לחשוב רזה

אזהרה: הפוסט עשוי להכיל חומר מטיפני, אולי אפילו משיחי. מהסוג שאני בעצמי סולד ממנו. אני מרשה לעצמי לכתוב אותו רק בגלל שהוא מתאר תהליך שאני עברתי בשנה האחרונה, ואני חש שיהיה זה כמעט בלתי מוסרי לשמור את מסקנותיו לעצמי.
מאז ניצבתי על רגלי בכרך הגדול עברו איזה אי אלו עשרים שנים, בהן הרווחתי אי אלו שקלים, הוצאתי אי אלו שקלים, רכשתי, מכרתי, חסכתי, בזבזתי, השקעתי, שברתי, ואת כל זה עשיתי בלא מעט זיעה ובהרבה השקעה. כמה השקעה בדיוק? בעניין הזה החלטתי להיות יותר קונקרטי. ישבתי וחישבתי, ומצאתי כי במהלך שנות חיי בעיר עבדתי 64 אלף ו-800 שעות. שזה 2700 ימים, שזה 7 וחצי שנים בקירוב. 7 וחצי שנים של עבודה רציפה.

ובשביל מה?

במבט לאחור (וזו כנראה הדרך היחידה להבין את זה) מדובר בכדור שלג:
אתה רוצה לבנות לעצמך קריירה. משהו שנראה כי מוביל לתפקיד עם ראשי תיבות ואוטו גדול. לא משנה באיזה כיוון אתה בוחר, די ברור שבתור התחלה זה כרוך בהמון שעות עבודה. נגיד 10 שעות ביום בתור בסיס. ואם כבר 10, לא נתקטנן גם על  11. השעה ה- 12 כבר מגיעה בלי שאתה שם לב. ואז, כשמתחילים לדבר על קידום או כשעולה פרוייקט חשוב על השולחן, יום של 13 ו-14 שעות נראה לך הגיוני לגמרי.

אנדרנלין גבוה, לחץ בלתי פוסק, לו"זים לא אנושיים - מתוך מודעת "דרושים"

עכשיו, אם עבדת 14 שעות ביום, כשאתה מגיע הביתה אתה מקסימום  לוגם דבר מה, והולך לישון. אתה לא מתחיל לבנות לעצמך חיים בחצות. לא באמת. וכך, חיי החברה שלך הולכים ומתכווצים, ועמם תחומי העניין המגוונים, התחביבים, ההשקעה בעצמך, ואחר כך בבן/בת הזוג שלך, ולבסוף גם בילדים.

מן הסתם, אתה מרגיש שמשהו בלב מתייבש. איזשהו גוזל קטן יושב שם ומצפצף "אני רעב, אני רעב". אתה לא באמת יודע מה לעשות איתו, אז אתה רוכש לו טלפון מאוד משוכלל. אבל לכולם כבר יש כזה, והגוזל קצת נעלב.  ואז אתה שובר תכנית חיסכון, וקונה אוטו חדש. אוושת המזגן מכסה על הציוצים שלו לאיזה זמן, אבל גם זה לא באמת מרגיע אותו. ואז אתה מגרד את כל הכסף שנשאר לך בעולם, חולב קצת מההורים, מוסיף עוד משכנתא חולנית, וקונה דירה.

די במקביל, נדמה לך גם שלגוזל שלך נמאס מריבת התותים הפשוטה שאתה אוכל מגיל אפס, אז אתה מחליף אותה בקונפיטורת תאנים ובצל שעולה פי שניים וחצי, את הבירה הרומנית הקבועה שלך אתה מחליף בבירת בוטיק ממנזר אוסטרי, והקפה עם הל פתאום כבר בלתי שתי, ואתה חייב, פשוט חייב לרכוש פולים שנקטפו הבוקר בברזיל. רשימת הקניות החדשה מקפיצה את עלות המחייה שלך לסכום בעל 5 ספרות (לפני הנקודה). אם אתה כבר נשוי ומיולד בשלב הזה, הוא גם  מתחיל בספרה 2.

כדי להביא הביתה, מדי חודש בחודשו, סכום בגודל כזה, כבר לא מספיק לעבוד 14 שעות ביום. גם בסוף השבוע אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך לנוח. אתה עובד, הלכה למעשה, ברציפות, ועל פי סדרי עולם, הבוס שלך עכשיו בטח נורא מתלהב, אז הוא נותן לך תפקיד בכיר יותר. אתה מתקדם. כעת גם נדמה לך שהעבודה נותנת לך המון סיפוק, וטוב שכך, שהרי חיים פרטיים כבר ממילא שכחת איך עושים, חברים יש רק בפייסבוק, ותחביבים… נו, פייסבוק זה סוג של תחביב, לא?

הסכרים האחרונים נפרצים, הגעת לשלב האחרון באבולוציה האנושית – האדם העובד. כל הזמן. בלי הפסקה.

החיים כפי שלא דמיינת אותם - אופן ספייס משנת 1973 ועד היום

 

הגוזל, כמובן, צווח. גם מי שלא היה מעולם באשרם ולא מכיר אף הודי אישית (כמוני) יודע שהנשמה לא באמת זוכה לסיפוק מאף אחד מכל הדברים האלה. ההפך הוא הנכון. הלחצים, המתחים והרדיפה המתמדת אחר משהו לא ברור, חונקת ושורפת מבפנים. אתה מרגיש, כמובן, שמשהו כאן לא בסדר, אבל תמיד יש איזה תירוץ בקנה (הפרזנטציה הזאת באמת חשובה/אם נתנפל על הפרוייקט הזה, אחר קח נוכל לפרוש/בעוד חודשיים ייגמרו התשלומים וגו'). חוץ מזה, לאט לאט מתרגלים.

ואז מגיעה החופשה השנתית. אתה מרגיש שבנקודה הזאת מגיע לך פיצוי גדול. לך ולמשפחה שלך שגם משלמת את המחיר. הפעם, אתה אומר לעצמך, הפעם אני לא דופק חשבון. הפעם אני הולך על כל הקופה. לא כי באמת, בשביל מה אני קורע את התחת, קיבינימט? משולהב אתה נכנס לאיזה אתר, ומגהץ את הכרטיס על שבועיים עם כל המשפחה בקריביים, עם מעבר בדיסנילנד (אז מה אם זה לא בדרך? בשביל מה אני עובד כל כך קשה אקצטרה).

פרסומת לאשראם של אושו - הדסנילנד כבר בפנים

אתה חוזר הביתה בשביל לגלות להפתעתך שהמינוס משתולל. אתה נכנס לבוס לבקש העלאה. הוא נותן לך חצי ממה שבקשת, שזה רבע ממה שאתה צריך. אבל מעכשיו הוא מחזיק אותך חזק בביצים. אתה כבר מרוויח די הרבה כאן, שזה אומר שלא פשוט יהיה לעזוב, שזה אומר שכל אחד יכול לעשות ולהגיד לך מה שבא לו.

יכול להיות שיש לך כרגע תפקיד בכיר עם ראשי תיבות נחשקים. יכול להיות שיש לך משכורת שאפשר לנפנף בה באירועים משפחתיים. אבל אתה שפוט של כולם – של הבוס שלך, של הלקוחות שלך, של העובדים שלך, של מנהל הבנק, של הפקידה בבנק ושל ייסורי המצפון שלך על איך שאתה מפספס את הילדים שלך (אתה ממהר לפצות אותם בטלפון חדש וטלוויזיה בגודל מגרש כדורגל, וזה מרגיע אותך. לשעה).

עד כאן 767 מילה על כמה שהחיים שלך בזבל. ועכשיו הטוויסט: אתה לא באמת חייב את כל זה! הבית, האוטו, הטלוויזיה, הטלפון המשוכלל, החופשה בקריביים והקונפיטורה בצל זה הכול סתם. הגוזל שיושב לך בלב לא רוצה את זה בכלל. זרוק את הכול לפח.

מה שבאמת יעשה לך טוב על הנשמה, זה להיות מסוגל לחיות, נגיד, מחצי מהמשכורת שלך. תחשוב רגע, כמה אופציות יפתחו בפניך, כמה אפשרויות להתפתח לכיוונים מקבילים, בין אם במקום העבודה שלך או בכיוון אחר לחלוטין, אם תוכל להסתפק בחצי מהמשכורת שלך. אם תבחר להמיר את זה בזמן, תחשוב מה יכולת לעשות עם חצי מהזמן שעבדת עד כה? כמה אנשים תוכל לפגוש, כמה אופקים חדשים שאתה בכלל לא מעלה על דעתך יפרשו בפניך.

פחחחח, חצי מהמשכורת, אתה אומר לעצמך. אין מצב, גם עכשיו אני בקושי סוגר את החודש. אבל בעצם זה נורא פשוט. כמה בחירות נחרצות וזהו. זה אולי יכאב קצת, ואולי הרבה פחות ממה שאתה חושב, אבל הי, אתה עומד לקבל את החיים שלך בחזרה. לא שווה?

איך מתחילים? הנה שיטה אחת שעבדה בשבילי: לכל דבר שכרוך בהוצאה כספית, תחבר את הפרצוף של הבוס שלך (או של הלקוח או של הפקידה בבנק. מה שעושה לך את זה יותר). תדמיין אותו על בקבוק היין המשובח שקורץ אליך מהמדף, על המודעה של המכונית הנוצצת בעיתון, או על הברושור של החופשה בקריביים. כי זה בדיוק מה שזה – כל הוצאה כספית מחברת אותך ישירות לתלות בהכנסה מקבילה, כלומר, כובלת אותך יותר לאנשים שנותנים לך כסף. וכשאתה מוותר עליה, אתה אוטומטית רוכש לעצמך בחזרה עוד מנייה בחיים שלך.

למען הגילוי הנאות, אני מודה שאני בעצמי נופל לפעמים מול חריץ קממבר משובח באמת, או כשאחד הילדים זועק לצומי יקר. אבל אני לפחות מנסה.

________

שמעתי פעם על איש אחד ששם לו למטרה לצמצם את כל רכושו עלי אדמות לכמות שיכולה להיכנס למזוודה אחת לא גדולה. אני לא יודע אם הוא הצליח בסוף, אבל גם אם לא, אני מוכן להמר שהוא אחד האנשים החופשיים ביותר בעולם.

________

עמית גל היה סמנכ"ל קריאייטיב באחד ממשרדי הפרסום הגדולים, כיום הוא מנחה סדנאות לחשיבה יצירתית ופעיל בסדנא לידע ציבורילבלוג האישי שלו לחץ כאן

________

באותו נושא – 101 דרכים להאט את החיים – פרק 5 – להחליט שמספיק

________

1 תגובה

  • להגיב ספטמבר 4, 2012

    אושרי

    מחכים ונוגע ללב. מחזק את ידיך

      

השאירו תגובה