אני לא המונים

איך התגעגעתי לכתוב, כמו עכשיו, ממש ככה, למרות שיש "דברים חשובים" בחיים, וצריך לעשות את "הדברים החשובים", ובינינו, אתם לא באמת צריכים לקרוא את המאמר הזה, וגם אני לא צריכה אותו, אבל זה דיבור מהלב, ובשבילי זה הרבה. אני כותבת, ולוקחת את הזמן, גם אם זה ייקח לי חודש. זה מעשה אמיץ אני חושבת, כי אני מאוד מאוד עייפה כרגע, ובתקופת בחינות לחוצה, וצריך לתפוס רכבת מוקדם בבוקר, לרוץ ולא לפספס.

זה מוכר לי יותר מדי, המרוץ של "הדברים החשובים", תמיד אין זמן, תמיד צריך להספיק, הבוס לוחץ, למרות שלפעמים העבודה ממש משעממת, אבל פשוט חייבים להספיק הכול, ובכלל, יש לנו את העבודה הזאת בשביל לעשות כסף, אבל רק כדי שנוכל לחיות, זה המרדף ההזוי אחר הכסף, כשבעצם לא נשאר הרבה זמן פנוי בשביל לחיות, וכואב הגוף, במיוחד הגב בבוקר, ולא רואים מספיק את הילדים, או שכבר ממש עייפים אז הילדים סתם נראים מרגיזים, אבל הרי העבודה, זה הדבר הכי חשוב. יהיה כוח וזמן לילדים מחר-כך. יהיה זמן לתחביבים כשנצא לפנסיה. למרות שאין יותר מדי זמן גם להיפגש עם החברים, אפשר תמיד להיות זמינים בפייסבוק, בוואטסאפ, בווטאבר, גם זמינים לעבודה. תמיד "מחוברים" וזמינים, לכולם, לעולם, שזה גם "דבר חשוב". "מחוברים" אבל כל כך מנותקים.

ככה נראים הדברים החשובים שלי: תיכף אני אצטרך לשבת עם עשרות זרים בקרון, ועם עוד זרים בבחינה, וככה אני אזוז ליד האנשים האלה וכולנו נצטרך להגיע לאנשהו, ולעשות משהו חשוב. אבל ליד הזרים האלה, אני בתוך חלום אלקטרוני, "מחוברת" לחברים, הרבה חברים, אלה שרשומים בפייסבוק שלי, שמעלים בכל רגע נתון עוד סטאטוסים, תמונות, סרטונים ועדכונים אחרים, איפה הם עכשיו, מה הם עושים, מי הרגיז אותם ומה שימח אותם. דווקא מול כל זה אני מרגישה מאוד מאוד לבד. הפייסבוק הזה, יש לו ריח של מפעל, בחיי, ואנחנו כולנו על פס ייצור שנע קדימה כל הזמן, ואין עלינו צ'ארלי צ'פלין חמוד כזה שעושה עלינו צחוק, אנחנו מאוד מאוד רציניים בפס הזה, אפילו כשאנחנו משתדלים להיות מצחיקים.

ואני מרגישה כמו המונים, למרות שיש לי שם בפייסבוק ותמונה, "איזה מפספסת" אני אומרת לעצמי. זה לא יחסים, זה חתיכת מחשב, או מה שזה לא יהיה. בן אדם, זה לא. חבר, זה לא. זה טראגי.

כמה זמן מהיממה שלנו אנחנו בוהים במסכים למיניהם? שוהים בדו-תחמוצת הזאת בדרכים? אלה לא החיים שביקשתי לעזאזל! לא, אני לא רוצה להיכנע לדרכים, אני לוקחת רכבת מהירה ומהרהרת בזמן הנסיעה, אבל זה מתסכל, כי אני עדיין מרגישה שבויה של הדרכים. אני לא רוצה תקשורת המונים, אני מעדיפה תקשורת בין אישית. בתקשורת ההמונים הזו, הכול נראה זר, הכול ארוז, מוכן, פונה לכולם, לא רק אלי, ועדיין, היא ממלאת חלק מאוד גדול בחיים שלי. אני רוצה לבכות. אני לא אתפלא אם רוב האנשים מרגישים בעצמם מאוד בודדים, עייפים, חסרי עניין, שבויים של כל ההוויה הזאת.

אני חושבת על זה ונזהרת, שאני לא אהיה מפספסת. שאני לא אהיה כזאת של המונים. לבחור להיות לבד זה לא רע לי בכלל, זאת אומרת, הכוונה, לא להיות מוקפת. אלא לשמור את הרגעים שהם רק שלי. להיות מחובר וזמין כל הזמן זה לא עסק טוב, אני לא מדברת רק על מפגשים חברתיים, שעדיף בהם לתת לסמארטפון לנוח, אני מדברת על סוליטוד, זמן להיות לבד, פשוט להיות, בלי לעשות כלום. לפנות זמן בשביל לחשוב, להתרשם, ליצור, או להעלות רעיונות חדשים. סוליטוד זאת תרומה ענקית לאנושות, בחיי, עשו על זה מחקרים, זה מדעי! אנחנו זקוקים לאנשים שפשוט חושבים. מהרהרים, זה גם טוב.

יש סוליטוד חשוב למשל כמו לשבת שעות ולשמוע מוסיקה. מוסיקה זה דבר שאי אפשר לתאר במילים, וכשיש דבר שאי אפשר לתאר במילים מיד יודעים שזה נשגב. נשגב בתחושה, בחוויה, לא בידיעה שכלית. זה שווה את כל השעות האלה, ויותר. בעיני יש למוסיקה יכולת מאגית לרפא, אני רוצה לתת לה נשיקה. אפילו לנשק שיר של בריטני ספירס. יש להקה כזאת שנקראת "פליימינג ליפס", שאפשר להתנשק איתה. לא משנה לי מה קורה בעולם סביבי כשיש לי אוזניות. אני בעולם אחר לגמרי. נערת הבועה. יש ביטוי כזה שמתאר רגעים חשובים ששכחתי אותו.

נשגבות נוספת שיש רק בסוליטוד, היא החשיפה ליצירות מופת. כזאת, שנעתקת הנשימה. למשל, סרטים שנחקקים חזק בתודעה, כאלה שבוכים בהם או נבהלים מהם, או סתם נדהמים, יא-אללה, הסוס השרוף בסרט של ברגמן. או למשל, חשיפה להצגות מדהימות, יא-אללה, המלט הזה, מכמיר הלב, וכל התאטרליות המפוארת של הבמה, וההצגה האחרונה והמצמררת בחייה של השחקנית גילי בן אוזיליו ז"ל. יש גם ספרים שהם משני חיים לגמרי, יצירות מדהימות, כאלה שאחר כך חולמים עליהן, או שחושבים על העולם במושגים שלהן. אני לא אזרוק פה שמות של יצירות, אבל מי שזה קרה לו מכיר את התחושה. להיות מעריץ של היצירה. כמו גרופית מפגרת עם עיניים נוצצות.

גם ליצור, זה חשוב לא פחות. אני רוצה לבחור בזה כמה שיותר, אלה המקומות שיש לי בהם יכולת, שאני צריכה להודות עליה, ומרגישה שאני נושאת באחריות חשובה, כמו לשמר מסורת או לשמר ידע. כמו לצייר במכחול היפני שקיבלתי ליום ההולדת. והכל קורה בדממה חיצונית והרבה רעש פנימי. בזמנים כאלה, מה שרץ בתוך הראש, זה זהב.

אני רוצה שיתחשק לכם סוליטוד, אבל אני לא מדברת על נזירוּת, לא צריך להתנתק לגמרי ולחיות בבידוד, אני מדברת גם על השעות שמקדישים למשפחה או החברים הכי טובים בלי להיות מחוברים וזמינים, בלי להיות מוקפים.

בשבילי גם הרבה זמן פנוי עם החברה הכי טובה הוא יקר מאוד, פשוט לכבות את המכשיר ולשבת בים, שעות, על כיסא שכור מתחת לשמשיה, עם בירה, ולקשקש לפחות עד שהשמש שוקעת, לא רק לקשקש, גם לומר דברים הרי גורל, גם דברים הכי אישיים. גם לריב איתה זה חשוב, ולסלוח אחר כך.

אני רוצה כמה שיותר לשחק עם שלושת-האחיינים שלי כאילו אני ילדה בת חמש וחברה טובה שלהם, ורוצה יותר זמן בשביל להיות חברה טובה של האחיות שלי, חשוב לי לכסות את ההורים שלי בשמיכות כשהם בבית-החולים, או כשהם מתאוששים מניתוח, והם מביטים בי במבט הבוטח שלהם, שהם סומכים עלי. חשוב לי גם לשמור את הרגעים עם המשפחה היותר מורחבת, כי גם הם קרובים לי, אנחנו נפגשים די הרבה, בחגים, בארוחות שישי, באזכרות למתים שלנו, ובוכים ביחד. בכל מה שהזכרתי, אני מעדיפה שהמכשיר, "המכשיר" כמו האלוהים של התקופה שלנו, יהיה כבוי, ואז הזמן יראה אחרת לגמרי. מה שהזכרתי, הוא שחשוב.

ולהתאהב באיש-אחד, זה הכי חשוב.

אני יודעת שאני לא אפסיד הרבה כשהמכשיר יהיה כבוי, כי הכול מתגמד לעומת כל זה. רגעים של כנות נקרא לזה, זאת אומרת, לחיות בלי לשקר לעצמי ולכולם, לחיות חיים אותנטיים, את הרגעים שלי, בלי להיות מוקפת, לבחור בהם, ולקחת אחריות על החיים שלי. אני יודעת שבחירה כזו תשפיע גם על האחרים שסביבי, אני חייבת להם את זה, הבחירה להתרחק מכל מה שמריח כמו "המונים". לדעתי, החיים האישיים, האנושיים, זאת הסולידריות הכי גדולה.

_______

לטקסטים קודמים של הדס

סיפורי סבתא

משפחתי וחיות אחרות

_______