקולוגית" לתפיסה של "מועילות אקולוגית": ייצור ותכנון של מוצרים (יהיו אלה נעלי התעמלות, שטיחים או אפילו ערים שלמות) באופן שיבטיח מחזורי חיים אינסופיים בעבור מכלול החלקים המרכיבים אותם, יהיו אלה ביולוגיים או טכניים.

בסופו של הפוסט טענתי כי הגישה, חדשנית ככל שתהיה, לא בהכרח מעניקה מענה לבעיית העיצוב לשבר וההתיישנות המתוכננת, המאפיינות את מרבית מוצרי הצריכה המיוצרים כיום, יהיו אלה מחשבים, בגדים או מכוניות. לפחות תיאורטית, ניתן יהיה עדיין לייצר מוצרים העונים לקריטריונים המחמירים של C2C, שיכילו מנגנוני יישון מובנים, וייאלצו אותנו להחליפם בתדירות גבוהה מהרצוי באחרים וחדשים.

מודעים לבעייתיות זו, הציגו צמד ההוגים העומדים מאחורי החזון (הכימאי פרופ' מיכאל בראונגרט, והאדריכל והמעצב וליאם מק'דונו) את ההבחנה בין מוצר "צריכה" (למשל, חומרי ניקיון, קוסמטיקה או מזון), למוצר "שירות" (למשל, מחשבים, טלוויזיות ומקררים), ולמעשה הגדירו מחדש, או לפחות הציגו אפשרות של מערכת כלכלית שונה, כזו אשר זונחת את רעיון ה"בעלות" ועוברת למודל חלופי של "שירותיות":

"במקום להניח שכל המוצרים הם בני קנייה, שימוש, והשלכה על ידי "צרכנים", ייתפסו מוצרים המכילים חומרי הזנה טכניים יקרי ערך – כמו מכוניות, מכשירי טלוויזיה, שטיחים, מחשבים ומקררים – כשירות המוענק למשתמשים. בתרחיש הזה, הלקוחות ירכשו באופן אפקטיבי את השירות המלווה למוצר לפרק זמן מוגדר – למשל, 10,000 שעות צפייה בטלוויזיה, במקום לרכוש את מקלט הטלוויזיה עצמו. הם לא ישלמו על חומרים מורכבים שיהיו עבורם חסרי שימוש לאחר תום פרק חייו של המוצר. כשיסיימו את השימוש במוצר, או כאשר ירגישו שהם פשוט מוכנים לשדרג אותו לגרסא חדשה יותר, היצרן יחליף את המוצר, יחזיר את הדגם הישן אליו, יפרק אותו לגורמים וישתמש בחומריו המורכבים כמזון למוצרים החדשים".

החלוקה למוצרי שימוש ומוצרי שירות מתבססת על ההבנה הפשוטה כי כאשר אנו רוכשים את מרבית המוצרים הטכניים המקיפים אותנו, אנו למעשה רוכשים את הביצועים שהם מאפשרים לנו – קירור של מזון, הגעה מנקודה א' ל-ב', צריכה של בידור וכו' – ולמעשה אין לנו כל צורך להיות הבעלים של אותם מוצרים. מעבר לכלכלה המבוססת על צריכת ביצועים תאפשר פתרון יעיל למגוון בעיות, ביניהן ניתן למנות את דלדול המשאבים הטבעיים, זיהום הסביבה, וגם, ולא פחות חשוב, את הדאגה ליציבותה של המערכת הכלכלית המבוססת על צריכה ודורשת צמיחה אינסופית – נקודה שראוי להרחיב לגביה.

אחת הטענות המרכזיות כנגד הכלכלה השיתופית, אשר פורחת בשנים האחרונות, היא הנזק שזו האחרונה עלולה לגרום לכלכלה המסורתית – ניתן לראות זאת בזעיר אנפין בענף התיירות המוצא עצמו נאבק באתרי שיתוף דירות, או ענף המוניות הנאבק באפליקציות שיתוף נסיעות – עם כל החיבה שאני רוחש לכלכלה השיתופית, יש להודות כי היא טומנת בחובה בעיות בסיסיות קשות, כגון האפשרות להטיל מיסוי על הכספים המחליפים ידיים בפעולות השונות, או אפילו שמירה על רמת השירות.

כלכלת ה"שירותיות" לא תצליח לפתור את כלל הבעיות, אולם היא בהחלט מהווה פתרון ביניים הולם לצורך להפחית את הצריכה מצד אחד, ומצד שני לשמר את יציבותה של המערכת הכלכלית (מבוססת הצמיחה). כאשר משלבים את רעיון השירותיות עם התפיסה העיצובית והתכנונית של C2C אנו מקבלים מערכת כלכלית מעגלית במלוא מובן המילה, המעלה בפני עצמה שאלות מהותיות הנוגעות לתרבות הצריכה:

"בתרחיש כזה, אנשים יוכלו להשביע את תאבונם למוצרים חדשים בתדירות שמתאימה להם, בלי להרגיש אשמים, והתעשייה תעודד אותם לעשות זאת ללא חשש, בידיעה ששני הצדדים תומכים בחילוף חומרים טכני".

כמי שכותב לא מעט על צמצום הצריכה ועל פשטות מרצון, אני לא יכול שלא לחוש אי נחת מסוימת מהאופן בו מנוסח הציטוט האחרון – דומה בעיני כי גם אם מוצרי הצריכה כולם היו מיוצרים מעמילן תפוח אדמה ומתפרקים ללא כל נזק לסביבה, או מושבים ליצרן על מנת לעבור עיבוד מחדש, עדיין היה מקום לנסות ולצמצם את הצריכה ולגלות איפוק תחת חתירה בלתי פוסקת להשביע את תאבון הצריכה – וזאת מהסיבה הפשוטה שגם מוצרים אלה, אף שלא יפגעו עוד בסביבה, עדיין יעלו כסף, כסף בעבורו נצטרך להמשיך ולעבוד בחלק ניכר משעות היממה.

ועם זאת, ברור לי שמינימליזם ופשטות מרצון אף הם טומנים בחובם בעיות ניכרות למערכת הכלכלית, וייתכן ורק מזל הוא שמרבית העולם אינו עומד בתור על מנת לאמץ גישות אלה לחיים. בנוסף, ובהינתן הנחות נוספות עליהם נכתב באתר זה בעבר, אשר קושרות את מנגנון הצריכה לשורה של מוטיבציות פסיכולוגיות וסוציולוגיות המסייעות לאדם בדרך להגדרה עצמית, הרי שאימוץ גורף של "מעריסה לעריסה" הוא כנראה האופציה הטובה ביותר העומדת בפנינו כיום, אם ברצוננו לשמור הן על משאבי העולם והן על יציבות המערכת הכלכלית.

נכון לרגע זה, הכלכלה השירותית כבר עושה את צעדיה הראשונים ברחבי העולם: חברת זירוקס למשל אימצה כבר לפני שנים את מודל ההשכרה ומאפשרת לחברות ומשרדים לקבל לידיהם את מכשיריה בתמורה לתשלום חודשי קבוע, הכולל שירותי טיפול ותחזוקה (עובדה המעודדת אותה לייצר מכשירים עמידים יותר המעוצבים בהתאם לעקרונות הכלכלה המעגלית). בעתיד הלא כה רחוק, אם לשפוט לפי התפתחויות דרמטיות בתעשיית הרכב, ייתכן וכולנו נעשה שימוש ברכבים שיתופיים שיהיו בבעלות היצרניות הגדולות. מעבר לכך, מרביתנו נתקלים בכלכלה השירותית גם ביום יום, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכבסות השכונתיות, או במערכת העירוניות להשכרת אופניים שנפוצות היום במרבית הערים הגדולות בעולם.

כמובן, פה ושם יש חברות, למשל בתחום השטיחים, שהצליחו ליישם את מודל C2C במלואו – לייצר מוצרים היכולים לזכות במחזורי חיים אינסופיים, ולשווק אותם במודל של השכרה ולא מכירה – וחברות רבות נוספות, ביניהן ענקיות כגון "פורד" מגלות את היתרונות הכלכליים (בין השאר) הגלומים בשיטה זו, ומתחילות בתהליך על מנת לקבל את האישור הסופי כי הן עומדות בקריטריונים של מוצרי C2C.

מעריסה לעריסה, היא כאמור גישה חדשה לעיצוב ולתכנון – לא מדובר כאן בהרחבה של אחריות יצרן כפי שאנו מכירים אותה כיום, כי אם בשינוי מוחלט של תפיסת הבעלות והשימוש, כמו גם השבתו של רעיון ה"הוגנות" לחוזה הבלתי כתוב בין היצרן לצרכן, אותה הוגנות שנזנחה מאחור עם אימוצם של מנגנוני היישון והשבר שהוטמעו במרבית המוצרים אי שם בשנות החמישים של המאה שעברה. לפיכך, מוטב לנו כצרכנים לעודד את יישומה ככל האפשר, וכבר היום להתחיל ולחפש את המוצרים שזכו בחותמת הנכספת של C2C.

_________

הספר “מעריסה לעריסה” תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת “בבל“.
לפרטים נוספים ניתן לפנות ליאיר אנגל (נציג רשמי של C2C בישראל) במייל [email protected]

_________