תמיד אהבתי חיות. אפילו חיות אוהבות חיות. רובנו מתרככים במיוחד מול גורים. יש להם משהו בעיניים. אולי זו הנשמה שלהם, או החיים הרוחשים בהם בתמימות, בסקרנות ובשמחה. החיים האלה הם דבר נפלא מהבינה, חד פעמיים, ואם הם לא היו כאלה ייתכן וייצר הקיום שלנו לא היה כה חזק. ללא המגוון הרחב של החיים הרוחשים, קיומו של העולם כולו היה חסר טעם. אני כותבת את המאמר הזה מתוך נקודת המוצא של היותנו חיות בעצמנו, על שום החיים שיש בנו, ולפיכך, אני לא מעלה כאן "סיפורי חיות", כי אם זיכרונות.
הזיכרון הראשון שלי הוא זיכרון עם חיות, הייתי בת שלוש בערך ואבי הביא הביתה אפרוחים. רציתי להיות האימא שלהם, אולם הם שרדו יממה אחת בלבד כי האכלתי אותם בפלסטלינה (יהי זכרם ברוך). אחר כך גידלנו פינקים וכל ילדי הגן באו לראות את האוצר המכונף. הייתי מאוד גאה והרגשתי עשירה, אולם, גם הפינקים לא שרדו הרבה זמן, וקברנו אותם בחצר הבניין. עשינו טקס אשכבה קטן ואני בכיתי. הייתה לי הרגשה לא ברורה של כישלון, של אחריות לחיים היפים האלה שנגדעו. אבל עם הזמן גיליתי שזאת קללה הרובצת על רוב החיות הקטנות, יש להן חיים קצרים מאוד. גם היום זה נראה לי לא הוגן.
אני מנסה לקרוץ, ברקע, קרפיונים ותוכי
אחר כך הגיעו הדגים, קרפיונים, והם נשארו איתנו כמעט חמש שנים. הם גדלו וגדלו עד שכמעט ולא היה מקום באקווריום, שהיה די גדול, ועדיין, ולמרות הצפיפות, הם סרבו למות. אבא שלי העריץ אותם על כושר ההישרדות שגילו, והם מצידם היו שותפים אילמים בבית, והשרו עלינו תחושה של חיים שלווים ומוגנים, בניגוד גמור למה שהתחולל בשכונה. שם, בעולם החיצון, מלחמת הקיום התחוללה במלא עוזה – ברחובות שוטטו כלבים הומלסים רזים, גורי חתולים נטושים, ואפילו הנחליאלים שהגננת לימדה אותנו לזהות, נראו לנו תמיד סובלים מקור ומרעב.
אני זוכרת שאנחנו, הילדים, תמיד גילנו סימפטיה לחיות המסכנות, וגם אם נמנענו מלהתקרב לאלה מהן שנראו חולות, הרי שבליבנו ריחמנו עליהן רבות. רק עם הכלבים המשוטטים היתה צרה אחת גדולה – הם היו משתינים על החמציצים והיינו צריכים להיזהר מאוד באכילה.
כן, אלה הדברים שהעסיקו אותנו, נושאים בגובה הדשא. כמו למשל, חרקים. משום מה, היה הרבה יותר קל להיות בוס על החרקים, לזהות פרת משה רבנו ולהפריע לה לעשות מה שפרות משה רבנו עושות, זה היה כיף, גם לאסוף שבלולים ותולעי משי היה מגניב, אבל לא הצטערתי מדי כשהם נפטרו, אחותי הקטנה הייתה רוצחת חומייני מושבעת. אני לא חושבת שיש לחרקים הרבה נשמה, אבל הם חלק מהחיים, וחלקם ממש יפים. כמו שירה.
אני מסתכלת על האחיינים שלי ומתעצבת לגלות שיש פחות נוכחות של חיות בחייהם, כאילו נדונו לחיות במעיין סטריליות מדכאת. הם בקושי מודעים לחרקים בדשא, וסביבתם עשויה בעיקר בטון. החיות הבודדות שיש להם מגע איתן הם האוגר שלהם, והכלב שלנו פיץ', הם מתים על פיץ', והוא מת עליהם בחזרה. מעבר לשני אלה, הם מכירים חיות בעיקר מהספרים או מהטלוויזיה, ואפילו בטלוויזיה יש פחות חיות, במקומן יש ספוג מטופש.
יש לאחיינים שלי המון סקרנות לגבי חיות. כבר כמה שנים שאני לוקחת אותם לטיולים בשכונה שלי כדי למצוא צב, ואני תוהה מתי הם ישימו לב שאני עובדת עליהם ושאין סיכוי למצוא פה צב. אני מקווה שזה לא יקרה בקרוב, כי הם תמיד כל כך מתרגשים. אולי אשנה תוכנית ואקח אותם לחפש קיפודים, כי נשארו עוד קצת קיפודים בשכונה. ויש גם כמה חתולים מורעבים ורטובים מגשם. אבל עכשיו חורף והם מתחבאים. בכל מקרה, אני לא יודעת איך יקבלו את זה האחיינים, כי קשה להישאר אדיש לסבל של אחרים.
זו הייתה הבעיה שלי כשלמדתי לרכב על סוסים, הסבל שלהם. היה להם רסן מכאיב בשיניים, ולי היה שוט ביד. תמיד הייתי עדינה והעדפתי ללטף את הסוסים במקום להצליף בשוט, ואולי בגלל זה לא הפכתי לרוכבת מוצלחת במיוחד. קשה לי לדמיין את עצמי מצליפה במישהו. אני זוכרת בעיקר סוס אחד מרדן בשם ג'ינג'ר, הוא התקומם בשם כל סוסי החווה, ובגלל זה היה הסוס שאני הכי אהבתי. הוא היה יורק ונושך ובועט. יום אחד כשרכבתי עליו, נתתי לו שתי הוראות מנוגדות בטעות, דרבנתי וגם ריסנתי אותו, והוא איבד את דעתו, צהל ונעמד על שתי רגליים אחוריות. ילדים אחרים שחזו באירוע פערו עיניים בפליאה. מייד אחר כך ג'ינג'ר פתח בדהרה, הקרויה "גאלופ", זה מאוד מהיר, והצלחתי לבלום אותו רק בגדר. אחר כך הוא עבר סדרת משמעת נוקשה, עם הרבה מאוד הצלפות, מול עיני הבוכות. אני הייתי האשמה. גם אמרתי להם, "ג'ינג'ר צדק".
אחותי הגדולה מלטפת את ג'ינג'ר
אני לא יודעת איך להתחיל לתאר את מקומם של הכלבים שלי בחיים שלי. מבחינתי, הם ממש כמו אחים, כל אחד מהם עם אופי מיוחד, והכי חשוב, הם אהבו אותנו, ואנחנו בתמורה, הענקנו להם אהבה חזרה.
בגיל אחת עשרה קיבלתי את ביוטי, היא הייתה בת חודש בערך, ויפהפייה. הייתי גאה בביגלית היפה שלי עם העיניים הכחולות והגדולות, היא העניקה לי יוקרה. מגניבות. יום אחד היא הגיעה עם אימא שלי לאסוף אותי מבית הספר התיכון, וזיהתה אותי ליד הכיתות. היא רצה במהירות וקפצה אל זרועותיי, ואני החזקתי אותה, וכולם שאלו עליה שאלות, והתלהבו מהכלבה היפה הזאת. הרגשתי חשובה, זאת הכלבה שלי! היא אוהבת אותי! היא באמת אהבה אותי.
משוויצה בביוטי הגורה בפני חברות
היא הייתה מתרפקת עלי המון, בלילות היינו ישנות כפיות, ועד היום חסר לי המגע שלה, כמו חור, כמו חיבוק שנעלם והשאיר אחריו זיכרון של תחושה נעימה. כשסבלתי מכאבי מחזור חזקים היא הייתה שוכבת עלי ומחממת לי את הבטן, והיא הייתה שומרת על השפיות שלי, נוסכת בי תחושת ביטחון, ונותנת לי לחבק אותה ולדבר אליה. היינו משחקות הרבה, משחקים כלביים כאלה. לפעמים היא הייתה מצחיקה.
היא גם שמרה עלינו מפני העכברים שפשו בבית שלנו, הייתה נובחת עליהם ורודפת אחריהם. בכלל, היא הייתה משגיחה על כל הבניין מהמרפסת, כל הכלבים בשכונה היו נובחים אחרי ביוטי, היא הייתה מלכה בלתי מעורערת. אחר כך, בזקנתה, קראנו לה "כלבה סוררת", כי היא לא הייתה פראיירית, ואולי גם קצת ממורמרת.
היא מעולם לא שפטה אותי, לא היה אכפת לה איך אני נראית, מה אני לובשת, או אם אני מתנהגת מוזר. היא אהבה אותי ולא ביקשה כלום בתמורה. היא דאגה לכולנו. היא הייתה מנחמת את אמא שלי כשהייתה נסערת ובוכה, ועושה לאבא שלי קבלות פנים אקרובטיות, הייתה קופצת ומנשקת אותו במצח, היא הייתה קופצת ממש גבוה. הם גם היו משחקים ביחד בכדור טניס, עד שהייתה בת תשע, אז, פיץ' הגיע אלינו, וגזל ממנה את תשומת-הלב. למרות שהשתדלנו לתת לה זכות ראשונים, ביוטי קנאה בו עד יום מותה.
ביוטי בת תשע, לא מוותרת לאבא על אף מערכה
את פיץ' קיבלנו כשהיה בן שלושה חודשים. כמו ביוטי, הוא כלב מעורב שהגיע מהרחוב. היה יותר קשה לחנך אותו, בגלל גילו, הוא היה ניג'ס. ביוטי, למרות שרחשה לו טינה על התפרצותו לעולמה המושלם, אימצה אותו ועזרה בתהליך החינוך, עד שהיה נדמה לעיתים כי מדובר באימא ובן.
ביוטי מאמצת את פיץ הגור - שיעור ראשון - איפה אפשר לתפוס קרני שמש אחרונות
ביוטי לא היתה היחידה שהרגישה כי הגעתו של פיץ' דחקה אותה הצידה. כשהגיע אלינו, פתאום הייתה לו תקשורת כלבית כזאת עם ביוטי ואז אני הרגשתי מחוץ לעניינים, רציתי להיות כלבה בעצמי. בניגוד גמור לביוטי שהייתה בטוחה שהיא בת אדם, וממש חיה בסרט.
ביוטי חינכה את פיץ' והוא גדל להיות כלב מקסים ועדין וסבלני, למרות האנרגיה והכוח הפיסי הגדול שלו. כשהיה בן שנה הוא כבר לא היה ניג'ס, אלא כלב שמח וחברה'מן. אני שרה לו כל הזמן שאין כמוהו חברה'מן.
פיץ' מכין שיעורי בית
הוא מעולם לא הרגיש בודד בבית, כי תמיד היה בנוכחותה של ביוטי, והוא העריץ אותה, כמו שמעריצים אימא. גם כשיצאנו מהבית לשעות או ימים שלמים, הוא אף פעם לא היה לבד, לפחות עד הרגע ההוא, לפני ארבע שנים, כשביוטי הייתה בת 17 והיא נפטרה מהתקף לב אצלי במיטה. זה היה אירוע טראומטי, כי אני ואחותי, היחידות שהיינו בבית, לא הצלחנו להציל אותה, היא נחנקה מול עינינו בערך כחמש דקות, וזה נראה כמו נצח. צעקנו לה "ביוטי, תנשמי!" וניסינו להנשים אותה. זה היה באמצע הלילה, שתינו היינו בלי רישיון נהיגה, חסרות אונים. פיץ' ברח להתחבא בקומה הראשונה. כשביוטי מתה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "פיץ', מה קרה לביוטי?" ובכינו ביחד. אחותי הגדולה הגיעה אלינו באמצע הלילה, ועד הבוקר ישבנו כולנו מול הגופה של ביוטי וליטפנו אותה, פיץ' הריח אותה וילל יללה חרישית. אחר כך נסענו לקבור אותה בבית קברות לחיות. כולנו בכינו בכי היסטרי. ביוטי, שגדלנו איתה שלושתנו, שרצינו שתחיה לנצח, הלכה, ולא תשוב.
מאז יש לפיץ' פחד מוות, וכל פעם שאחותי צועקת, הוא בורח, רועד כולו ומתחבא, הוא בטוח שאחותי רצחה את ביוטי, כי צעקה על ביוטי שתנשום. הוא גם פחות שמח מאז. אני לא יודעת, אולי זה בגלל הזקנה שקפצה עליו – הוא בן 12 היום (שיבדל לחיים ארוכים). אני משתדלת לא לקרוא לו "זקן" כי הוא מבין עברית ואז הוא מרחם על עצמו. אבל למען האמת הוא נראה צעיר לגילו.
הוא כלב מצחיק, יש לו אופי של דביל מגודל, כמו ילד בגוף של שוורצנגר, ואני לא יודעת איך אני אחיה בלעדיו. גם האחיינים שלי מתים עליו, והוא מת עליהם, מבחינתו, הוא אחיהם. הוא שומע אותם מרחוק ומשתולל משמחה, אבל הוא מאוד עדין איתם, הוא מעולם לא קפץ עליהם. הוא תמיד מחכה בסבלנות, מאות שנים, עד שהם זורקים לו את הכדור, והוא רץ ומביא להם אותו. כולו מבסוט ומכושכש זנב.
פיץ ואחותו עופרי - חברים הכי טובים
יש לפיץ' האמסטף כוח פיסי גדול, כמו שומר ראש, אני יודעת שהוא לא ייתן לאף איש לפגוע בי, אני לא מפחדת להסתובב איתו לבד מאוחר בלילה. גם כשמסתובבים לידינו כל מיני מוזרים.
בלילות בלי שינה הוא מניח את הראש שלו על המותן שלי ולא מאפשר לי להתהפך מצד לצד, ואני נרדמת. הוא מקשיב לקשקושים שאני מקשקשת לו, לשירים שאני שרה לו. ותמיד נמצא בסביבתי, הוא אוהב אותי ומרפא כל כאב שלי, הוא יודע איך, יש לו את הדרכים המתוחכמות שלו. למרות שאני צוחקת עליו ואומרת לו כל הזמן שהוא "נדבק לי לתחת". כלב אציל ואמפאתי שלי.
בתמורה, הוא לא צריך הרבה, רק התחשבות מינימאלית: השגחה על הצרכים הבסיסים, קצת תשומת לב, לא לנטוש אותו. מן המעט הזה לפחות.
בתור חברה, אנחנו לא כל כך מתחשבים, היום אני יודעת שהמפגשים שלי עם חיות, בטיולים בחוגי סיירות, היו נדירים. הנשר הענק והמדהים על ראש ההר, העקבות של האיילים, שמועות על דובים ונמרים באזור, אין לי הרבה סיכויים להיפגש איתם שוב. הם היו יפהפיים, גדולים וחזקים, אני הייתי מוכת תדהמה ופליאה.
גם להקות האנפות שהיו משוטטות אצלנו בשכונה הפכו יותר ויותר עצבניות, כי צמצמנו להם את מקומות המחייה, הייתה פה בנייה מאסיבית, עד שכל הציפורים הנודדות שחנו פה באזור נעלמו לחלוטין. האנפות צדקו, צריך לכעוס עלינו.
צרת האיזון האקולוגי, שצמצמה את מקומן של החיות בעולם, הפכה את חיינו לעולם מבטון, עולם מכונות, וגרמה לנו להיות קהים, כאילו גם אנחנו עשויים בטון וברזל, וקשה לנו לראות מעבר לעצמנו. רובנו בקושי רואים את בני האדם האחרים, ובמיוחד בעלי חיים ואת הסביבה המקיימת אותנו. איזה טרדות טיפשיות מעסיקות אותנו: להחתים שעון בעבודה, להימלט מפקקי תנועה, למצוא בגד, למצוא עסקת טלפון נייד זולה.
נוכל ללמוד הרבה מהחיות והטרדות המעסיקות אותן: להאכיל את הילדים בכל מחיר, להקריב את החיים על מנת להגן על הילדים או על חבר מהלהקה, לשחק אחד עם השני, להיות מיוחם, להיאבק למען אהובה בחירוף נפש, לא לוותר על חבר פצוע ולנחמו עד שיחלים או עד שימות, לרבוץ בשמש ביחד. חיים בקצב טבעי. אני רואה בזה הרבה רוך ודאגה. או במילים אחרות, אצילות, שנובעת מאמפטיה, אהבה וסולידריות.
נכון, בטבע קיימת גם אכזריות. אריה שזכה בכתר המלוכה יהרוג את גוריהן של לביאות הלהקה על מנת לזרז את ייחומן המחודש. אולם זוהי אכזריות של יצר, של אינסטינקט, בעוד שהאכזריות שאנו כחברה מפגינים כלפי חיות היא בדיוק הפוכה – אדם שיביט נכוחה בתמונות מקרבי תעשיית הבשר יפנה את מבטו באינסטינקט, מזועזע.
יותר מזעזוע, זאת חלחלה שאי אפשר לשאת, אימה של שואה, תחושה שעולה כמו ברגע שחוזים בתמונות של בעלי חיים בניסויים, למשל, קוף עם מוח חשוף שמגלחים לו את דפנות הגולגולת והוא נאנק מכאבים, קול פלצות, אלא אם קודם לכן עקרו לו את מיתרי הקול, בכל מקרה, הוא כבול ואינו יכול לזוז, אבל אפשר לראות את עוצמת הכאב והסבל בפניו. בעיני תמונות מתעשיית הביצים, העופות, הבשר, והחלב הופכות את הקרביים, היו כמה תמונות שלא יכולתי לראות, באלה שצפיתי, בכיתי תוך כדי, קשה לתפוס את גודל האסון עד שלא רואים את זה מתועד. אחרי שצפיתי בזה, הפכתי לטבעונית, מראה של בשר פרה או כנף של ציפור דוחה אותי באותה המידה כמו מראה של בשר אדם או בשר כלב, לכולם יש נשמה, והתעשייה הזאת אכזרית במיוחד.
אלה הדברים שאני יודעת על חיות. נשאר בי צער שנגמר להן הזמן והמקום פה. הם מצחיקים, ועצובים, ויפים, ויש להם נשמה. אני חושבת שבאותה המידה שאנחנו רואים אותם, כך הם רואים אותנו, ואולי הם חושבים שאנחנו לא כל כך שונים מהם.
____________
ולא ניתן לכם לעזוב בלי סרטון
http://www.youtube.com/watch?v=aAqo4qp3Es8
____________
לפוסט הקודם של הדס – סיפורי סבתא
____________