מלכוד 22, סליחה שניצחנו, ומשמעות החיים חלק שלישי: להילחם אחד בשני – שלושה טקסטים סאטיריים לימים הקשים

במובן מסוים היה איש הסי.אַי.די בר-מזל, כי מחוץ לבית החולים נמשכה המלחמה. אנשים יצאו מדעתם וקיבלו מדליות בתמורה. בכל רחבי העולם, מכל עברי קו האש, נערים חירפו את נפשם למען מה שנאמר להם שהוא ארצם, ונראָה שלאיש לא איכפת, ופחות מכולם לנערים שחירפו את נפשם הצעירה. שום סוף לא נראה באופק. הסוף היחיד שנראה באופק הוא הסוף של יוסריאן עצמו, והוא היה עשוי להישאר בבית החולים עד קץ הימים אלמלא אותו פטריוט טקסני ולסתותיו הדומות למשפך וחיוכו הגבשושי, הסתור והבלתי נמחה, שסָדַק את פניו בקביעוּת כמו שוליים של מגבעת בוקרים שחורה. הטקסני רצה שכולם במחלקה, חוץ מיוסריאן ומדנבר, יהיו שמחים. הוא באמת היה חולה מאוד.

אבל יוסריאן לא היה מסוגל לשמוח, אף-על-פי שהטקסני לא רצה שיִשמח, כי מחוץ לבית החולים עדיין לא התרחש שום דבר מצחיק. הדבר היחיד שהתרחש שם היה מלחמה, ונראָה שאף אחד חוץ מיוסריאן ומדנבר לא שם לב. וכשניסה יוסריאן להזכיר את זה לאנשים, הם התרחקו ממנו וחשבו שהוא משוגע. אפילו קְלֶווינְגֶ'ר, שהיה אמור לדעת אבל לא ידע, אמר לו שהוא משוגע בפעם האחרונה שהם התראו, ממש לפני שיוסריאן נמלט אל בית החולים.

קְלֶווינְגֶ'ר נעץ בו עיניים בהתקף של זעם ועלבון, לפת את השולחן בשתי ידיים וצעק, "אתה משוגע!"
"מה בדיוק אתה רוצה מהחיים שלנו?" השיב דנבר בלאוּת מעל לקולות הקצינים במועדון.
"אני לא צוחק," הִתמיד קלווינג'ר.
"הם מנסים להרוג אותי," אמר לו יוסריאן בשלווה.
"אף אחד לא מנסה להרוג אותך," צווח קלווינג'ר.
"אז למה הם יורים עלי?" שאל יוסריאן.
"הם יורים על כולם," ענה קלווינג'ר. "הם מנסים להרוג את כולם."
"ומה זה משנה?"

קלווינג'ר כבר תפס תאוצה, עמד-למחצה מרוב התרגשות, עיניו לחות ושפתיו רוטטות וחיוורות. בסופו של דבר, כפי שאירע תמיד כשהתווכח על עקרונות שהאמין בהם בלהט, הוא התנשף בשצף-קצף וכבש דמעות-אמונה מרות. והיו עקרונות רבים שקלווינג'ר האמין בהם בלהט. הוא היה משוגע.

"מי זה הם?" הוא רצה לדעת. "מי בדיוק לדעתך מנסה להרוג אותך?"
"כל אחד ואחד מהם," אמר לו יוסריאן.
"כל אחד ואחד ממי?"
"כל אחד ואחד ממי נראה לך?"
"אין לי מושג."
"אז איך אתה יודע שהם לא מנסים להרוג אותי?"
"מפני ש…" השתנק קלווינג'ר והשתתק בתסכול.

קלווינג'ר באמת חשב שהוא צודק, אבל ליוסריאן היו הוכחות, כי אנשים זרים שהוא לא הכיר ירו עליו בתותחים בכל פעם שטס באוויר כדי להטיל עליהם פצצות, וזה לא היה מצחיק בכלל. וכמה שזה לא היה מצחיק, היו הרבה דברים לא מצחיקים עוד יותר. לא היה מצחיק בכלל לחיות כמו נווד באוהל בפיאנוזה, הרים שמנים מאחור וים כחול ושָׁקֵט מלפנים, ים שמסוגל לבלוע אדם בהתכווצות-שריר חטופה ולפלוט אותו אל החוף אחרי שלושה ימים, המשלוח חינם, כשהוא מנופח, כחול ומרקיב, והמים מתנקזים ממנו דרך שני נחיריים קרים.

 

(מתוך הספר: מלכוד 22, מאת ג'וזף הלר)

 

________

 

– מה דעתך אדוני על הממשל הצבאי?
– מה דעתך?
– תודה! זו כבר תשובה! אין לך עמדה מגובשת!
– תסלח לי…
– אני ניגש לעניינים מנקודת ראות יהודית
– זה דווקא בסדר.
– אני עוד זוכר היטב היטב, אדוני, מה עבר על היהודות בתקופת השואה! אני ממש מתבייש לחשוב על כך, שעכשיו אנחנו סוגרים את בני המיעוטים שלנו בגטאות!
– לדאבוני זה נכון.
– אל תצטער כל כך עליהם! הם בכל זאת אויבינו בנפש!
– זהו. שונאי ישראל עד אחד.
– תסלח לי! למה שלא ישנאו אותנו? אתה לא היית שונא את מי שסוגר אותך בגטו?
– בטח. לכן אני אומר שצריך לתת להם יותר חופש.
– ומה עוד? קודם כל לחתום על שלום, חביבי, אחר כך נדבר על חופש! מה זה פה?
– מה אני אמרתי? עד חתימת השלום, אין מה לדבר.
– תסלח לי, איך אפשר לדגול במושגים כאלה? באיזה אופן נוכל להוכיח לערבים את רצוננו הטוב, אם לא דרך היחס ההוגן כלפי המיעוטים שלנו?
– בעניין זה אין וויכוח. בהחלט הגיע הזמן להקל עליהם.
– להקל על גיס חמישי?
– לא התכוונתי ברצינות…
– תסלח לי! הם רוצים לזרוק אותנו לים!
– אתה מספר לי? הם מתפללים לכליוננו!
– אתה שוב מתחיל? תגיד לי, למה שלא יתפללו? אנחנו באים ללא הזמנה, מתיישבים פה – ועוד הם יאהבו אותנו? מצחיק!
– ברור, שמבחינת האינטרסים שלהם, הם צודקים.
– תסלח לי מאוד! הם חיים אצלנו על רמת חיים גבוהה יותר, מאשר אחיהם ה"מאושרים" בארצות השכנות!
– ועוד הם מדברים! מה הם רוצים מאיתנו?
– אתה באמת לא יודע? את פלשתינה הם רוצים בחזרה, חביבי! היתה זו ארץ ערבית או לא?
– אין מה לדבר…
– בן אדם! ממלכה יהודית אדירה חלשה על האיזור הזה בשעה שעוד לא היה זכר לערבים! ארץ ערבית הוא אומר!
– לא אמרתי שזו האמת, אמרתי שהם…
– מי מעוניין ב"אמת", ידידי? לא למדת בבית ספר, שהכוח, רק הכוח מעצב את פני ההיסטוריה?
– זהו!
– אבל זה פאשיזם, אם לא אכפת לך! אידיאולוגיה מיליטריסטית מובהקת!
– אני מסתייג מזה.
– "מסתייג"? איזו עדינות! איפה אתה חי אדוני? לידיעתך: אנחנו נמצאים בתוך טבעת המוות של צוררינו! אתה נגד   מיליטריזם? אתה רוצה להתאבד?
– להיפך. אני דווקא בעד צבא גדול.
– זה לא מספיק, חביבי! מבחינה זו הם תמיד יעלו עלינו. כוחנו בעליונות המוסרית!
– בדיוק! זה ישנו, לא כן?
– תסלח לי! איזה מוסר משונה זה המתעלם מזכויות החופש של בני המיעוטים?
– לא יודע… אני כבר קצת מבולבל…
– אדוני היקר! אני רוצה להסתכל ישר-ישר לעיני דעת הקהל העולמית!
– אז אתה נגד הממשל הצבאי?
– אני מתנגד לו בתוקף!
– ובכן צריך לבטל אותו?
– איך אפשר?

 

(הממשל, מתוך: סליחה שניצחנו, מאת אפרים קישון ודוש – הוצאה ראשונה: ספטמבר 1967)

 

________

 

 

(מתוך הסרט "משמעות החיים" מאת חבורת מונטי פייתון)

_______

 

היה ראשון להגיב