את הפוסט הנוכחי התכוונתי לכתוב כבר ביום רביעי, והשם "נחמיה שטרסלר" לא היה אמור להופיע בכותרת שלו. רק אריקה גולדסון, תלמידת תיכון שסיימה את לימודיה באוגוסט 2010, ומאחר והיתה מצטיינת המחזור, זכתה לשאת את נאום הסיום המסורתי. קשה לדעת מה הופך סרטון יוטיוב לויראלי שנתיים אחרי שעלה לאוויר, אבל בשבועות האחרונים נאום הסיום של אריקה זוכה לעדנה מחודשת והוא חורך את הרשת (750,000 צפיות עד כה), לא בחסד כי אם בזכות. הנאום של אריקה הוא כל מה שלא הייתם מצפים מתלמידה מצטיינת שלקחה על עצמה עוד ועוד קורסים ומטלות, ובתנהלותה גילמה את מה שניתן רק לכנות "חננה אמיתית". במקום שבחים למערכת ופרחים ל Navy Seals בחרה אריקה לתקוף את השיטה with all one's strength
אבל קצת לפני שהתיישבתי לכתוב על אריקה נתקלתי בלינק למאמרו של שטרסלר "ללמוד מקצוע או ללמוד בכיף", והתוכניות שלי השתנו. מזמן לא התרגזתי כל כך בגלל טקסט. בפחות מחמש מאות מילה מצליח הפרשן הכלכלי לערער את הלגיטימיות של כל מקצוע שאינו מפיק ערך שולי גבוה מספיק, או שאינו "מבוקש על ידי השוק". שטרסלר אמנם הגיב למאמר של בוגר חוג לימודי מזרח אסיה (ותואר שני בדיפלומטיה) אולם במחי קולמוס, וסביר להניח שמבלי לתת את דעתו על כך, גרף לתוך הקלחת הקפיטלסטית את כלל מקצועות מדעי הרוח, האמנות (תיאורטית ומעשית), הספורט ההישגי, וכל תחום אחר שאינו טומן בחובו הבטחה לתלוש משכורת של לפחות חמש ספרות (לפני הנקודה).
שטרסלר הוא המייצג האיום ביותר של השיטה. מבלי למצמץ הוא מציע לזנוח את "לימודי הכיף והתחביב" לטובת המקצועות שהשוק דורש. על האדם הצעיר לוותר על נטיותיו הטבעיות, על שאיפותיו, על חלומותיו, וליישר קו עם היד הנעלמה שרושמת אותו ברגעים אלא ממש לפקולטה למדעי המחשב.
אבל אני לא ארחיב כאן עוד בנושא. התרגזתי מספיק כדי לכתוב תגובה מנומקת וארוכה, והיא עלתה אתמול בעמוד הדעות של עיתון "הארץ" תחת הכותרת "למדתי פילוסופיה, מודה באשמה", את הפוסט הנוכחי אני כותב רק בגלל שאריקה גולדסון היא כל מה ששטרסלר לא יכול להיות – נון קונפורמיסטית, אידיאליסטית, ובעיקר, בחורה צעירה שיודעת להכיר ולהודות בטעות שלה – הכניעה המוחלטת שלה למערכת ולשיטה. את נאום הסיום שלה צריך לקרוא, להקריא, להפיץ, ולוודא שהרוח האנושית הזועקת את ייחודיותה מכל משפט, תמשיך לעמוד בבסיסה של כל החלטה שאנו מקבלים.
__________
מאחר ואנחנו באתר סלואו, הידוע בחיבתו לסיפורי זן , הרי לכם הפתיח של הנאום אותו נשאה אריקה בטקס הסיום, נאום שאגב זכה לכותרת Here I Stand:
"מספרים על תלמיד זן צעיר אך רציני ששאל את המורה שלו, "אם אעבוד מאוד קשה ואתמיד בכך, כמה זמן יידרש לי להגיע לזן?". המורה הקדיש לכך מחשבה, ואז ענה: "עשר שנים". המשיך התלמיד ושאל: "ומה אם אעבוד מאוד מאוד קשה וממש הקדיש את עצמי ללימוד מהיר – כמה זמן ייקח אז?". ענה המורה: "ובכן, עשרים שנה". "אבל אם ממש, ממש אתאמץ, כמה זמן יידרש אז?", שאל התלמיד. "שלושים שנה", ענה המורה. "אבל, אני לא מבין", אמר התלמיד המאוכזב. "בכל פעם שאני אומר שאקדיש מאמץ רב יותר, אתה אומר שיידרש זמן רב יותר. למה אתה אומר כך?". ענה המורה: "כאשר עין אחת מתמקדת במטרה, נותרת לך רק עין פנויה אחת להביט על הדרך"
והנה הנאום עצמו
מאחר וסרט וידאו של 9 דקות ו 27 שניות הוא נצח במונחי רשת, אני מרשה לעצמי להעניק לכם עוד ציטוט אחד מהנאום:
"וכעת אני מגשימה את המטרה הזו. אני מסיימת את הלימודים. אני צריכה לראות את החוויה כחוויה חיובית, במיוחד משום שציוניי היו הגבוהים ביותר בכיתה. אך במבט לאחור, אני לא יכולה לומר שאני אינטלגנטית יותר מחבריי ללימודים. אני יכולה רק להעיד שאני הטובה ביותר בלעשות את מה שאמרו לי ובלפעול בתוך המערכת. ועדיין, כאן אני עומדת ואני אמורה להיות גאה בכך שהשלמתי את תקופת שטיפת המוח הזו. בסתיו אמשיך אל השלב הבא שמצפים ממני לעבור, כדי לקבל מסמך נייר שיעיד שאני מסוגלת לעבוד. אבל אני מוחה ומצהירה בזאת שאני בן אדם, בחורה חושבת, הרפתקנית – ולא פועלת. פועל הוא מישהו שלכוד בתוך פעולות חוזרות ונשנות – עבד של המערכת. אך כעת הוכחתי בהצלחה שאני העבד המוצלח ביותר. עשיתי מה שנאמר לי לעשות ועשיתי זאת על הצד הטוב ביותר. כשאחרים ישבו בכיתה ושירבטו כדי להפוך בעתיד לאמנים גדולים, אני ישבתי בכיתה ורשמתי מה שהמורה אמרה כדי להפוך למבצעת-משימות גדולה. כשאחרים באו לכיתה מבלי שהכינו את שיעורי הבית שלהם משום שהם היו עסוקים בקריאה על נושא שמעניין אותם, אני תמיד הכנתי את שיעורי הבית. כשאחרים יצרו מוזיקה וכתבו שירים, אני לקחתי על עצמי עוד מטלות כדי לזכות בניקוד נוסף, למרות שמעולם לא הזדקקתי לו. ולכן אני תוהה, למה בכלל חשקתי בעמדה הזו? נכון, הרווחתי אותה ביושר, אך מה ייצא ממנה? כשאעזוב את מערכת החינוך הממוסדת, האם אהיה מוצלחת או אבודה לתמיד? אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי; אין לי שום נושאי עניין משלי משום שראיתי כל חומר לימוד כמשימה. הגעתי למצוינות בכל נושא לימודי רק לשם המצוינות, ולא לשם הלמידה. ולמען האמת, עכשיו אני מפחדת."
(את התרגום המלא ניתן למצוא באתר המומלץ "אמת אחרת")
___________
ולפני סיום, אולי בכל זאת עוד הערה אחת הנוגעת למאמר שהתפרסם במדור הדעות.
מבין מאה ומשהו התגובות (טוקבקים) שהתפרסמו חוזרת טענה אחת שוב ושוב, ובווארציות שונות – "שטרסלר לא טוען שאין צורך בכלל במקצועות הרוח, הוא רק אומר שיש יותר מידי" … "לא צריך שלוש מאות פילוסופים, מספיק שלושים" … וכו' – והנה, אותם טוקבקיסטים המגינים על עמדתו של שטרסלר כושלים במבחן השוק שהוא עצמו הציב – היצע וביקוש. גם כיום יש מחסור בסטודנטים בפקולטות למדעי הרוח (ובעיקר בלימודים לתארים מתקדמים) הצעירים של היום הפנימו את רוח התקופה וגם ללא עידודו של שטרסלר בוחרים במקצועות "האמיתיים" והריווחיים, וכתוצאה מכך הכדאיות הכלכלית של החוגים האלה עומדת בספק.
אז לכול אותם מגיבים, אמת בידכם. ייתכן שצריך רק 30 פילוסופים במדינת ישראל, אבל אם לא יירשמו לחוג לפילוסופיה 300 תלמידים בכל מחזור, אם לא תהיה דרישה למרצים, אם לא יפתחו כל שנה קורסים חדשים, הוא בסופו של דבר ייסגר.
היצע וביקוש. יד נעלמה. שוק חופשי. In Your face
___________
___________
ישראל
מעניין מאוד אז קודם כל תודה.
בכל מקרה, אני נאלץ להצטרף למגנים על נחמיה שטרסלר. קראתי השבוע את הטור המדובר והסכמתי עם דבריו.
אני קצת אחזור על הטענה שהזכרת, אם כי באמת בוריאציה קצת שונה:
נחמיה לא טוען (ככה אני הבנתי) שאין צורך בפילוסופים, אלא רק מציין שאין להם חשיבות שוות ערך לכלכלת המדינה כמו למהנדס שעובד בחברת הייטק שרווחיה ממוסים ומגיעים לקופת המדינה.
אני יודע. זה לא נעים לשמוע משפט שכזה. כבן לזוג אמנים אני יודע את זה היטב. אבל זה לא משנה את העובדה הנכונה הזו.
סטודנטים לפילוסופיה הולכים ללמוד את מה שמעניין אותם.
זה יפה. זה לחלוטין מה ש(לדעתי) הם צריכים לעשות בכדי לצקת משמעות אמיתית לחייהם.
אבל עליהם לדעת את המחיר הכלכלי שהם יאלצו לשלם על כך.
המקצוע לא כלכלי למדינה – המשכורת לא תהיה גבוהה.
אריקה גולדסון אכן מרגשת בדבריה. היא הצליחה להביע את הבלבול שחווה כל מתבגר מהדור שלה שרודף אחרי תארים חסרי משמעות ולא מוצא את עצמו בסיומם (אני איתה, אגב).
נדמה לי אבל שהיא פיספסה משהו. בזמן שהיא לימדה את עצמה והתאמנה בלי לוותר על "הצבת מטרות" ועל "השגת המטרות שהוצבו" (שתי פרקטיקות מסובכות לביצוע ושלדעתי אינן קשורות לתחום ספציפי אחד בלבד) חבריה לכיתה ויתרו לעצמם.
יש לי הרגשה שחבריה ה"אמנים" בעיקר שירבטו ציורים או ניגנו קצת על הגיטרה, ולא הרבה יותר מזה (האם אמן אמיתי צריך להירשם לאונ'?… לא יודע).
יש לי הרגשה שהם בעיקר ישבו מול המחשב וראו סרטוני יוטיוב שיישפרו להם את ההרגשה.
יש לי הרגשה גם שהם היו הקהל העיקרי של סרטון הנאום שלה.
יש לי הרגשה שיום הם עדיין מחפשים את עצמם בזמן שהיא עברה לאתגרים הבאים.
לגבי הפסקה האחרונה. נראה לי שכדאי שתבדוק אותה שוב. היא סובלת מכשל לוגי.
בגדול – "מבחן השוק" מדבר על "השוק" ולא על "האקדמיה". המדד פה הוא לא כמות הנרשמים לחוגים אלא מספר המשרות בשוק.
ככה שלא חיזקת את טענתך ובטח ובטח שלא נתת פה הרמת in your face. יצאת קצת בלונדינית.
בכל מקרה – הרבה הצלחה ומימוש עצמי לכולנו.
ישראל
גיא לביא
ישראל, אני חושב שלא לגמרי הבנת את הטיעון. מה שהוא מנסה להגיד לאלה שחושבים שצריך רק 30 סטודנטים לפילוסופיה (בהתאם לביקוש של השוק) זה שבשביל כמות מזערית כזאת לא יחזיקו חוג שלם עם סגל וצוות עובדים, וככל הנראה שהוא צודק.
לגבי אריקה, אני נוטה להסכים איתך, אין ספק שהנעורים המבולבלים מדברים מגרונה, אבל שווה לנו להיזכר מידי פעם איך זה מרגיש.
גיא לביא
ישראל
גיא – תודה. הייתה לי הרגשה שלא הבנתי פה משהו עד הסוף.
עמית – בתור אחד שבכל זאת מאמין ב"כוחות השוק" לא כל כך הבנתי מה הבעיה עם זה שאוניברסיטה תסגור פקולטה שאינה ריווחית. זה יהיה מדכא מאוד להבין שה"שוק" לא צריך פילוסופים, אבל יכול להיות שזה יהיה נכון כלכלית.
(מתנצל באופן כנה לגמרי בפני כל בלונדינית שנפגעה).
ליאור – ההשוואה שלך לא טובה מהסיבות המובנות. יצאת קצת פופוליסט (לפחות לא יצאת בלונדינית).
ישראל
ליאור
ישראל חביבי, זו לא הייתה השוואה, אלא פראפראזה סאטירית, ובדיעבד גם די אפקטיבית. מה יצאת?
ליאור
אסף
אל אל ישראל. עמית, אכן נראה שלא הבנת את כוונתו של שטרסלר.
אסף
עמית נויפלד
היי אסף
אם תצליח להרחיב את התגובה שלך לטיעון מורכב ומנומק אני מבטיח לענות
עמית נויפלד
אורי יעקב
הקידמה, ההתפתחות הטכנולוגית והאורנבניזציה יצרו ביקוש למוצרים יקרים כדי להתקיים. מצב זה יצר צורך בכסף. הצורך בכסף יצר תחרות. תחרות זה עניין של ביקוש והיצע. זו הליבה של השיטה הקפיטליסטית שבמתכונת כזו או אחרת היא שאיפשרה את ההתפתחות הטכנולוגית ואת העלייה באיכות החיים, אבל יצרה גם בעיה בין צרכים לרצונות אנושיים. זו הדילמה שאיתה האנושות תתתמוד לעולם: לעשות מה שאנחנו אוהבים כדי להיות מסופקים ושלמים מצד אחד אך עניים ואומללים מאידך בשל אי היכולת להתקיים בכבוד, או לעשות מה שאנחנו צריכים כדי לחיות בכבוד. מעטים נהנים משני העולמות.
אורי יעקב
עמית נויפלד
אורי, יש לך כמה הנחות בעייתיות וכמה הנחות מוצדקות. נתחיל עם מה שאנחנו מסכימים לגביו, לפחות חלקית: מאז ומעולם היתה קיימת הדילמה שאתה מתאר, מי שרצה להיות משורר לפני 500 שנה הסתכן בריווחיות נמוכה יחסית למי שהחליט להיות נפח. זה לא עניין של קידמה, טכנולוגיה, או אורבניזציה.
ועכשיו למה שאנחנו לא מסכימים לגביו:
תגדיר קידמה. מה זה אומר, לאן אנחנו מתקדמים? האם החיים שלנו היום טובים יותר מאשר לפני מאה שנים? ובאיזה מובן? ניטשה היה הראשון שהראה שהאמונה בפרוגרס היא ירושה של מאות שנים של חינוך דתי שהטיף לגאולה בסוף הדרך, מאחר וכל דת מאמינה ביום דין/ביאת המשיח משלה, אבל בפועל, הקדמה שלך מובילה את העולם להרס עצמי, זאת אשליה.
ההתפתחות הטכנולוגית ראויה, אבל מה אנחנו עושים איתה? (אגב, גם היא קיבלה דחיפה משמעותית מהמהפכה הדתית של המאה 16 הידועה בכינוייה "הרפורמציה הפרוטסטנטית"), וההנחה שלך שהאורבניזציה יצרה ביקוש למוצרים יקרים היא שגויה מעל ומעבר לכל ספק. אם כבר להפך, העירוניות מאפשרת חיים זולים יותר בפוטנציאל.
המודרנה, והמהפכה התעשייתית יצרו לראשונה מצב חסר תקדים בתולדות האנושות – היה מספיק עושר על מנת לספק את הצרכים הבסיסיים של כל בני האדם. גם אלה שרצו להיות נפחים וגם אלה שרצו להיות משוררים (ואחרי הכל, אנחנו רוצים גם משוררים בעולם), והעובדה שכיום בארה"ב משמידים אלפי טונות של חיטה כדי לשמור על המחיר שלה בבורסה של ניו יורק, בעוד שבצד השני של העולם אנשים מתים מרעב, מעידה מעבר לכל ספק שאנחנו לא במצב של התקדמות, אלא נסיגה.
עמית נויפלד