חלוקת העושר

בימים האחרונים זוכה סרטון אינפוגרפי בן כמעט שנה לעדנה מחודשת ברשתות החברתיות, ומאות אנשים זוכים להיחשף למחקר, אותו ביצע פרופסור מהרווארד, שעסק באופן בו הציבור תופס את חלוקת העושר בארצות הברית. באופן לא מפתיע, מרבית הנשאלים (סה"כ 5,000 במספר אם להסתמך על הסרטון) העריכו כי שני העשירונים העליונים נהנים מכמעט 60% מהעושר, וטענו שבמצב אידיאלי אותם שני עשירונים היו נהנים רק מכ- 30% מהעושר. בפועל, כפי שמראה הסרטון, אותם שני עשירונים עליונים בארה"ב נהנים מקצת יותר מ- 80% מעוגת העושר הכללי. הנתונים הללו אינם מייצגים רק בעיה מוסרית, ואת האמוציות החזקות שהם מעוררים לא ניתן לפטור תחת צרות עין, או עיוותי השוק החופשי – נתונים אלה מייצגים בעיה כלכלית משמעותית.

   


חוסר השוויון המשווע המוצג בטבלות יוצר מצב פרדוקלסי בו הן העניים והן העשירים אינם יכולים לצרוך טובין במידה מספקת. העניים, משום שהכנסותיהם נמוכות מידי, והעשירים, משום שהכנסותיהם גבוהות מידי. אולם, השוק חייב לאזן את עצמו ולצרוך את כל מה שהוא מייצר, ולא רק זאת, אלא גם לייצר בכמויות הולכות וגדלות ("צמיחה"), ומכאן שלכל סחורה חייב להיות קונה. אם המעמדות הנמוכים אינם יכולים להרשות לעצמם לצרוך, מישהו אחר יצטרך לעשות זאת – העשירים – אך אלה האחרונים, גם האקסצנטריים מבינהם, אינם יכולים באמת לצרוך די והותר על מנת לפצות על כוח הקנייה העלוב של המעמדות הנמוכים. בעבר הלא רחוק נמצא פתרון לבעיה בדמות האימפריאליזם – עתודות ההון והסחורה העודפת הופנו אל עבר הקולוניות השבויות – כיום, האימפריאליזם הוחלף בתאגידים בינלאומיים, רשתות חובקות עולם, וכמובן, משברים כלכליים.

בעבר נכתב בבלוג זה פוסט אודות ניק הנאואר, יזם, משקיע סדרתי ואיש עשיר מאוד, שבחר להגיש בטד הרצאה העוסקת בדיוק בנושא רגיש זה – עד כמה תורמים העשירים לכלכלת העולם. ההרצאה, שבתחילה לא הועלתה לאתר טד, הכתה גלים, ולאור ההתעניינות החדשה בנושא מן הראוי להעלות אותה שוב. הסרטון מצורף ולאחריו תמליל ההרצאה.

   

"מדהים עד כמה רעיון אחד יכול לעצב חברה שלמה ואת המדיניות שלה. תחשבו על הרעיון הזה: אם המיסים על העשירים יעלו, שיעור יצירת מקומות העבודה יירד. הרעיון הזה הוא נר לרגלי הרפובליקנים. הדמוקרטים, מצדם, כמעט ולא טורחים לקרוא עליו תיגר וכך הוא עיצב חלק ניכר מהנוף הכלכלי של ימינו.

אבל, לפעמים הרעיונות אותם אנחנו חושבים לאמת לאמיתה הם שגויים לחלוטין. במשך אלפי שנים היו בטוחים בני האדם כי כדור הארץ הוא מרכז היקום. הוא לא, ומחקריו של אסטרונום בן ימינו שממשיך להאמין בכך יהיו פגומים מיסודם. באופן דומה, פקיד ציבור בכיר שהאמין שהעשירים והעסקים  הם ‘יוצרי מקומות עבודה’ ועל כן אין להטיל עליהם מס, יוביל מדיניות פגומה מיסודה.

אני הקמתי, או לפחות עזרתי להקים, עשרות עסקים בהם שכרתי מאות עובדים. אבל אילולי היה אדם אחד שיכול היה להרשות לעצמו לקנות את מה שמכרנו, העסקים שלי היו נכשלים כולם ומקומות העבודה בהם היו מתפוגגים. זוהי הסיבה שאני יכול לטעון בביטחון שלא אנשים עשירים ולא עסקים הם אלו שיוצרים מקומות עבודה. הדבר שמוביל להעלאת שיעור התעסוקה הוא לולאת ההיזון החוזר בין צרכנים לבין עסקים. רק הצרכנים הם אלו שיכולים להניע את ‘מעגל החיים’ הזה, של הגדלת הביקוש ושכירת עובדים. במובן זה, הצרכן הממוצע בן מעמד הביניים יוצר הרבה יותר מקומות עבודה מאשר בעל הון כמוני. לכן, כאשר אנשי עסקים לוקחים לעצמם את הקרדיט על יצירת מקומות עבודה, הדבר דומה מעט לסנאים שלוקחים לעצמם את הקרדיט על יצירת האבולוציה, כאשר למעשה, פני הדברים הם הפוכים.

כל מי שניהל פעם עסק יודע ששכירת עובדים הוא מפלטו האחרון של הקפיטליסט, דבר שאנו עושים רק כאשר הביקוש הצרכני מאלץ אותנו. במובן הזה, לקרוא לעצמנו יוצרי מקומות עבודה אינה רק טעות, אלא גם חוסר כנות. זו הסיבה מדוע המדיניות הנוכחית שלנו שגויה לחלוטין. כאשר אתה נדרש למסות מערכת בה מרבית הפטורים פועלים לטובתם של העשירים ביותר, כשהכול בשם יצירת מקומות עבודה, התוצאה היחידה היא שהעשירים מתעשרים עוד יותר.

מאז 1980, נתחם של העשירים בעוגת ההכנסות האמריקנית גדל ביותר מפי שלושה, ואילו שיעורי המס בפועל ירדו בכמעט 50%. בהתחשב בנתונים הללו, אם נכונה הסברה שהורדת המיסוי על העשירים כדי להעשירם עוד יותר מובילה ליצירת יותר מקומות עבודה, היינו אמורים לטבוע במשרות היום. אבל, שיעור האבטלה ותת התעסוקה מרקיע שחקים.

סיבה נוספת בגינה הרעיון הזה הוא כל כך מוטעה היא שלעולם לא יהיו בנמצא מספיק אמריקנים סופר-עשירים כדי להניע כלכלה עצומת ממדים. ההכנסות השנתיות של אנשים כמוני גדולות פי כמה מאות, אם לא כמה אלפים, של פעמים מאלו של האמריקני הממוצע, אבל אנחנו לא קונים פי כמה מאות או כמה אלפים יותר מוצרים ממנו. בבעלות משפחתי ישנן שלוש מכוניות, לא 3,000. אני קונה מספר זוגות מכנסיים וכמה חולצות בכל שנה, בדיוק כמו מרבית הגברים האמריקנים. כמו כל אחד אחר, אני יוצא לאכול בחוץ עם חברים ומשפחה רק מדי פעם.

אני לא יכול לקנות מספיק מכל דבר על מנת לפצות על העובדה שמיליוני אמריקנים מובטלים ותת-מועסקים לא יכולים לקנות בגדים או מכוניות חדשים, או להרשות לעצמם לצאת לאכול בחוץ. אני לא יכול לקנות מספיק על מנת לפצות על הצמצום בצריכה של הרוב הגדול של המשפחות האמריקניות שקורסות תחת עומס הוצאות המחיה המאמירות והכרסום המתמשך במשכורות. הנה לכם עובדה בלתי נתפסת. אילו משפחה אמריקנית ממוצעת הייתה נהנית כיום מנתח זהה בעוגת ההכנסות לנתח אותו קיבלה בשנת 1980, היא הייתה מרוויחה 25% יותר מכפי שהיא מרוויחה כיום. מדובר ב-13,000 דולר נוספים מדי שנה. איפה הייתה הכלכלה אם זה היה המצב?

בעלי הון כמוני נהנים מפריבילגיות משמעותיות בשל ההתייחסות אלינו כאל יוצרי מקומות עבודה, הנמצאים בטבורו של היקום הכלכלי. השפה והמטאפורות בהם אנו משתמשים כדי להגן על צדקתו והגינותו של הסדר החברתי והכלכלי הקיים משקפות זאת היטב. כך למשל, פסע קטן מפריד בין ‘יוצר מקומות עבודה’ (Job Creator) ל-’היוצר’ (The Creator, גם: הבורא). את המונחים הללו לא בחרנו במקרה, חייבים להודות שכינויו של מישהו ‘יוצר מקומות עבודה’ טומן בחובו הנחה על הדרך בה הכלכלה עובדת ואף מתקפת דרישה למעמד ולזכויות המגיעות עמו. ההפרש הבולט בין מס של 15% על רווחי הון, דיווידנדים ורווח שיורי לבעלי הון לבין שיעור מס שולי של 35% על ההכנסה של האמריקני הממוצע הוא זכות מיוחדת שקשה להצדיקה מבלי לייחס לעשירים תכונות אלוהיות.

כבר ראינו את זה ב-30 השנים האחרונות. אנשים עשירים כמוני לא יוצרים מקומות עבודה. למעשה, מקומות עבודה הן תוצאה של לולאת היזון חוזר מערכתית אותה מניעים צרכני מעמד הביניים, וכאשר אלו משגשגים, העסקים צומחים, שוכרים עוד עובדים והבעלים מרוויחים. זוהי הסיבה מדוע הטלת מס על העשירים כדי לשלם על השקעות שיועילו לכול היא עסקה מוצלחת גם עבור מעמד הביניים וגם עבור העשירים. אז הנה לכם רעיון ששווה להשמיע.

בכלכלה קפיטליסטית, יוצרי מקומות העבודה האמתיים הם אנשי מעמד הביניים. מיסוי העשירים על מנת לאפשר השקעות שיגדילו את מעמד הביניים הוא הדבר הנכון והיחיד שאנו יכולים לעשות עבור מעמד הביניים, העניים והעשירים.

תודה רבה."

___________

מיסוי על עושר הוא דרך אחת טובה לאזן את חוסר השוויון, אולם דווקא בתחום הזה נוחלות מרבית מדינות המערב כישלון חרוץ, וארגון ה- OECD  אף הכריז לא מזמן מלחמה על העלמות המס של החברות הגדולות, בהן הוא רואה סיכון ממשי ליציבות הכלכלה העולמית. דרך טובה נוספת יכולה להיות בפשטות הגבלה על גודל, הגבלה על עושר, והגבלה על בעלות, אולם על כך בפוסט נפרד שהולך ומתבשל.

___________

באותו נושא

מגיע להם

מבוא לכלכלה אנושית – 6 – מי באמת נושא בעול

עולם חדש ומופלא (של צרכנים) – חלק ראשון – לידה

__________