בפרק הקודם, גונבים שעה בעבודה, התחייבנו בפניכם כי אתר סלואו נרתם למאבקה של הממשלה למען האדם העובד, ושבהתאמה, הפוסטים הקרובים יעסקו בדרכים להאט את החיים במסגרת העבודה היומית, לה מרביתנו מחוייבים. אז אחרי שגילינו כיצד להטעין את המצברים הנפשיים באמצעות שעה של עיסוק צדדי במהלך כל יום במשרד, אנחנו פונים אל אחת מהתופעות המדאיגות והמעציבות בה אנו נתקלים מידי יום, אותה אחת המתרחשת ברחובות הערים כמו גם במטבחונים צדדיים במגדלי העסקים – ואנחנו כמובן מדברים על ארוחת הצהריים שלנו, אחינו העבדים.
לא נדיר לראות בימינו אנשים הלועסים סנדוויץ ליד המחשב, פיתה עמוסה תוך הליכה ברחוב, או סתם נישנוש של שאריות מארוחת הערב של אתמול, שחוממו במיקרוגל וכעת נאכלים מתוך קופסת הפלסטיק במהירות. גם אלה מאיתנו היוצאים לאכול באחת מהמסעדות המצויות בקרבת מקום עבודתם יכולים להעיד שהמזון בדרך כלל נצרך בדחיפות ובבהילות, מבלי לתת את הדעת יתר על המידה לטעמו ואיכותו, ושבמהלך הארוחה אנו ממשיכים לסמס, לכתוב מיילים, או סתם לדסקס עם עמיתנו בנוגע לפרוייקטים העומדים על הפרק במשרד.
לאופן שבו אנו צורכים את המזון שלנו יש כמובן גם השפעה על איכותו – את ניצניו של עידן המזון המהיר ניתן לזהות עוד בימיה הראשונים של המהפכה התעשייתית, אז עלה לראשונה הצורך להאכיל במהירות וביעילות את עובדי המפעלים שהלכו וגדשו את הערים המתפתחות. ניטשה, שמאז ומעולם נהג להקדים את זמנו, התייחס לנושא בספרו המדע העליז: "וזו הבהילות עוצרת הנשימה שבעבודה – זה אבי אבות החטאים של היבשת החדשה … אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף "לאחר למשהו". (המדע העליז, עמוד 341 – הפנאי והבטלה)
צ'ארלי צ'פלין עשה מטעמים מרעיון ארוחת הצהריים התעשייתית בסרטו זמנים מודרניים, ולא נותר לנו אלא להצטער שהוא אינו מופקד על הפקתן של הארוחות שאנו צורכים כיום – מזון מהיר ברובו, שטריותו מוטלת בספק, שטוגן בשמן עמוק, שמיכל שומן רב ומומלח יתר על המידה… – הראו לנו מזללה מהירה המספקת ארוחת צהריים עיסקית בשלושים וחמישה שקלים ואנחנו נראה לכם תור לקרדיולוג, מזרק אינסולין, או שסתם נקריא לכם את הערך הויקפדי העוסק בהסתיידות עורקים.
______
בהינתן העובדה כי אנחנו לא מעוניינים בארוחת צהריים מכנית גרידא הטומנת בקרבה קדיש מוקדם, ומצד שני אין לאל ידינו ליהנות מאותן ארוחות צהריים נפלאות המתוארות במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, אשר לא אחת נמשכו שנים ארוכות ("הזמן הוא אשליה, וזמן ארוחת הצהריים – אשליה כפולה ומכופלת") הרי שעדיין יש בידנו מרחב ראוי למשחק.
ראשית, נקבל על עצמנו את ההחלטה כי לעולם, אבל לעולם לא נאכל את ארוחת הצהריים שלנו בעמידה או בהליכה. לא נאכל אותה ליד המחשב תוך כדי הקלדה נמרצת, או תוך שיחה בהולה עם לקוחות. את המזון שאנו צורכים נאכל בישיבה נינוחה, רצוי לצד שולחן. גם אם נשאנו אותו עימנו בקופסאות פלסטיק לעבודה הרי שנטרח ונעביר אותו לצלחת הולמת, ונדאג לסכום מתאים, ובכך נעניק לו את הכבוד הראוי לו, שאחרי הכל הוא זה השומר אותנו בחיים.
נשתדל לאכול בחברותא, ונחלוק את מזוננו עם אחרים. בצורה זו נוכל לגלות טעמים ומתכונים חדשים.
ניתן לאכול להפוך למרכז השיחה ונשכח הרחק מאחור את העבודה עצמה – די והותר מזמננו מוקדש לה במהלך היום – הרגע הנוכחי שייך לאכילה.
נשתדל להכין את המזון שלנו בעצמנו, וכך נדע שהוא בריא ומזין. נשלב בו ככל האפשר ירקות, קטניות מלאות ופירות, ונדאג לא לאכול יתר על המידה על מנת שלא לשקוע חצי שעה אחר כך בכבדות מיואשת חזרה לעמדת העבודה.
בימים יפים נאכל בחוץ. נפרוש את המזון על שמיכה (במידה ויש לנו כר דשא קטן בקרבת העבודה), או שנאסוף כסף על מנת לרכוש שולחן רחב ידיים שיהיה מוצב על הגג.
נזכור את האני מאמין של תנועת מזון איטי:
"המאה שלנו, שנולדה והתפתחה תחת דגלי המהפכה התעשייתית, התחילה בהמצאת המכונה ואחר כך אימצה אותה כמודל לחיים. אנחנו משועבדים למהירות ונכנענו כולנו לאותו נגיף בוגדני: חיים מהירים שמשבשים את הרגלינו, מחלחלים לפרטיות בתינו ומאלצים אותנו לאכול מזון מהיר.
כדי שיהיה ראוי לשמו, צריך "האדם החושב" להיפטר מן המהירות לפני שזו תעמיד אותו בסכנת הכחדה. הגנתם התקיפה של תענוגות חומריים שקטים היא הדרך היחידה להיאבק בשטות האוניברסלית של החיים המהירים.
יהי רצון שמנות הגונות של של תענוגות חושיים מובטחים ושל הנאה איטית וממושכת, יגנו עלינו מפני המחלה המידבקת שנושא ההמון המבלבל בין בהילות ליעילות. הגנתנו צריכה להתחיל בשולחן, עם מזון איטי. הבה נגלה מחדש את הטעמים והניחוחות של המטבח המקומי, ונגרש את השפעותיו המבזות של המזון המהיר.
החיים המהירים שינו בשם היעילות את אופן הווייתנו ומאיימים על סביבתנו ועל נופינו. ולכן מזון איטי הוא היום התשובה הפרוגרסיבית האמיתית היחידה." ( הציטוט מתוך: "אלוף בטלות", הוצ' מטר)
ואפילו חשוב מכך, נזכור שזמן האיכות של ארוחת הצהריים הנינוחה, אינו מגיע בשום פנים ואופן על חשבון השעה שהחלטנו לגנוב מהעבודה. איך מצליחים לשלב את שני הפרקים האחרונים ביום עבודה עמוס ונורמטיבי של תשע עד חמש? על כך בפרק הבא…
__________
לכל פרקי הטור 101 דרכים להאט את החיים
__________