מן הפח אל הפחת

במוצאי חג השבועות שודרה במגזין חדשות ערוץ עשר כתבה אודות בזבוז המזון, בה הזדמן לי להופיע למשך כמה שניות. כאשר התחקירנית יצרה עימי קשר לראשונה אני יכול להישבע שהיא אמרה שמדובר בכתבה ארוכה יחסית, ולפיכך הכנתי מראש את כל האינפורמציה הרלוונטית, כולל סרטוני יוטיוב מתאימים, וכאשר צוות הצילום הגיע פטפטתי את עצמי לדעת במשך כחצי שעה עד שהכתבת התעלפה ואיש הסאונד פרק את הכתף שאחזה במיקרופון הנייד. מרבית החומר המצולם נותר על רצפת חדר העריכה, ואחד הנושאים המרכזיים להבנת הבעיה צומצם למשפט: "אם תשאלו את נויפלד וחבריו מהתנועות הסביבתיות, לרשתות הגדולות יש אינטרס כלכלי מובהק לייצר תמיד יותר מכמות הצריכה, כי הפחת כלול כבר במחיר המוצר." משפט זה, כך גיליתי ביומיים האחרונים, דורש ביאור והרחבה.

נתחיל מהמילה "פחת". כשאנחנו יושבים במסעדה ומזמינים סטייק אנטריקוט 300 גרם אנחנו משלמים לא רק על הנתח עצמו אלא גם על החלקים שנזרקו בתהליך חיתוך הבשר. כמי שעבד שנים ארוכות במסעדת בשר מוכרת בתל אביב אני יכול להעיד כי אם מסעדה מקבלת ריפים של אנטריקוט במשקל כולל של 50 ק"ג היא תצליח לחלץ מהם בין 35-40 ק"ג של סטייקים – כל השאר, בדרך כלל כ- 25-35 אחוזים מחומר הגלם, מוגדר כפחת, ותהיו בטוחים שהעלות של אותו פחת אבוד כבר מגולמת במנה שמוגשת לכם לשולחן – תהיה זו אומצה עסיסית או סלט חסה ערבית.

אותו עיקרון בדיוק פועל גם בכל תחום אחר בעולם המזון – לא משנה אם אנחנו בעלי חברה שמייצרת נקניקים פרוסים, גבינות, סלטים מקוררים או כל מוצר אחר שחיי המדף שלו קצרים מאלה של הפיל האפריקני המצוי, אנחנו לוקחים בחשבון את עלות "ההחזרות" – החזרות הן סך כל המוצרים שמוחזרים לחברה המייצרת על ידי רשתות השיווק לאחר שלא נמכרו, וכך יוצא שבפועל, כשאנחנו הולכים לקנות גבינה לבנה, אנחנו למעשה משלמים גם על כל חברותיה ומכריה שלא הצליחו להגשים את ייעודם בעולם והושלכו לפח.

נושא ההחזרות עליו אני מדבר אינו סוד גדול כמובן, וכל מי שרוצה יכול לגשת למחשב שלו ולרשום במנוע החיפוש את המילים "קוטג'" ו-"החזרות" ואחת הכתבות הראשונה שתעלה בתוצאות היא חשיפה שהתפרסמה בדה מרקר ביולי 2011 בה התגלה שצה"ל משלם על הקוטג' שלו שלושה שקלים ושמונים אגורות בעוד שרשתות השיווק משלמות חמישה שקלים ועשרים אגורות (חשוב לציין שתנובה לא תורמת קוטג' לצה"ל היא מוכרת לו ומרוויחה). עכשיו ברור שצה"ל לא ישלם את המחיר של מגה בעיר, אבל מה שיותר מעניין בכתבה זאת התגובה של תנובה, שמסבירה את המחיר הנמוך בכך שלחישוב המוצר לא נכנסים השקלולים הבאים: לוגיסטיקה, שינוע, קידום ושיווק, סדרנים, איחסון ו… החזרות. כלומר, ההחזרות הן מרכיב אינטגראלי בחישוב העלות הסופית של המוצר.

 

השאלה שצריכה להישאל עכשיו היא: אז למה בעצם תנובה לא מייצרת פחות?
כדי להיות הוגן אני צריך להודות שתנובה וחברות אחרות לא יכולות באמת לחיות על הקצה ולהסתכן בכך שהלקוח יגיע לחנות ולא ימצא את המוצר שהוא אוהב ואז ישלח ידו ויגע במוצר החברה המתחרה, אבל יחד עם זאת מותר לנו לצפות כצרכנים, שהחברות הגדולות יצמצמו עד כמה שאפשר את כמות ההחזרות, כלומר, אם אחוזי ההחזרה עומדים על עשרה או חמישה עשר אחוזים הרי שהחברה יכולה לחתוך אותם בחצי לפחות.
אז למה היא לא עושה את זה? התשובה היא מאוד פשוטה, חברות המזון הגדולות פועלות בשוק היפר קפיטליסטי שמאלץ אותן להציג נתונים של גדילה וצמיחה בכל עת, גם אם נתונים אלה למעשה מזוייפים ומושתתים על כמות גדלה והולכת של החזרות, וזאת גם בדיוק הסיבה שאנחנו ככל הנראה לעולם לא נזכה לראות את דובר תנובה מכנס מסיבת עיתונאים ומודיע נרגשות שהחברה הצליחה לייצר עשרה אחוזים פחות מגבינת הדגל שלהם ובכך מנעה בזבוז מחפיר של חומרי גלם שלא לומר סבל מיותר לפרות.

ורק כדי לסגור את המעגל שהחל בכתבה – זאת גם הסיבה שרשתות מנסות למנוע את תופעת הדאמפסטר דייבינג – הטיעון הרשמי הוא תמיד דאגה לבריאות הציבור אבל בפועל מה שבאמת מדאיג אותן זה שציבור הולך ומתרחב נחשף לכמויות המזון השערורייתיות שהן זורקות, ולא רק שהוא נחשף אליהן הוא גם מגלה שהוא יכול לאכול אותן, מה שאומר שהוא ירכוש פחות מוצרים דרך הקופה. וחשוב להדגיש כי זה לא הציבור הנזקק שעליו הן לא יכולות להרוויח בכל מקרה, זה ציבור מודע, ועבור רשתות ותאגידי המזון, ההומו סאפיינס המודע הוא החיה המסוכנת ביותר בטבע.

אז לסיכום, מה בעצם הסיכוי שלנו, בהינתן הכדאיות הכלכלית של הבזבוז, לצמצם את כמות המזון שנזרק? כדי לענות על השאלה הזאת אני רוצה להזכיר את הראיון שהתפרסם לפני כחצי שנה בעיתון הארץ עם טריסטרם סטוארט, בריטי צעיר שהפך לאחד הדוברים המוכרים ביותר ברחבי העולם בקמפיין נגד בזבוז המזון, בו הוא מדווח על מאמצים של ממשלות ותאגידים לשנות את המציאות הבזבזנית. עכשיו, אני לא יודע לגבי ממשלות, יכול להיות שהוא צודק, למרות שכל ממשלה רואה לנגד עינה את התמ"ג – התוצר המקומי הגולמי, והוא גדל בין אם אנחנו אוכלים את הגבינה שלנו או זורקים אותה בסוף היום,אבל לגבי התאגידים אני באופן אישי חושב שהוא מעט נאיבי – אנחנו לא יכולים לצפות מיצרניות המזון להפוך את עורן, אנחנו כן יכולים, על ידי התנהגות צרכנית נכונה לכפות עליהן את השינוי הזה, וכאן לא נותר לי אלא להסכים לחלוטין עם סטוארט, שבסופו של דבר מטיל את האחריות הסופית עלינו הצרכנים – במידה ומספיק פרטים בודדים ישנו את הרגלי הצריכה שלהם ויצמצמו את בזבוז המזון, החברות הגדולות ייאלצו לבסוף להתאים את עצמן למציאות החדשה.

_________

באותו נושא
צעדים ראשונים בסלואו פוד – 5 – מפסיקים לבזבז

_________