הפרעות מברכות

אין כמו "גלישה" על אופניים לאוהבי הזרימה הבלתי מופרעת – לעקוף בקלילות מעוררת תדהמה את כל הרמזורים והפקקים. אכן, לרוכב האופניים המיומן הפקקים הם תופעה מוזרה ומיותרת. אבל באנו לכתוב דווקא על העצירות המזדמנות בדרכו של רוכב האופניים או הולכת הרגל, אותה הפרעה מברכת* שמזמנת לנו המציאות כפי שפוגשים בה לאורך הדרך האיטית; ההליכה והרכיבה הן תנועות איטיות המאפשרות עצירה קלה – קל לעצור, וקל להמשיך בתנועה כשרוצות. 

ערימת בגדים על ספסל או פירות עסיסיים מוטלים לצד הדרך הם דוגמאות מצוינות ל"הפרעות מברכות" שכאלה, וסיבות טובות לעצור בַּחֲריקת בלמים, כך שעדיף תמיד לצאת לדרך בנחת ולאפשר לה להכתיב את הקצב ולהימנע מהעבדות ל"זמן הגעה"; כשלקטית מושבעת יוצאת לדרך לפגישה, אין לדעת מתי תגיע בדיוק, אבל אפשר להיות בטוחים שתניח על השולחן שלל מציאות מהדרך. כשהיא יוצאת להליכות שלה היא בוודאי לא מתחייבת לשעת החזרה הביתה והיא מצוידת תמיד בתיק־ליקוט, וגם הוא תמיד מתמלא במשהו. בעונה זו יהיו אלה בעיקר החרובים, המנגו, גרגר פנמה, הקריסות, עלי התות, הזיתים הירוקים, ותכף הגויאבות. יוסי, ילד שלי מוצלח! כשהלקט חוזר הביתה, תמיד יש מה לשטוף, לפרק, לאחסן, לצנצן או פשוט – לאכול!

לטובת המשך הדיון, נעצור רגע ליד אחד מעצי המנגו שמַפילים בימים אלה מתנות על המדרכה ונמצא בסמוך לִרחוב ראשי למדי (הסיפור אמיתי, הכתובת שמורה במערכת). עץ זה נותן לנו הזדמנות להשוות את הקלות של העצירה באופַניים, הושטת היד אל הפרי, (לפעמים אפילו בלי לרדת מהאופניים!), הנחת הפרי כִּלאחר־יד בסלסלה התלויה על הכידון והמשך הרכיבה, לעומת החניית המכונית על המדרכה, היציאה הזהירה ממנה, ההליכה אל הפרי ואז ההשתלבות מחדש בתנועה – והדלק, אוי הדלק, שזורם ונשרף בכל לחיצה על הדוושה. 

רוב האנשים אינם מורגלים כלל בליקוט, ולמה שיהיו? האם למדו על כך בבית? בבית הספר? מהטלוויזיה? מהחדשות? לא, הם מורגלים במחשבה ובכורח שצריך למהר ולהגיע בזמן לפגישות, ועל הדרך להתלונן על הלכלוך המרוח על המדרכה או על המכונית היקרה לליבם. החינוך אף פעם לא בא לבד, הוא מגובה בטכנולוגיה ובעיצוב המרחב העירוני שבתורם נוצרים על ידי א'נשים שחונכו באותה מערכת; וכך המרחב התודעתי כל הזמן מקבל חיזוק מהמרחב הפיזי ולהפך, בלולאה אין־סופית שמחזקת את עצמה. וכך אנחנו מקבלים א'נשים ומרחבים שמפנים את גבם אל האדמה ואת פניהם אל המכונית. הסרבול של המכונית ימנע מאיתנו להבחין בפרי, כל שכן ללקט אותו. המחשבה העסוקה בדחיסות של משימות היום ולחצי הכלכלה והמלחמה איננה מתפנה כלל לראות את הטוב והיופי שמעתירים עלינו העצים, והאדמה – במקומות שהיא טרם נכבשה בבטון. 

גם הולכי־הרגל כמעט ואינם מממשים את האפשרות לעצור למראה פירות הקוראים לליקוט, והתוצאה של כל זה: פירות רבים לאין שיעור פשוט נרקבים להם באין דורש, ואז כמובן, נתפשים כ"לכלוך" וּכמפגע, וּפועלי הניקיון נקראים מהר מהר לסלק כל זכר לחגיגה הבלתי־חוקית… לאחרונה נתקלנו במראה מכמיר־לב של פירות מנגו שפונו יחד עם גזם ועוד מיני פסולת למה שנקרא "ערמת גזם". הערמה הזו, בעיני כל מי שעבר בסביבה, הייתה, כנראה, "ערמת זבל", אבל בשביל הלקט הייתה זו ערימת אוצרות. המנגו נאסף, כמובן, והגזם – בפעם אחרת, בערמה אחרת, נאסף גם הוא, לטובת ערמת הקומפוסט המקומית.

המושמצים מכול הם פירותיו של פיקוס השׂדרות. מה לא אומרים עליהם – הם מלכלכים את המכוניות החונות, את הספסלים, את המדרכות, הם מהווים סכנה בטיחותית (מחֲליקים עליהם!), וּמי בִּכלל נטע עצים כאלה בעיר, וּלשם מה זה טוב? יחידים הם היודעים שפירות אלה הם מעין תאנים קטנות וְנפלאות. ללקט אותם – זה דורש סבלנות רבה בִּמיוחד, אך היא משתלמת. אך מה שווה הסבלנות, אם אין לנו הפנאי שזה דורש? ולמי יש זמן? ומי צריך ללקט "זבל מהמדרכה", כשהחנויות עמוסות תאנים עסיסיות למראה (חסרות כל טעם במרבית המקרים)בתוך אריזות פלסטיק נקיות?

האנשים כבר שכחו את מגוון הטעמים של תאנים טריות באמת, שנקטפו היישר מהעץ, בשלל מצבי צבירה שונים, משום שעצי פרי נחשבים כבלתי־מתאימים לִשתילה בִּרחובות הֶערים. בִּשנותיה הראשונות של שכונת מעוז־אביב, לדוגמה, שתלו עצי פרי כמשק־עזר, תרומה לפרנסתם של התושבים. אולם כשהתברר שהתושבים אינם מנצלים את הפירות ואינם מטפחים את המטעים השכונתיים, והפירות נושרים וּמלכלכים, נכרתו העצים, וּבמקומם נשתלו עצי סרק. וּמדוע לא נוצלו הפירות ולא טופחו המטעים? התושבים היו עסוקים מדי בַּעֲבודתם מחוץ לשכונה. לא היה להם פנאי לעצים וְלַפירות. גם אלה הנוטעים בהתלהבות רבה עצי פרי בחצְרות הווילות אינם מתפנים במקרים רבים לטפל בעצים וּבפירות. בִּיעילות מנותקת הם שוכרים שירותים של "גנן" שבא "לתקתק" עבודה ולרוץ לגינה הבאה. וכך אנו מוצאים ענפים שנגזמו והושלכו לרחוב על פירותיהם או עלים שגורפו על הפירות שנשרו עליהם.

אבל לא רק לְלַקֵּט אין פנאי. רבים מהפירות הזמינים לליקוט פגועים במידת מה – מהנשירה על המדרכה, מהזמן שחלף, מעקיצות של חרקים על עצים בלתי־מסחריים וּבלתי־מודברים או מעצם היותם גידולים ביתיים בלתי־מסחריים של מיני פירות שאינם מתאימים לשיווק מפאת חייהם הקצרים והקושי להחזיק אותם לאורך זמן במצב מתאים לשינוע ולשיווק. לכן נדרש זמן גם לטפל בפירות אלה לצורך אכילתם – למיין, להסיר חלקים רקובים, להכין לאחסון בקירור או בהקפאה, לייבש, לכבוש, לעקוב אחרי הבשלתם של הבשלים־פחות וּלטפל בהם בזמן, או פשוט לאכול את המבשילים בזמן, ואולי גם לחלק עודפים לכל דיכפין.

בעץבעיר למדנו את עבודות הבית האלה והתמחינו בהן. לפעמים גם אנחנו עסוקים מדי בשבילן, וּפירות "מתאבדים" גם אצלנו, אולם ברוב המקרים זה נמנע הודות לחברותא שלנו. כשחולקים את המרחב, תמיד יש מישהו שהסתכל על הפירות בזמן שאחרים "נרדמו בשמירה", והוא מתענג על תחושת המציל־המושיע!

וכך הגענו לעוד נקודה כואבת. החיים המהירים גם מכתיבים לנו בדידות וחללים ריקים. כולם עסוקים בעבודה או באימונים־לעבודה (בי"ס/אוניברסיטה) או במלחמה, וכך הבתים עומדים שוממים, וגם הרחובות מתרוקנים והולכים. כך אנו מוצאים את עצמנו בתפקיד ה"הזויים" כשאנו עוצרים באמצע רחוב שומם להרים את הלכלוך מהמדרכה או לפשפש בערמה שעל הספסל. אם מישהו עובר בסביבה, והמבט שלו לא נעוץ במסך הטלפון, אנחנו מרגישים את המבט ננעץ בנו. "המוזרה הזו!". הביחד שלנו מזכיר לנו את ההיגיון והיופי של המעשים שלנו ועוזר לנו שוב ושוב לחלץ את עצמנו מתחושות הבושה והחרפה.

בעולם שאנחנו זורעות במעשים שלנו, יש מי שילקט ומי שיחתוך, ימיין, יקפיא, ייבש, יגיש – ותמיד תמיד יש מי שישמח לאכול! אנחנו רואות עיר שבהּ במקום למהר לעניינים אחרים בִּמקומות אחרים, חלק גדול מהעבודה שלנו וּמהכלכלה שלנו הוא ליקוט הפירות והניצול שלהם. עיר שבהּ אופי התנועה מאפשר וּמעודד את ההפרעות המברכות מצד הדרך – את הֶחזון הזה אנחנו מכנים חזון עיר־יער. בואו ונחיה אותו כאן ועכשיו – תנו לפירות לעכב וּלברך אֶתכם ותתמכרו גם אתם לעצירות וְלַהפתעות שמזמנת הדרך.

***

* ״הפרעה מברכת״ היא מושג שטבע דני לסרי במסגרת כתיבתו על אודות החברה הדיאלוגית. הנחת המוצא שלו היא שההשפעה של אנשים זה על זה היא מפרה, וגם אם לרגע האדם האחר נתפש בעינינו כהפרעה, נקבל את הנוכחות שלו בידיעה שהיא ״הפרעה מברכת״. בטקסט קצר זה הרשינו לעצמנו לשאול את המושג לתיאור הפרעות חיוביות נוספות בחיינו.

***

בספטמבר יתחדשו סיורי הליקוט של אלון אלירן, "רוכב האופניים", בסדרה שנתית שלמה של סיורי ליקוט בעיר. אפשר ללמוד עליה וגם להירשם בעמוד מאלון ועד תות, כאן. במקביל, תמי צרי, "הולכת הרגל" מתחילה סדרה של מפגשי זום, עליהם אפשר ללמוד בעמוד מתמר ועד אלוורה.