תרבות הצריכה מתקרבת לצומת מכריע. מהעבר האחד, האוטוסטראדה עליה נוסע כל מודל כלכלי מקובל הנשען על ההנחה שהאדם הינו צרכן טבעי החותר לבעלות הולכת וגדלה על חזקות ומוצרים. אותה אוטוסטראדה הדפה מעל פניה בשאט נפש מודלים חלופיים של מרקסיזם על תצורותיו השונות (כולל ההמצאה הציונית – הקיבוץ – שהופרט כמעט לחלוטין בעשורים האחרונים) ונתנה זכות קדימה לחברה ליברלית או ניאו ליברלית שהעלתה על נס את הצמיחה ותרבות הצריכה.
מהעבר האחר של הצומת, דרך חדשה בדמותה של הכלכלה שיתופית על גרסאותיה השונות, צומחת בקצב מהיר. גרסאות אלה כוללות בין היתר החלפה של מוצרים ושירותים "peer to peer" בתמורה כספית (airbnb) או ללא, או באמצעות מודל ה-Servicizing. על התועלות הסביבתיות והחברתיות של אלה, עמדתי בטורים קודמים.
אלה המבקרים את המודלים השונים של הכלכלה השיתופית מתבססים על מנעד של טענות הגורסות כי שיתוף הנה תכונה חלשה יחסית בפסיפס התכונות או התרבויות האנושיות, בטח ביחס לצריכה ובעלות, עד כי יש הטוענים כי שיתוף בתוצרתו המזוקקת הינה תכונה מלאכותית וזרה לאדם.
בחלקו הנוכחי והראשון מבין שני טורים, אבחן טענה זו באמצעות מסע אנתרופולוגי, היסטורי ותרבותי רצוף בהמחשות, במטרה לזהות חברות משתפות ואופני שיתוף. בטור השני אנסה לתת הסברים לתופעה הנרחבת של תרבות שיתוף, כמו גם לנסות ולהתחקות אחר הסיבות בעטיין לא מוענק לה הכבוד והמעמד הראוי לה, עד לשנים האחרונות.
נתחיל את המסע במדינות אסיה, שם נהוג להגיש תה בכוסות קטנות, ובירה בבקבוקים גדולים. בניגוד למדינות המערב, במדינות אלה נהוג להגיש משקאות אלה במסגרת משותפת – קנקן תה משותף המתחלק בין הסועדים (ומכאן הכוסות הקטנות) וכך גם בקבוק הבירה שנועד להספיק ליותר מסועד אחד. ביפן, בלתי סביר שסועד יזמין לעצמו בקבוק סאקה מבלי לשתף את חבריו לסעודה. מערבה משם בסין נהוג להגיש ארוחות סביב שולחן עגול ורחב, עמוס במנות הניתנות לשיתוף, מנהג שנראה טבעי ואף אהוד גם בקרב המבקרים מהמערב. בהודו, זיהה האנתרופולוג פיין (Fine) תופעה מעניינת של שיתוף במזון במדינת טמיל-נאדו, שם שני שלישים מהמשפחות נוהגות לחלק מזון במחסור לפי הצרכים הקלוריים של בני המשפחה.
ככלל, שיתוף במזון הינה תכונה משתפת חוצת גבולות, יבשות ולאומים. ביבשת אפריקה, חקר האנתרופולוג וודברן (Woodburn) את שבט ההדזה (Hadza) שבטנזניה ובאופני חלוקת הבשר בקרב חברת ציידים זו. במחקר נשללה היווצרותה של מערכת יחסים תלותית בין חברי השבט המחלקים את בשר הציד באופן שווה יחסית. בשעת החלוקה, לא ניתנת עדיפות כלשהי לצייד, לקרובים בני משפחה או לאחרים. בכל סעודה, אופני החלוקה משתנים ועדיין שוויוניים, מבלי להשאיר עקבות חלוקה לסעודות קודמות.
תופעה מעניינת ודומה קיימת גם באזורים המרוחקים בג'מייקה שם המקומיים רחוקים מלהיות רעבים ואף ניתן להגדירם מדושנים, אך אף לא אחד מהם הוא אדם מבוסס או עשיר. האנתרופולוגית סובו (Sobo) סיפקה תשובה למאפיין זה בדמות ערוצי שיתוף של מזון וכסף כך שאף אחד מהמקומיים אינו מתעשר אך כולם אוכלים לשובע. וכיצד קבוצות אלה מתייחסות לאנשים רזים? לידיעת כל אלה שהולכים שבי אחר אידיאל היופי השדוף, החוקרת עמדה על כך שהרזים נתפסים כזרים שלעולם אינם משתפים ומתחלקים ועל כן, אינם נהנים מהשפע האמיתי.
אי אפשר לדבר על חברות משתפות מבלי להזכיר את האינדיאנים ולתת דוגמה אחת מיני רבות מתרבות נכחדת זו. בתרבות האמריקאית המושג השגור "נתינה אינדיאנית" לקוח מתוך ההתנסות של החברה המתיישבת האירופאית שבאופן שגוי פירשו את השיתוף האינדיאני כחלוקת מתנות. כך, כאשר האינדיאנים ציפו לקחת בחזרה את שמסרו למהגרים, הם בסך הכול ביקשו לשמר את פרקטיקות השיתוף המוכרות להם. חוסר ההבנה הגיע למימדי אסון אמיתי בעת שהאמריקאים ראו באדמות ההתיישבות נחלתם הבלעדית ולא כשייכת לכולם לפי התפיסה הילידית.
גם כיום המונח "Indian giver" מתייחס לאדם המעניק מתנה ומצפה לקבל אותה חזרה, או שווה ערך לה.
נכון שנהוג לקשר את היכולת לשתף עם חברות קולקטיביות שנפוצות במזרח הרחוק כמו סין או יפן ופחות בחברות המערב הידועות במזגן האינדיבידואליסטי. אולם כפי שאחד האנתרופולוגים (Fiske) העיד, שיתוף אינו תלוי תרבות, אלא אופני השיתוף הם שמשתנים בין התרבויות – "אפריקאים מסורתיים משתפים בכוח עבודה, מזון ואזור מגורים עד לדרגה המהממת תיירים אמריקאים. אולם באותן החברות, אנשים כמעט אף פעם אינם משתפים במעשי עבר, תכניותיהם או שאיפותיהם או אפילו רגשותיהם, גם לא בפני קרוביהם. אופני שיתוף אלה מהממים את האפריקאים כשהם נתקלים בהם בקרב אמריקאים".
דוגמה מובהקת נוספת על שיתוף שמקורו במערב הוא בצמיחת המדע, המבוסס על שיתוף ברעיונות ומידע בעל ערך. אכסניות המדע, אוניברסיטאות ומוסדות מחקר, לא יוכלו להתקיים בלי חמצן השיתוף בידע וברעיונות גלובאליים הזורם בעורקיהם, למרות הקפדה יתרה על זכויות יוצרים ופיקוח על המידע המועבר.
אם נחזור לשיתוף במזון, אזי הוא ערך לא רק בחברות "אקזוטיות" מרוחקות אלא גם במדינות המערב. לראייה, מקור המלה רעות (בלועזית "companionship") הוא מהמלה "pannis" בלטינית שמשמעותה – לחם. כלומר, חברות באמצעות חלוקת מזון משותף. בישראל, בקרב עדות מסוימות קיימת גאווה של "דלת פתוחה" ובה רווח המושג "תרבחו ותסעדו", גם אם אתה זר מוחלט, או פוליטיקאי משופשף. אמנם לא כל בני המערב מוצאם מיהדות מרוקו, אבל בהרבה מהמקומות נוהגים להגיש מנות "משפחתיות" למרכז השולחן בארוחות חג או באירועים שונים, לרווחת כל הסועדים. תהיה זו טעות לפטור הרגל זה מטעמי נוחות גרידא. הרי נזכור שמה ש"שלי" אמור, על פניו, להיות חזק יותר ממה ששלנו ועדיין ביטויים מעין אלה מקובלים ומבורכים.
בנוסף, אנו המערביים נהנים לארח בביתנו, לא פחות משנהנים להתארח ודואגים לסובבים אותנו בשיתוף בזמן, בדאגה ובאכפתיות, גם אם הדבר לא מתורגם ישירות לעלות או לתמורה כלכלית.
ערך השיתוף קיים בחברה המערבית בצורה אולי החזקה והמובהקת ביותר בתא המשפחתי. כולנו נולדנו וגדלנו בבית משתף. כך, המקרר אף פעם לא היה נחלת בן משפחה אחד בלבד, כשם שהספה בערב שישי היוותה את מרכז מדורת השבט המשפחתית סביב לטלוויזיה שגם בה כל בני הבית התחלקו בשיתוף. הילדים כדמויות תלותיות במשפחה, מקבלים את כל מחסורם ואף מעבר לכך. אמנם, חלק מהנתינה מותנית בהתנהגות הילד (דמי כיס לדוגמה), אך חלק מהשיתוף במשאבי המשפחה נעשה מתוך תחושת מחויבות משפחתית עמוקה. למעשה, ערך השיתוף בתא המשפחתי הוא כל כך בסיסי עד כי יש הרואים בו צורת ביטוי של הזרוע הארוכה של האני העצמי ועדיין, מדובר בזרוע המשתפת אחרים שאינם "אני".
שיתוף בחברה המערבית אינו נחלתם של המשכילים והמבוססים בלבד. בשנת 2001 ערכה חוקרת בשם צ'ין (Chin) ניסוי שבו היא נתנה לקבוצת ילדים אפרו-אמריקאים משכבת מצוקה 20$ לכל אחד לבזבוז בקניון המקומי. להפתעתה, חלק מהילדים בזבזו את עיקר כספם על אחרים, בין היתר אחים קטנים או קרובי משפחה. מסקנתה היתה כי בקרב אוכלוסיות עניות ניתן למצוא שיתוף לא רק כאקט הישרדותי אלא גם כדרך להעצים את תחושת הקהילתיות.
כל זאת עוד מבלי שנתנו את הדעת על תרבות השיתוף באינטרנט, בשיתוף בקבצים ובשיתוף במידע – המון מידע. דור שלם של אקסהיביציוניסטים מנצל פלטפורמות שיתוף כפייסבוק, אינסטגראם, טוויטר, וויז ועוד. אנו נעזרים בשיתוף מידע באתרים כמו ויקיפדיה ומהווים כלי שרת באלגוריתם של גוגל המזהה את הפופולאריות של אתרים ובכך הופכים את כולנו לשותפים סמויים בקידומם. יש את הרואים במאבק בשיתוף הקבצים בחברה המערבית מאבק שנדון לכישלון. אמנם, מוקדם להספיד את צריכת המידע ברשת שלא באמצעות שיתוף אלא באמצעות קניה או השכרה באפליקציות פופולאריות כ-Itunes או Netflix, אבל לעומתם, קהלים עצומים של משתפים אקטיביים (שאף דואגים לתרגום התוכן ללא תמורה ממשית) והמוני המשתמשים בתוכנות קוד פתוח, מלמדים שנושא זה הינו דינאמי ועוצמתי במרחבי הסייבר.
שורת ההמחשות שניתנו כאן הן כטיפה באינספור דוגמאות נוספות המובילות למסקנה אחת – שיתוף אינה תכונה זרה לנו, נהפוך הוא – היא בסיסית ועוצמתית מכפי שאנו נוטים להעריך. מה קרה שהתכונה האנושית הזו הינה נסתרת או נחותה ביחס ליריבתה – הבעלות? על כך, כמו גם על ניסיון להבין למקורות הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של התכונה – בטור הבא.
__________
באותו נושא
החופש מבעלות – איך לקבל הרבה יותר בהרבה פחות
__________
רועי
פתח מבכד וסיים בחבית. או פתח בכד וסיים בכד ובאמצע היו להם הרבה חביות:
לא ניתן לנתח שיתוף בלא להביט על המניעים שלו. מניעים אישיים. מניעים פוליטיים. מניעים תקופתיים.
הקיבוץ לו אתה קורא "המצאה ציונית" [באמת? מה בדיוק הומצא שם על ידי הציונים?] היה בראש ובראשונה גורם מבדל ומפריד ומחרחר מלחמה. הקיבוצים השונים ברחבי הארץ הגיעו לכל מיני מקומות שכבר התקיימו בהם חיי שיתוף עם היסטוריה של מאות שנים [ הבדואים בנגב למשל ] והכניסו בהם רוחות זרות ורעות. אם להמשיך עם דוגמת הנגב הרי שהקיבוצים היו הראשונים לגדר את עצמם בחומות. לומר יש אנחנו ויש הם. כל מי שמחוץ לגדר.
בהמשך אתה נותן כמה דוגמאות יפות למדיי על חיי שיתוף אמיתיים. ונראה כאילו כולם מתקיימים להם במרחב חוצ אירופאי \ אמריקאי. לכשאנחנו מגיעים למערב הדוגמאות לחיי שיתוף הם : המקרר המשותף [!] וחוויית הצפייה בטלוויזיה. אבוי לו לשיתוף שכזה.
אני חושב שכשמגיעים לכתוב על היסטוריה של שיתוף מין הראוי לשים דברים על השולחן. דברים שעולים ממילא ממה שכתבת: ישנה תרבות מזרחית משתפת וישנה תרבות מערבית מבדלת. התרבות המערבית מעצם טבעה מכונסת יותר בעצמה דואגת יותר לעצמה ואחראית כמובן על הפצתו של הקפטילזם בצורתו במכוערת ביותר.
כדאי להעלות על נס ערכים מזרחיים של אחווה ומשפחה. ולא לחשוש לקרוא לילד בשמו.
http://www.youtube.com/watch?v=UAw4r6_RE_s
רועי
עמית נויפלד
הקיבוץ הינו צורת התיישבות ייחודית לציונות וליישוב היהודי בתחילת דרכו, ויש הסכמה גורפת למדי בקרב היסטוריונים שזאת היתה "המצאה מקומית". החומות עליהן אתה מדבר (הקיבוצים הראשונים נקראו גם ישוביי חומה ומגדל) נועדו להגנה מפני פורעים, אם כי ביישובים רבים התקיימו יחסי רעות והדדיות גם עם התושבים המקומיים. אני יודע את זה כי סבתא שלי, שהקימה את קיבוץ דפנה סיפרה לי על הביקורים החוזרים ונשנים שלה בכפרי הסביבה ולהיפך. טענותיך בנוגע לחירחור המלחמה אינן מגובות בשום צורה,הסוציאליזם הקיבוצי היה רחוק שנות אור מהאימפריאליזם הלבן, ובאותה מידה גם התייחסותך לחברה הבדואית כחברה שיתופית.
לגבי שאר טענותיך, יכול להיות שטלוויזיה היא לא דוגמא טובה לשיתוף, מה גם שכיום יש לכל ילד אחת בחדרו, ואין ספק שיש משהו בתרבות המזרחית שקשור בנימיו, ובצורה עמוקה משמעותית לרעיון השיתוף, אבל צריך לזכור שיוצאי חלצי המערב הם תוצר של מהפכה דתית שהעמידה את האינדיבידואל במרכז העולם, ומכך אנחנו אכן סובלים עד עתה.
עמית נויפלד
רועי
לא ניתן ללמוד מן הפרט אל הכלל. במיוחד במקרים כאלה בהם ברור למדיי שסבתך הייתה יוצאת מן הכלל. הקיבוצים הביאו ניכור וזרות רבה לכל מקום בהם הגיעו. [ לא בהכרח ממקום שיפוטי: לא ניתן חברה טראומטית ומוכת יגון על הרע שהיא העבירה הלאה בימיה הראשונים במדינה ]
לעניין המהפכה הדתית :
גם פה ניתן לראות הבדלים ברורים בין דתיות קהילתית לבין דתיות מבדלת. הדתיות האשכנזית היא ביזנס וסחר בשטחי נדל"ן בעולם הבא. כל פרט ופרט נמצא במירוץ קדחתני להספיק כמה שיותר מצוות ולעשות כמה שיותר מעשים טובים בכדי שהגן עדן שלו יהיה מושלם. הדתיות המזרחית היא דתיות של קהילה. ה"בן אדם לחבירו" הרבה יותר חשוב מה"בן אדם למקום". די להסתכל על צורת הישיבה בבתי כנסת אשכנזיים: צורת ישיבה שנלקחה מכנסייה ובה כולם יושבים ופניהם למזרח אל מול צורת הישיבה של שאר יהודי התפוצות בה הבימה במרכז וכולם ישובים סביבה במעגל.
זה אולי אוסף פרטים קטנים אבל אין בכך רצון להתנצח בלבד: אני לא רואה היאך סקירה היסטורית על תולדות השיתוף יכולה להתעלם במופגן מהשורשים הכל כך שונים שמיוצגים כאן. מזרח ומערב. וגם לאחר ההתעלמות המופגנת הרי שהדברים צפים מאליהם תוך כדי כתיבה. וכפי שכבר ציינתי בתגובה הקודמת
רועי
המחדד
רועי, נראה לי עצוב להפוך כל רשומה על שיתוף לעיסוק במזרח מול מערב.
אני גם לא בטוח מה זה בדיוק "מזרח" מה זה בדיוק "מערב".
הרי את ההבדלים שאתה כל כך מנסה להדביק למוצא אתני (?) אפשר להדביק בקלות גם לדואליות עיר/כפר, עשיר/עני, גבר/אישה – ואלה יכולים להיות ממוקמים בכל מקום עג"ב הגלובוס.
המחדד
עמית נויפלד
רועי, אני לא אומר את זה חלילה בהתרסה אבל אתה מוזמן להציע פוסט בנושא. נראה שיש לך הרבה מה להגיד וצריך להבין שבסקירה כמו שאביעד מציע, שאורכה כמעט ומאתגר את הגולש המצוי, קשה להעניק כיסוי הולם לכל המרחב הרעיוני.
עמית נויפלד
גיא
עמית , אני נזכר שקראתי שהנצרות הראשונית הייתה כנראה גנוסטית וישוע היה לסיפור מיתי שיש להפנים ולא הפירוש המילולי המוכר בימינו. כלומר ההשקפה הגנוסטית גורסת בגדול שכולנו בני האלוהים ו/ או יש יסוד אלוהי בכולנו ( די בדומה להשקפות בודהיסטיות). יש שם יסוד אינדיבדואלי בהגעה לגאולה ומציאת האל בתוך הפרט. היהדות הקדומה התנגדה ברובה לכתות גנוסטיות ( למרות שבקבלה יש השקפות כאלו) וראתה בנצרות הראשונית כת גנוסטית נוספת. רק במאה השניה התחזקה ההשקפה המילולית שישוע הוא בן האלוהים היחיד ותחילת המאה הרביעית הוקמה הכנסיה הנוצרית המרכזית תחת קונסטנטינוס וזה היה פחות או יותר סופה של ההשקפה הגנוסטית בנצרות ( היתה איזה שהיא תחיה בצרפת וכמובן בזרמים אזוטריים). הכנסיה כמובן הייתה המתווכת בין הפרט ובין האל וכך הפרט לא יכל לבד להגיע אליו יותר וכמובן שהאל נתפס כמשהו מחוץ לגבולות האדם והאדם עבד אותו כקולקטיב.
אז מה אני בעצם רוצה לומר?
תן לי שניה.
אני יודע שקארל יונג היה גנוסטיקן אך האמין שיש בנו תת-מודע קולקטיבי וכך למעשה שהאדם באמת ״מתחבר״ לעצמו הוא מתחבר למשהו קולקטיבי באנושות , ביקום.
זה לא רחוק מההשקפה של הזן-בודהיזם שדיברתי עליה בתגובה הקודמת.
אני רוצה לציין שאני חובבן חצי אפוי בנושאים הללו ובטח לא אוטוריטה.
אבל לתחושתי יש איזה שהיא סתירה פנימית בהשקפות הקולקטיביסטיות שלא בוטחות
בטוב ליבו או ביכולתו של האדם הבודד ואיכשהו בוטחות בו כקולקטיב.
ואולי זה מתקשר למשפט של אפלטון – מי ישמור על השומרים – כלומר בסוף צריך לסמוך על מישהו … למה לא על הפרט?
גיא
עמית נויפלד
ייחוס של גנוסטיקה לנצרות הקדומה הוא בעייתי, ולו משום שהיא התחילה בתור תנועה משיחית שכל עיסוקה התמצה בהמתנה לביאתו השניה של ישו שיביא עימו את אחרית הימים. מאחר וההמתנה בחוסר מעש היתה קשה לאורך זמן, הנצרות התפתחה, בחסותו של אוגוסטינוס, למה שאנו מכירים היום – דת הדוחה את הגאולה לעולם הבא. מכאן כמובן התפתחו זרמים שונים שאחזו בדרכים מגוונות כדרך לגאולה. הגנוסטיקה תמיד איימה על הדתות המונתאיסטיות, אבל, וזה אבל חשוב, יש חוקרים שמכנים את הנצרות הפרוטסטנטית עצמה כתנועה גנוסטית, כזו אשר מבכרת להביא את הגאולה לעולם כאן ועכשיו באמצעות מעשי ידי אדם על פני המתנה לגאולה בעולם הבא… זה רחוק מאוד מהנצרות הקתולית, אבל לא בטוח שאכן עונה להגדרה הגנוסטית.
בכל מקרה, ולשורה התחתונה, שהיא החשובה, אני מאמין שהאדם הוא יצור חברתי (כמו אריסטו) ושעצם הגדרתו הינה תלויית קהילה (כמו בבודהיזם), אולם בארבע מאות השנים האחרונות חונכנו להסתמך על עצמנו, והפנינו עורף לרעיון השיתוף והקהילה. אני יכול לסמוך על הפרט כחלק מקולקטיב שכן אני מאמין שחברות בקולקטיב מסייעת להוציא את הטוב מהאדם, בעוד שכפרט בודד הוא תמיד יחוש נרדף, גם על ידי בני מינו, ומכאן שגם ידאג תמיד לעצמו.
עמית נויפלד
גיא
היום יש לי בעיקר שאלות 🙂
מה עושה את האינדיבדואל? האם הוא מוגדר חופשי ומבודד מהקולקטיב או שמה האינדיבידואליות מתבטאת בטיב הקשרים עם סביבתו הכוללת קולקטיבים שונים?
גם הקפיטליזם לפי בנידקט אנדרסון יוצר קהילות
http://he.wikipedia.org/wiki/קהילות_מדומיינות
אז אולי השאלה היא טיב הקהילות ולא הפרט- קהילה לאן?
שהרי גם מיודעתנו הסולידית יצרה קהילה של קוראי הבלוג. יש שיתוף ולפעמים ( 🙂 )
גם יוצא משם טוב.
ואולי
השאלה – אם יש או היתה אי פעם שיטה פילוסופית שתבטיח שאנשים ישאו באחריות באמת?
לדעתי אחריות היא תכונה שקיימת כמו פנים יפות או שיש או שאין. אם היתה שיטה כזאת היינו מזמן על אוטומט.
גיא
עמית נויפלד
דעתי האישית היא שאין כזה דבר אינדיבידואל, לפחות לא במובן הסולידי של המילה. בסופו של דבר, כל ניסיון להגדרה עצמית הינו תלוי סביבה, משפחה, חברים, תרבות וכו' – כוחות שמצויים מחוץ ל"אני".
אין ספק שלמהות הקולקטיב יש השפעה על הפעולות של היחידים. ילד שיגדל בקולקטיב ניאו נאצי סביר להניח שיהיה אנטישמי, וילד שיגדל בחברת היפית סביר להניח שיהיה מסומם. אבל, וזה אבל חשוב, לכל אחד יש את היכולת לצאת מהמצב החברתי בו הוא נמצא, היה והוא מגיע למסקנה שהוא לא נכון או ראוי, וכאן מתבטאת היכולת האמיתית של האינדיבידואל, ואולי הגילוי היחיד שלו – הבחירה, שהיא כמעט תמיד אישית (למרות שמושפעת מאינספור סיבות חיצוניות).
אין וככל הנראה לא תהיה שיטה פילוסופית מחייבת, לפחות לא במובן בו חוקי המתמטיקה מחייבים (לצערי יש להוסיף), אבל אני כן מאמין במוסר, ואני כן מאמין שהמבנה הבסיסי של האדם הוא הנתינה. לא לחינם אנחנו מרגישים הכי טוב כשאנחנו עוזרים למישהו אחר, במיוחד אם הוא זר מוחלט שאין בינינו קשרי מסחר.
אני לרגע לא מזלזל בקהילה שנוצרה בבלוג של דורין, ואני עדיין עומד מאחורי ההמלצה לקרוא אותו, אבל צריך לשים לב שהקהילה הזאת מייצרת (לפחות אם להסתמך על רוח המנהיגה) עוד ועוד פרטים בודדים המשוכנעים בטובו המוחלט של העולם ובאחריותם הבלעדית להצלחתם או חוסר הצלחתם.
עמית נויפלד
גיא
בגדול עם הרוב אני מסכים איתך ויותר קרוב לצד שלך במפה גם מסיבות אמוציונליות.
אבל אני חייב להקשות עלייך קצת פעם נוספת …
אם המבנה הבסיסי הוא נתינה … אז למה לאנשים יותר קל לתת כסף של אנשים אחרים מאשר של עצמם?
אז אולי תאמר בצדק שידוע שאחוז גדול מהמנהלים במשקים מקבלים ציון גבוה במבחנים סוציפטים 🙂
אבל גם בתור ילדים אני זוכר שיותר קשה לתת צעצוע שלך מאשר צעצוע של אחר.
במחשבה שניה אף פעם לא נבחנתי במבחנים סוציפטים בעצמי … מי יודע?
זה יכול להסביר כמה דברים.
גיא
גיא
אופס! סוציופת ולא סוציופט.
אז אנצל את מקום תיקון השגיאה לומר שיש עוד סיבה שאני מזדהה זאפוד
אבל אם אציין זאת תאלץ אולי להפעיל את המחיקון לראשונה 🙂
גיא
גיא
טוב עמית, בטח חשבת שנפטרת ממני אבל אני , כמו שג׳ורג׳ קרלין העיד
על עצמו, כמו הרפס – כל הזמן חוזר.
המלומדים הבריטים והסקוטים החביבים בתוכנית של ה bbc יחלקו עליך בנושא הנצרות הגנוסטית.
אני בכל מקרה לא גנוסטי אלה מתעניין בנושא מההיבט המיתי סיפורי.
הסיפור שחביב עלי הוא שתחילה כולנו ראשי כרוב אבל דרך ידע אנו יכולים להעריך את עצמנו ולהגיע לחופש ול ״הארה״ ולא בהכרח דרך אשמה. לא חביבה עלי החלוקה הדיכוטומית מטאפיזית של טוב ורע למשל.
למרות שהבסיס להארה היה האינדיבידואל היו קהילות גנוסטיות. יש לזכור כמובן שאת
ההיסטוריה כותבים המנצחים שמאד נוח להם להשמיץ את המפסידים.
http://www.youtube.com/watch?v=7K_CL26Uh8A
גיא
עמית נויפלד
🙂 חזרתי עכשיו מיומיים במדבר, מבטיח לקרוא בנחת, לצפות, ולחזור אליך עם תגובה בעתיד כלשהו קרוב
עמית נויפלד