תנוחת ההאטה

בחודשים האחרונים יצא שקראתי ברצף מספר ספרים העוסקים בטבע: "המצאת הטבע" מאת אנדריאה וולף, "טיול" מאת הנרי דיויד תורו, "הבשורה על פי הטבע" מאת ג'ון בורוז ו"העץ" מאת ג'ון פאולס. הקריאה בספרים עוררה בי חשק עז לצאת אל העולם, לטפס על הרים, לחצות ימים וללכת לאיבוד ביערות עתיקים (תודה לאל שהיה סגר). אבל יותר מאסקפיזם איכותי, הקריאה חידדה בי את ההכרה בכוליות (הוליזם) שמאפיינת ומגדירה את טבע הדברים. ההבנה שהחי, הצומח והדומם, מקיימים אינספור קשרים בינם לבין עצמם, חלקם גלויים לעין, רובם נסתרים, אשר יוצרים תלות אינסופית האחד בשני, ובאותה מידה מפרים האחד את השני. אלכסנדר פון הומבולדט, גיבור ספרה של וולף וברנש מרתק לכל הדעות, היה ככל הנראה חוקר הטבע הראשון שעמד על רשת קשרים סבוכה זאת. לטענתו, לא ניתן להבין את הטבע במלואו כאשר בוחנים רק מערכת אחת בתוכו, ובהתאמה הוא שלח את ידו במגוון רחב של תחומי מחקר (פיזיקה, כימיה, גאולוגיה, גאוגרפיה, מינרולוגיה, וולקנולוגיה, בוטניקה, גיאובוטניקה, זואולוגיה, קלימטולוגיה, אוקיינוגרפיה, אסטרונומיה, כלכלה, אתנוגרפיה ודמוגרפיה) כדי שיוכל להגיע לאותה הבנה של כוליות, אותה היטיב לתאר בספריו שהפכו לרבי מכר בתקופה בה לא היו מבצעים. מקומו של האדם לא נפקד מכתיבתו של הומבולדט, ולא לחינם הוא נחשב לאבי תורת הסביבה (אקולוגיה). ככל הנראה הוא היה הראשון לזהות את השפעתנו ההרסנית על מערכות טבעיות, והתריע מפני ההשלכות.

בעוד שבימינו השפעות האדם על הטבע זוכות להכרה מלאה, אני חש שאנחנו הולכים ומתרחקים מההבנה של האדם כחלק מהטבע. יצרנו הפרדה מלאכותית בינינו לבין העולם, שכעת נמצא מחוץ לנו, ואנו רואים בו לכל היותר אמצעי להשגת תכליות. בפועל, מעולם לא חדלנו להיות חלק מהטבע, והטבע מעולם לא חדל מלהגדיר את מהותנו. עוד בטרם אנחנו נדרשים להציל אותו רק מפני שאנחנו תלויים בו להישרדות (אוויר נקי, מי שתייה, אדמה פוריה ועוד), עלינו קודם להכיר בהיותנו חלק אינטגרלי ממנו – יצורים טבעיים – שבדומה לכל פרט אחר עלי אדמות, מקיימים אינסוף קשרים, גלויים ונסתרים, עם כל הסובב אותנו.

בספרו "העץ" כותב פאולס: "ביער, על פי רוב אי אפשר להבחין ב"גבול" החזותי האמיתי של עץ בודד, לפחות לא בקיץ. אנו חשים, או חושבים שאנו חשים, קרבה מרבית ל"מהות" של העץ (או של המין שלו) כשהוא נקרה על דרכנו עומד בגפו, מבודד כמונו; אך האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר. לא זו בלבד, החברה שלהם יוצרת או תומכת בחברות אחרות של צמחים, חרקים, ציפורים, יונקים, מיקרו אורגניזמים; את כולן יש בידינו לבודד או לנתק, אך הן ימשיכו להיות הגילום האידיאלי, או החוויה השלמה, של היער". (תרגום: עידן לנדו)

כמו העצים, גם אותנו האבולוציה לא ייעדה לשגשג ביחידות. האדם הוא ייצור חברתי. ועדיין, אנחנו חיים בעידן שמקדש את האינדיבידואליזם, שיוצא מגדרו כדי לספק את כל צרכיו של היחיד בעודו בגפו. אנחנו חיים בדירות עמוסות בציוד שיכול היה לשרת כפר שלם. מתנהלים בתודעת רובינזון קרוזו, כמו היינו נטושים על אי בודד. המזווה שלנו עמוס במזון ואנחנו ממשיכים למלא עגלות וירטואליות במצרכים ולהזמין במקביל מוולט. יש לנו אינטרנט אלחוטי ומנוי לארבעה ערוצי תוכן לפחות. מחברה אנושית שהייתה מבוססת לאורך אלפי שנים על שיתופי פעולה וקשרים חזקים, הפכנו בתוך מאות בודדות לאסופה אקראית של יחידים ש"לא צריכים אף אחד". הצלחנו לרכך את ה"לבד" הכה לא טבעי לנו, להפוך אותו לנוח, לטבע שני. הדחקנו את הראשון. שכחנו שאנחנו יער.

***

בחודשים האחרונים גם קיבלתי מספר חריג של פניות לאתר. מבקרים ביקשו לדעת כיצד מצטרפים לתנועה. לברר כיצד ניתן לקחת חלק בפעילויות ואירועים. כשחושבים על זה אין הדבר מפתיע. דווקא כשמאלצים אותנו להתבודד, הטבע האמיתי שלנו עולה ומתמרד. ניתן היה להיווכח בכך בחצרות הבתים המשותפים, בגינות הקטנות, בשדרות, על ספסלים אקראיים, בכיכרות ובפארקים הגדולים. ה"לבד" יצא מהבתים וה"ביחד" כבש את המרחב הציבורי.

אבל נחזור לנושא האירועים. יש משהו מטעה בשם "תנועת ההאטה". המילה תנועה מרמזת על אקטיביות, פעלתנות. בעוד שתנועת ההאטה היא יותר מצב תודעתי, מנח נפשי. למעשה, היא יותר "תנוחה" מאשר "תנועה". פה ושם אמנם יש לנו אירועים (למשל, חג השוטטות), ואני מודה שכאשר יצאתי לדרך הייתה לי כוונה ליזום עוד רבים אחרים (שנ"צ המוני במרכזי עסקים, לדוגמה), אבל האמת היא שאירועים, גם הפשוטים שבהם, דורשים רוח יזמית (שנעדרת מגופי) ולא מעט אנרגיה (שכניוטוני בהכשרתי אני מעדיף לשמר). לאורך השנים גם השתעשעתי ברעיון להקים קבוצת פייסבוק לאתר, שייתכן ותעזור ליותר מפגשים לקרום עור וגידים בעולם האמיתי (אני עדיין שוקל זאת), אבל הקמת קבוצה כזאת, במובן מסוים, גם עומדת בסתירה לכל מה שאני מנסה לעשות כאן, שזה להעניק לגיטמציה ל"פחות" ומהכול. פחות שעות מול המסכים. פחות עשייה פעלתנית. פחות מרדף אחרי מה שזה לא יהיה.

הגשר בין הרצון לעשות פחות ובין הצורך הטבעי שלנו להתערות בקרב אנשים אחרים טמון בצמד המילים "תנוחת ההאטה", שהיא כאמור מצב נפשי. אם נהרהר ונערער על המוטיבציות הבסיסיות שמניעות אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר, נוכל להתחיל לייחל לשינוי. כאשר נצליח להשתחרר מתחושת הבהילות שמנקרת בעורפנו בכל עת, נוכל להרים את הראש מהמסלול הצר בו אנו רצים ולראות את האחרים. אחרי שנלמד לאמץ לחיקנו את המילה "מספיק" נוכל להכיר בשפע האינסופי שמקיף אותנו, וביכולת שלנו לחלוק בו עם חברים ומכרים. וכשנשתחרר מהאמונה שלכל פעולה שלנו צריכה להיות תכלית, נוכל לחזור וליהנות באמת ובפשטות מחברותא אנושית.

במילים אחרות, כולנו חברים בתנועה שהיא בעצם תנוחה, שמאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו להפוך לאירוע מתגלגל של האטה. אז הנה, לשאלת הגולשים, האירוע הבא של תנועת ההאטה הוא – את, ואתה.

***

נימים עתיקים, שורשים חזקים, מחברים אותנו ברשת אינסופית. יש המנסים להימלט ממנה, מאיצים עד למהירות בריחה ובמידה והצליחו, נותרים לבדם. האדם, הזולת, העולם, הכל קשור בהכול. אנחנו לא יכולים להמשיך ולברוח מהאמת הפשוטה הזאת. ייתכן ואנחנו לא יכולים לתפוס בשכל את סך כל קשרי הגומלין. "ידיעת הטבע במלואו", כותב פאולס, "היא אמנות ממש כשם שהיא מדע". את מה שלא יתפוס השכל ימלא הרגש. התפעמות מול נוף פראי, צחוק שממלא את החדר במפגש עם חברים, לב שמתרחב במעשה הנתינה, עיניים שמוקירות תודה. הההאטה מאפשרת לנו לחזור לטבענו האמיתי, השלם, ההוליסטי. עדיין לא מאוחר. אנחנו יכולים לחזור להיות יער.

 

***

באותו נושא: ההיסטוריה המקוצרת של האינדיבידואל ומושג הקהילה כאפשרות של האטה

***

ולמקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.