למה מחקתי לצמיתות את הפייסבוק (ואת אינסטגרם) – מסע לעבר יצירתיות, פרודוקטיביות ופחות FOMO

בעידן הדיגיטלי, חיינו שזורים יותר ויותר עם פלטפורמות הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם, שהופכות לבסיס לתקשורת, שיתוף מידע, צריכת חדשות, פעילות עסקית וגם סתם FUN. עם זאת, ההחלטה להתנתק מהפלטפורמות הללו יכולה לסמן את תחילתו של מסע טרנספורמטיבי לשיפור עצמי, יצירתיות ופרודוקטיביות. ההחלטה שלי לעזוב את פייסבוק לא הייתה אימפולסיבית, אלא שיאו של תהליך שנמשך חודשים, אפילו שנים, במהלכו התבוננתי והפנמתי לעומק את השפעת המדיה הזאת על הצמיחה האישית והמקצועית שלי, כמו גם על הרווחה הכללית שלי (wellbeing).  

במהלך החקירה העצמית שמתי לב לכמה תופעות מטרידות שהלכו והציקו לי יותר ויותר: הראשונה, גניבת הזמן, או במילים פשוטות, נכנסתי רק לבדוק איך הגיבו לפוסט שלי ומצאתי את עצמי גוללת את הפיד 40 דקות… השניה, קושי להימנע ממולטיטסקינג, גם במהלך עבודה עם דד-ליין שדורש ריכוז גבוה, מצאתי את דעתי מוסחת שוב ושוב על ידי הרשתות, ושלישית, חוויה כללית של השוואתיות יתר ביני לבין אנשים בתעשייה. תחושה שאם אני לא אהיה מספיק חדשנית ופעילה אשאר מאחור, או לחלופין שמה שאני משתפת כבר לא מספיק מעניין ומרגש. חשוב לציין שאני מאוד מודעת לכל התופעות, סיבותיהן, ולאלגרותים של הרשתות שאחראי על זה, ולמרות זאת הן הצליחו להשפיע עלי באופן שלילי.

את ההתחלה של הסוף, ניתן לייחס למיקוד האחרון שלי בפיתוח תוכן חדש להרצאות וסדנאות. אימצתי גישה חדשה ללמידה ויצירתיות, שכללה הליכות ארוכות, לעתים קרובות לים, תוך כדי התעמקות בפודקאסטים העוסקים בחקר המוח. השגרה הזו הושלמה על ידי צלילה עמוקה למוזיקה בפורמט האזנה מודרכת ופוקוס במטרה לייצר חדשנות עבור הלקוחות שלי ועבור עצמי. במהלך העבודה והפיתוח התוודעתי למושג הומיאוסטזיס (נקודת איזון) וספציפית בהקשר שלו לדופמין. הדופמין, להזכיר, הוא נוירוטרנסמיטור, שליח כימי שבו נוירונים משתמשים כדי לתקשר זה עם זה הממלא תפקיד מכריע בתפקודים רבים, כולל מוטיבציה, תגמול, תנועה ויסות מצב הרוח ועוד. הומאוסטזיס של דופמין, בהתאמה, מתייחס לאיזון או לשיווי המשקל של רמות הדופמין במוח – שמירה על רמות אלו בטווח שאינו גבוה מדי ולא נמוך מדי, החיוני עבור תפקודים מוחיים תקינים. חוסר איזון ברמות הדופמין עלול להוביל למצבים נוירולוגיים ופסיכיאטרים שונים. לדוגמה, רמות גבוהות מדי של דופמין קשורות לסכיזופרניה, ורמות נמוכות קשורות למחלת פרקינסון ודיכאון. גורמים שונים כגון אורח חיים שכולל צריכה מוגברת ומהירה של מנות דופמין ברשתות, יכולים להשפיע על הומאוסטזיס של דופמין, ושמירה על איזון זה חיונית לבריאות נפשית ונוירולוגית.

הרגע הגורלי שלי, התרחש כשהאזנתי לפודקאסט Huberman Lab. בפרק על פרודוקטיביות והמוח, פרופסור הוברמן שוחח (במשך שלוש שעות, ראו הוזהרתם) עם קאל ניופורט, מחבר הספרים ״פרודוקטיביות איטית״ ו-״עבודה עמוקה״. ניופורט, שלא נמצא באף רשת חברתית, האיר את הנזקים העמוקים שהרשתות הללו גורמות לריכוז, ליכולת הלמידה, למודעות העצמית, להתפתחות היכולת שלנו לנפות את הרעש הדיגיטלי בחיינו ועוד. התובנות שלו לגבי הניגוד המוחלט בין גלישה באינטרנט לניווט ברשתות חברתיות גרמו לי לתובנה חדשה. כשאנחנו גולשים באתרים באינטרנט זה בעיקר עבור חיפוש מידע, למידה ומחקר ובמרבית האתרים אין אינטראקציה פעילה עם קהילה קרובה אלינו. לעומת זאת ברשתות החברתיות הכל סובב סביב האינטראקציה, הפופולריות והאהדה או חוסר אהדה. בנוסף, ברשתות קורה משהו מאוד מיוחד מבחינת המוח – טרנסמיטור הדופמין נכנס לפעולה – הסקרנות שלנו לגלות אם מישהו הגיב למשהו ששיתפנו גורמת לנו להיכנס שוב שוב. רמות הדופמין מגיעות לשיא כאשר מדובר באלמנט ההפתעה והסקרנות – מי הגיב? מה כתב? כמה לייקים? מי שיתף? זה עובד בדיוק כמו בקזינו. בעולם ההימורים קוראים לזה ׳כמעט זכיה׳, מעצם העובדה שאנחנו לוחצים על מכונת המזל משתחרר דופמין (שהרי בכל לחיצה יש אפשרות תיאורטית לזכייה) וכך ההתמכרות מגיעה לשיאה. מחקרים על הנושא מצאו שמכורים לקזינו נהנים יותר מה׳כמעט זכיה׳ מאשר מהזכיה עצמה.

הקריירה המצליחה והחיים המספקים של ניופורט, נטולי הרשתות החברתיות, הם השראה. זה הניע אותי להעריך מחדש את האיזון בין התועלת שהפלטפורמות הללו הוסיפו לחיי מול המחיר שהן גובות מהשאיפות המקצועיות שלי והרווחה האישית שלי. השיח של ניופורט אודות ההשפעות השליליות של רשתות חברתיות על התפקודים הקוגניטיביים שלנו עורר הדים עמוקים, והדהד את החוויות והלבטים הפנימיים שלי לאורך השנים.

ואז התקבלה ההחלטה. החל מה-20 במרץ, התחלתי פרק חדש בחיי, כזה שלא מסופר דרך הלייקים, השיתופים וההתקשרויות החולפות של פייסבוק ואינסטגרם. הצעד הזה מהווה בחירה מכוונת להשיב את זמני לידי, ואת המיקוד והאנרגיה שלי לעיסוקים המטפחים צמיחה אמיתית, יצירתיות ופרודוקטיביות. חלף כמעט חודש וכבר אני יכולה לשתף שאני מרגישה שהחזרתי לעצמי את עצמי

כשאני נפרדת מהעוקבים והחברים שלי בפלטפורמות האלה, אני צועדת קדימה לתחום של אפשרויות, שבו הלמידה היא עמוקה, היצירתיות אינה יודעת גבולות, והפרודוקטיביות אינה נמדדת במספר ההתראות. המסע הזה הוא עדות לכוחה של ההתבוננות הפנימית והיכולת לאזור אומץ ולזום שינוי, המוביל לחיים מספקים יותר.

***

איך כן אפשר להיות איתי בקשר:

להירשם לרשימת התפוצה באתר שלי (אחת לכמה זמן אני שולחת עדכונים לגבי וובינרים, פודקאסטים ומוצרים חדשים), או להתחבר לקבוצת הווטאסאפ שלי (מיועדת רק לאנשי מש"א/למידה/הדרכה).

***

רוצים לדעת עוד – הנה מקום טוב להתחיל בו:

***

מלי אלקובי היא נציגת התנועה הגלובלית לקיצור שבוע העבודה בישראל – לאתר שלה