הפוסטים שפורסמו עד כה בטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד" עסקו רובם ככולם בשאלת ה"מה" לאכול – מזון טרי, עונתי, מסורתי, מקומי, ייחודי וכו' – ופחות בשאלת ה"איך" לאכול, אולם אין בכך כדי לטעון שלאופן צריכת המזון אין חשיבות רבה בעבור תנועת סלואו פוד. את הפוסט הנוכחי אני כותב לאחר שבמהלך שיטוט אקראי ברשת נתקלתי במחקר חדש שבחן את השפעתה של רשת האינסטגרם על היכולת שלנו ליהנות ממזון. לאחר שהרשתות החברתיות כבר נמצאו אחראיות (במידה מסויימת) להפרעת הקשב הגלובלית, להתמכרות לשטף המידע, לניכור בין ילדים להורים ועוד, הרי שכעת הגיעו חוקרים גם למסקנה שצפייה ביותר מידי תמונות של מזון בפיד, עלולה לפגום בהנאה שלנו מצריכתו באופן ממשי.
הניסוי המדובר נערך על צרכני המידע – שתי קבוצות של סטודנטים התבקשו לצפות בתמונות של מזונות. קבוצה א' צפתה במזונות מתוקים ואילו קבוצה ב' צפתה במזונות מלוחים. לאחר מכן התבקשו הנסיינים לאכול בוטנים מלוחים ולדווח על מידת ההנאה שלהם. באופן כמעט מתבקש, הקבוצה שצפתה בתמונות של מזונות מלוחים דיווחה על הנאה מועטה יותר, ולטענת החוקרים, הסיבה לכך היא שעצם הצפייה בתמונות סיפקה לנסיינים את התחושה כי הם כבר התנסו בדי והותר מזונות מלוחים, ולפיכך נהנו פחות מאכילת הבוטנים.
לפחות למיטב ידעתי והבנתי, מדובר במחקר ראשוני וסביר להניח כי ידרשו עוד רבים וטובים ממנו על מנת לבסס את מסקנת החוקרים, אולם מעבר לכך, לדעתי המחקר כולו מפספס את קבוצת הביקורת החשובה יותר, שהיא כמובן הצלמים החובבים שמעלים את צילומי המזון לרשתות החברתיות – אחרי הכל, מי מאתנו לא היה בסיטואציה בה האוכל הוגש לשולחן, ואז, רגע לפני שזכה להשביע את רעבונו ולטעום ממנתו שמע צווחה קלה מצידו השני של השולחן, ואז נאלץ להמתין עוד דקות ארוכות עד שהפרטנר או הפרטנרית שלו לארוחה יסיימו לתעד את המנות בשלל תנוחות ולהעלות אותם מייד לפייסבוק או לאינסטרגם… הרי לכם מחקר ראוי לבחינה – צילומי מזון והשפעתם על יציבות מערכות יחסים בעידן הרשתות החברתיות.
מהממים הותיקים והמוצדקים ברשת
מעבר לזמן הנוסף שהמנה מתבקשת להמתין על השולחן, ובכך להתחמם או להתקרר יתר על המידה, נאלץ המתעד ושותפו לארוחה להתמודד גם עם "אפקט הלייק" המתלווה להעלאת התמונה – אחרי הכל, מספר חד ספרתי של לייקים לצילום מופתי של ביצה רכה יכול בהחלט לפגום בטעמה – וכך יוצא שבמקום ליהנות מהארוחה עצמה, עלול המתעד לשקוע ברשת החברתית שלו, ולנסות להבין האם הבעיה היתה בזווית הצילום, או שהוא סתם איבד את חינו בעבור שאר העולם.
תיעוד המזון הינו תופעה חדשה יחסית, ולתנועת סלואו פוד שהוקמה בשנת 1986 היו לא מעט הסחות דעת אחרות להתמודד עימן, אחת הבולטות שבהן היא הטלוויזיה. כמו רבים וטובים מחברי, גם אני נהגתי לאכול את ארוחותי מול המכשיר המרצד, תוך צפיה בסרט או פרק מסדרה, וכיום אין לי אלא להודות שהשילוב הכביכול מנצח גרם לי להפסיד מכאן ומכאן – גם לא הצלחתי ליהנות כראוי מהארוחות שכן הייתי שקוע בעלילה שלפני, וגם לא הצלחתי ליהנות מהעלילה מאחר ופה ושם נאלצתי להרכין את ראשי אל הצלחת, וברגעים הספורים הללו לעיתים פספסתי פרט חשוב, שורת מחץ, או סתם בדיחה דלוחה. עשר שנים חלפו מאז שהתנתקתי מהכבלים, אולם רק לפני שנה הוצאתי סופית את מכשיר הטלוויזיה מביתי, ואני יכול להעיד שמאז טעמן של הארוחות, וההנאה מהן השתפרה פלאים.
בעיות נוספות איתן נאלצה תנועת סלואו פוד להתמודד נבעו כמובן משגרת החיים בעולם המודרני, המצריכה רבים מאיתנו לעבוד שעות ארוכות, כובלת אחרים להיצע מצומצם של פרודוקטים, ובמקרים רבים לא מאפשרת לנו למצוא את הזמן ואת הכוח להשקיע בארוחות בייתיות, מקומיות, מסורתיות וכו', ובהתאמה, לצד שאלת ה"מה" לאכול, התפתחה במסגרת התנועה גם תפיסת ה"איך" לאכול, שאותה ניתן לסכם בפשטות כך – בנחת, ומתוך כבוד למזון המונח על הצלחת.
גם אם הזמנו פיצה הביתה, נטרח ונערוך את השולחן עם צלחות וסכום, ואולי אף נכין סלט ירוק שילווה אותה, ולא נאכל אותה היישר מן הקרטון. גם אם לא הצלחנו לפנות זמן מספק לארוחה מסודרת בזמן העבודה עדיין נתעקש שלא לאכול את מזוננו מעל עמדת המחשב תוך כדי הקלדה, אלא נצא החוצה אל הפארק או הגינה הקרובה, נהנה מארוחה שלווה ונטען את עצמנו באנרגיה חדשה, וכך הלאה – לעיתים האופן שבו אנחנו בוחרים לאכול חשוב אף יותר ממה שאנחנו בוחרים לאכול.
כדאי לזכור "ארוחה היא פרק זמן במהלך היום המוקדש לאכילה, בחברותא או ביחידות" ("ילדים וארוחת צהריים", ציור מאת מארק לואי בנז'מן ווטייה, משנת 1857)
ארוחות רגועות ונינוחות לא רק ישפרו את טעמו של המזון שלנו, אלא הן גם יכולות לשפר את הקשרים החברתיים שלנו, את הזוגיות שלנו, ולחזק את התא המשפחתי – כפי שכתב קרל אונורה בספרו "בשבח האיטיות", מחקרים הראו כי ילדים ממשפחות שאוכלות יחד בקביעות מצליחים יותר בבית הספר ומועדים פחות לסבול ממתח או לעשן ולשתות בגיל צעיר – אבל כמו במחקר הראשון שנסקר בפוסט, אני מניח שאין מדובר במסקנות נחרצות, וגם אין צורך בכאלה על מנת להבין שאכילה נינוחה בקרב חברים או משפחה שווה יותר מסך כל התועלת האובייקטיבית שניתן להפיק ממנה – בסופו של דבר, היא פשוט יותר מענגת כשלעצמה.
אז בפעם הבאה שחבר או חברה מבקש ממכם לחבק את האנטיפסטי שהוגש לשולחן פשוט תתעלמו, ובפעם הבאה שאתם מכינים ארוחה נסו לאכול אותה ללא הסחות דעת ותוך התרכזות אמיתית במנות ובטעמים השונים, וסביר להניח שבדיוק כמוני, גם אתם תסיימו אותה הרבה יותר מרוצים.
__________
לכל הפוסטים בטור "צעדים ראשונים בסלואו פוד"
_________