בימים האחרונים החלו להגיח שפני הניסיון הראשונים של 'גוגל גלאס' ממחילותיהם ולנפנף בהתרגשות באוזניהם. "מדהים", "מטורף", "מהמם", "משנה חיים" ושאר סופרלטיבים שהיו מתקבלים בהבנה לו היו מגיעים מתלמידות כיתה ח' שסיימו לקרוא את 'באדולינה', אולם במקרה זה מגיעים מאנשים בוגרים בעלי תפקידים בכירים בעולם הטכנולוגיה, החל במשקיעים וכלה בבלוגרים מובילים ועיתונאים מוכרים. רגע לפני שהמשקפיים (שפחות או יותר מבטיחים לעשות כל מה שהנייד שלכם עושה כרגע רק בלי ידיים) הופכים למוצר מסחרי ושנייה לפני שאנחנו מבררים בנוגע להוספת צילינדר אצל האופטומטריסט, להלן כמה הרהורים.
נימוס. באופן מפתיע, את ההסתייגות העיקרית לשימוש במשקף החדש העלה עד כה דווקא יו"ר גוגל אריק שמידט. "אנחנו צריכים לפתח כללי נימוס לשימוש במשקפיים", אמר שמידט, "ברור שיש מקומות וזמנים שלא יאה להשתמש בהם". היו"ר כמובן מודאג מאופציית הצילום הטמונה במכשיר בהינף פקודה קולית. כזכור, עם הופעתם של מכשירי הטלפון בעלי המצלמות החלה מגיפה של תיעוד לא הולם, בעיקר בחופי הים (אני לא מצלם אותך בחוטיני זעיר, אני רק בודק הודעות בנייד) וכעת, עם המשקפיים, הקלות הבלתי נסבלת של הצ'יז אכן מהווה איום משמעותי על הפרטיות במרחבים ציבוריים.
אולם, מה בנוגע לשימוש במשקפיים בזמן ארוחה משפחתית, חתונה של עובדים, ברית של אחיינים, הלוויה של קרובים או סתם דרינק עם חברים? עד כה, משתמשי הסמארט פון הכבדים היו זוכים לגערות מהסובבים, אולם כעת, כבר לא ניתן יהיה לדעת אם האדם שמולך גולש בפייסבוק או סתם סובל מפזילה. כאשר שמידט אומר שעלינו לפתח כללי נימוס חדשים, הוא לא לוקח בחשבון שחלק טריוויאלי מהישנים פשוט ילכו לאיבוד.
סכנה א'. גוגל גלאס מורכבים ממצלמה, מעבד, בטרייה, מיקרופון ומסך קטן להקרנת נתונים. מדובר, לכל דבר ועניין, במחשב חזק ומתוחכם המצויד גם בחיבור בלוטות' המאפשר חיבור לנייד. עשרים שנים אחרי שהמכשירים הניידים פרצו לחיינו עדיין אין הכרעה לכאן או לכאן בנוגע לנזק האפשרי מהקרינה, אולם ההימור שלי הוא שאם מישהו היה מציע לכם לחבר את הסמארט פון שלכם עם סלוטייפ לרקה הייתם מסתכלים עליו כמו על משוגע.
ניווט. אני הראשון להודות ש- waze היא אפליקציה נהדרת אשר מחליפה בצורה מושלמת את ה"אני-רק-אעצור-את-כל-הנתיב-כדי-לשאול-את-המונית-שבצומת-איך-מגיעים-לחומוס-חליל", אולם לניו יורק נסעתי בפעם האחרונה עם חברה ובלי מפה. היום הראשון היה טראגי ומצאנו את עצמנו משוטטים באזורי תעשייה נטושים, אולם ביום השני נזכרנו באפליקציה הישנה והטובה שנקראת "לשאול אנשים ברחוב", ומאותו רגע הנחנו לניו יורקים נחמדים להורות לנו את דרכנו, ונקלענו לאינספור רגעים משעשעים. גוגל, מצידה, מבטיחה להביא את ה- waze לניווט הרגלי ברחובות, רק אתה והמשקפיים שלך. הזולת הוא הגיהנום.
תיעוד. כשהייתי בבית הספר היסודי למדה בכיתתי ילדה שהוריה עקבו אחריה לכל מקום עם מצלמת וידאו גדולה. משחקים בהפסקה, טיול שנתי, שיעורי שחיה בבריכה, מבחנים בחשבון – בכל מקום בו נמצאה טליה מ.ח. היית יכול לדעת בוודאות שתהיה גם מצלמה. באותם ימים אני ושאר חברי הנחנו שמשהו לא בסדר עם המשפחה כולה, ודמיינו את ביתם עולה על גדותיו וטובע בקלטות וידאו הנשפכות מהחלונות, אולם נכון להיום, רבים מאיתנו נוהגים בצורה דומה ומתעדים כמעט כל רגע ורגע בחייהם של הילדים, ללא קשר לחשיבותו או שכיחותו. אחת הבשורות הגדולות של הגוגל גלאס היא בשיפור וייעול תהליך התיעוד – לא עוד שש עד שנים עשר שניות מבוזבזות משליפת הנייד ועד הצילום עצמו – עם גוגל גלאס, מדווח אחד הבלוגרים המשפיעים בעולם, זה לוקח פחות משניה – עובדה שהופכת את כולנו באחת מסתם אנשים לא במיוחד זריזים, לצלמי טבע בעלי רפלקסים חייתיים.
מלא אנשים מפסידים הופעה טובה (תמונה: independence05.com)
חוויה. בשנים האחרונות התרגלנו לראות כיצד בכל אירוע, חשוב כפעוט, יהיו עשרות ידיים מרומות האוחזות במכשירי הסמארט פון ומתעדות. בהופעות ענק מסכי ה LCD כבר מזמן החליפו את הנרות המרצדים, וגם את טקס בחירת האפיפיור, אחד האירועים הרוחניים ביותר שייתכנו, חוו רוב הנוכחים בכיכר פטרוס הקדוש בתיווכו של גורם שלישי – טאבלט או סמארט פון – מה שצריך להוביל אותנו לשאלה, עד כמה החוויה עצמה הולכת לאיבוד, כאשר כל כולנו מחויבים לתיעוד.
עד כמה אנחנו באמת נוכחים ברגע עצמו, כאשר הילד קופץ על הספה, כאשר האוכל מוגש לשולחן, כאשר בת הזוג שלנו מזילה דמעה של שמחה. לכל תשובה שלא תהיה יש להוסיף את אלמנט הדריכות אותו מוסיפה כעת גוגל למשוואה – בכל רגע נתון אנחנו יכולים להנציח את משק כנפי ההיסטוריה של חיוך התינוק, והפעם, מזווית חדשה שאנו נשבעים כי טרם תועדה. במילים אחרות, לחבוש גוגל גלאס כשאנו עם הילדים בגינה זה הלישון עם הנעליים החדש של הצבא.
סכנה ב'. החוויות הן אבני היסוד הבסיסיות של קיומנו. הזיכרונות, התובנות, הרגשות והתחושות. כאשר אנחנו מוותרים על האינטראקציה עם זרים, כאשר אנו מפקידים את התיעוד בידיה של טכנולוגיה חיצונית, וכאשר אנחנו מפקירים את הרגע עצמו, אנו למעשה עוסקים בפירוק השיטתי של ההוויה והקיום האנושי.
עתיד. אני בכוונה כותב 'טכנולוגיה חיצונית', שכן ייתכן ובעתיד הלא רחוק אפשרויות התיעוד יוטמנו עמוק ברקמות הביולוגיות שלנו, אופציה שהוצגה בצורה מרהיבה בפרק השלישי של "מראה שחורה" (עונה ראשונה). בעתיד שכזה התיעוד יהפוך לאחד עם החוויה עצמה, ולא נצטרך עוד לבחור בינו לבין נוכחות. עתיד טכנולוגי שכזה אכן טומן בחובו קשיים רבים ובעיות אינספור, אולם הוא אינו מטריד אותי כמו שלב הביניים בו אנו מצויים כיום – לא שם ולא פה. העתיד מטריד רק במובן שייתכן ולא יישאר מאיתנו דבר עד שנזכה לראותו.
_____________
המאמר עלה בנוסף באתר עיתון הארץ
_____________
באותו נושא
איך לקנות סמארטפון ולהישאר בחיים, או, היכונו לביאת ה- DumbPhone – חלק ראשון
איך לקנות סמארטפון ולהישאר בחיים, או, היכונו לביאת ה- DumbPhone – חלק שני
____________
מזכיר לי סיפור של בורחס
על הדקדקנות במדע
… ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ.
ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה, והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות. הדורות הבאים, שהיו פחות מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין מתקיימים קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד אחר למדעי הגיאוגרפיה.
– חורחה לואיס בורחס
ותודה לאתר האייל הקורא
מזכיר לי סיפור של בורחס