ביומיים האחרונים התפרסמו שני טורים באתר הארץ שעסקו בשאלת קיומה או אי קיומה של "שנאת עשירים" בישראל. אורי משגב, מצדו האחד של המתרס, טען כי תופעה זו, גם במידה וקיימת, הנה שולית, ומכוונות לסוג ספציפי וטפילי של עשירים, ואילו אורי כץ טען מצידו בתגובה (ובמקומות נוספים) ששנאת העשירים, והקנאה לעשירים, היא תופעה מתפשטת ומסוכנת המאיימת לדרדר את הכלכלה הישראלית אל פי תהום. לפני שאני מתייחס לנקודה החשובה ביותר בדיון – האם יש סיבה לשנאת העשירים, מן הראוי לתת את הדעת על מספר טענות שעלו בשני המאמרים.
הן משגב והן כץ מסכימים שאת עשירי ישראל יש לחלק למספר קבוצות, והגם שהם חלוקים ביניהם בשאלת הקריטריון ומספרן של תתי המחלקות, המסקנה הסופית היא דומה – קיימים עשירים "טובים" אשר הקימו אימפריה בעשר אצבעות והם אלה הנושאים את כלכלת קדימה על כתפיהם החסונות, ומנגד, קיימת קבוצה של עשירים "רעים" אשר עשו את הונם בדרכים נכלוליות וספקולנטיות, וכלפיהם, אפילו כץ מוכן להודות (באופן עקרוני), ניתן להפגין רגשות שליליים.
הבעיה עם חלוקת העשירים לבני החושך ובני האור, היא ההתעלמות הגורפת משלל מחקרים שנעשו בשנים האחרונות (המפורסם שבהם בוצע על ידי שני חוקרים מאוניברסיטת ברקלי) אשר הוכיחו כי אנשים עשירים נוטים לרמות יותר, לגלות פחות אמפתיה לסבל, ובאופן כללי להתנהל בעולם בתחושה ש"מגיע להם", וזאת ללא קשר למקורו של עושרם – כסף ישן, נובורישים, חלוצי טכנולוגיה וסתם זוכים אקראיים בלוטו – כולם יפגינו בסבירות גבוהה את אותן תוצאות. הכסף, כך מסתבר, משחית. ("נקל לגמל לעבור נקב המחט מהיכנס עשיר אל מלכות שמיים" כתב פעם יהודי טוב*)
אני מודה ומתוודה, בעבר הלא רחוק הייתי גם אני חסיד של החלוקה הבסיסית, ובפעמים הספורות בהן הואשמתי בשנאת עשירים מיהרתי לנפנף בשמות וורטהיים, הורוביץ, ושווייד על מנת לסתור את הטענה. הרי לכם בעלי הון יצירתיים וצנועים, שאכן תרמו ותורמים לכלכלה הישראלית. לשווייד אפילו רחשתי הערצה – מראיונות העבר שלו התרשמתי שמדובר באדם צנוע ועניו גם בקריטריונים נוצריים קשוחים: זמן רב לאחר שנהפך לעשיר מופלג המשיך להתגורר בדירת חדר וחצי, וכשנשאל בכתבת מגזין כיצד הוא מפנק את עצמו הסכים להודות שרכש מצלמה יקרה בסכום של 5,000 ₪, "הרגשתי שאני יכול להרשות עצמי", אמר בחיוך מבויש למצלמה – איך אפשר שלא לאהוב כזה בנאדם.
אבל אז התפרסמו נתוני הטבות המס שחילקה מדינת ישראל לחברות הגדולות במשק, והקונספציה קרסה. מסתבר כי גם בעלי ההון שנהגנו לשייך לקבוצה הראשונה, נגועים באותה מחלה חשוכת מרפא התוקפת עשירים בכל רחבי העולם, וידועה, כאמור, בכינוייה הרפואי "מגיעוס ליאוס". מאחר ומדובר בטענה מעוררת מחלקות, אבחן בקצרה את הטיעונים המקובלים להגנתם:
1. בעלי ההון לא עברו על שום חוק – נכון. החוק לעידוד השקעות אפשר לחברות הגדולות במשק להתנער מתשלום חובותיהם למדינה ולעשות זאת כדת וכדין, ועדיין, עובדה זאת לא הופכת את המציאות לטובה יותר. בטור אחר על נושא הפנסיה כתב כץ: "תתבגרו, קחו אחריות על החיים שלכם, ותפסיקו לחכות למישהו שיציל אתכם". זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו זועקים כנגד החוק הבעייתי הזה.
2. ללא החוק לעידוד השקעות החברות הגדולות יינטשו – נכון, אינטל אכן הקימה לבסוף את מרכז הפיתוח החדש שלה באירלנד, לאחר שקיבלה תנאים טובים יותר, אולם אנחנו לא יודעים באיזה תנאים, ואיננו יודעים האם הקמת המפעל בסופו של דבר תתרום לכלכלה האירית, או תפגע בה. כל אותם מתכנתים ומהנדסים שנשכרו לעבודה לא היו מסתובבים ברחובות שיכורים, כפי שיש הרוצים שנחשוב. הם היו עובדים למחייתם בחברות אחרות, ייתכן בכאלה שאף היו משלמות מס. לשיטתם של חסידי השוק החופשי, מדינות צריכות לכרוע ברך בפני תאגידים, ואף לשלם להם סכומי עתק על מנת שיואילו בטובם לפזול לכיוונן, גם אם בסופו של דבר אין בכך רווח אמיתי לכלכלה, אלא רק מראית עין של עלייה בתמ"ג. את הטבות המס שקיבלה חברת אינטל היתה יכולה המדינה להפנות למספר רב של חברות הזנק מקומיות בראשית דרכן, שהיו מעסיקות לא פחות אנשים, ומשלמות הרבה יותר מיסים.
3. בעלי ההון הצליחו בכוחות עצמם – כאשר כץ כותב: "את מה שהמדינה נתנה לגיל שוויד היא נתנה גם פחות או יותר לכל אזרח אחר כאן." הוא מתגלה במלוא מערומיו. כתבתי על אי שוויון ההזדמנויות כאן, ואין בכוונתי להרחיב שוב בנושא. בעלי ההון לא הצליחו בכוחות עצמם. טבע לא היתה הופכת לטבע אילולא העם כולו נתן בה את אמונו והשקיע בה את כספו ("מניית העם"), או לחילופין אלמלא היתה רוכשת בפרוטות את קופקסון ממכון וייצמן הממומן על ידי המדינה**. צ'ק פויינט לא היתה הופכת לצ'ק פויינט ללא יחידת 8200 שהעניקה לבוגריה כישורים שחייל השריון והתותחנים, גולני והצנחנים, לא מעניקים למרבה הצער לבוגריהם. נכונותו של כץ לאפשר להם "למקסם את רווחיהם" בכל דרך אפשרית מתעלמת בגסות מהנתונים הלא נוחים.
ורטהיימר, הורוביץ, שוויד, ועוד רבים וטובים אחרים, מתגלים לפיכך כ"רעים". רעים מהסיבה הפשוטה שהם שכנעו את עצמם להאמין שהם מורמים מעם, שחוקים המאפשרים לחברות שלהם לשלם אחוזי מס מזעריים הם לגיטימיים, וכאשר מעירים להם על התנהלותם הם ממהרים לרמוז על עזיבה אפשרית. הם היו יכולים גם כמובן לנהוג אחרת. הם היו יכולים לגלות אחריות אישית ולהתריע בפני המערכת על חוסר ההוגנות, כפי שעשה למשל וורן באפט, אולם הם בחרו לשתוק.
גיל שוויד, אהובי משכבר הימים, מתגלה לא כאדם צנוע ועניו, אלא כקמצן. כמה קמצן? מספיק קמצן על מנת לאפשר למדינה להעלות מיסים לאלה שאין להם דבר, בעודו יושב על ערימות של כסף ונהנה מהטבות מס מצטברות בסך 1.7 מיליארד ₪. באופן לא מפתיע, אותם אנשים החוזרים ואומרים שהוא לא עבר על שום חוק הם אותם ניאו ליברלים הפוטרים את המדינה מהצורך לדאוג לערכים כגון מוסר ואחריות הדדית, וממשיכים להאמין שאם רק נניח לשוק לפעול בחופשיות, הרי שבני האדם כבר יעשו מאליהם את הטוב והראוי. ובכן, מסתבר שהם לא, ולראייה, ארגון ה- OECD הכריז לאחרונה מלחמה על תכנוני המס של החברות הגדולות.
בין החלטתו של יעקב פרנקל לפלח תיק חליפות מחנות בדיוטי פרי בהונג קונג, ולשתיקת העשירים (שתיקה במקרה הטוב) יש מכנה משותף אחד ברור – התחושה ש"מגיע להם". החלוקה הישנה לטובים ורעים, כך נראה, קורסת בפני השלכותיו החברתיות והמוסריות של ההון.
לשאלת קיומה או אי קיומה של שנאת עשירים בישראל – אין ספק שנכון להיום, והודות למהפכה התודעתית שהתרחשה, הולך ומצטבר כעס גדול כלפי שכבת בעלי ההון, ובמידה ואלה האחרונים ימשיכו להתנהל כפי שעשו עד היום, כעס זה בהחלט יהפוך לשנאה, ואולי אף יתורגם לפעולות אלימות.
היה ותרחיש שכזה אי פעם יקרה, היה ועשירי ישראל יגררו אל הגרדום לקול תשואות ההמון, אל לו לאיש להתפלא.
גם זה, אחרי הכל וקודם כל, "מגיע להם".
__________
* ישו, הבשורה על פי מתי, פרק יט' פסוק24
** תודה לאלון על העזרה
__________