קיצור תולדות הזמן: פרק שישי – שפיות זמנית

מאז השביעי באוקטובר אני מוכן סוף סוף להודות שאני מכור. אתם יודעים על מה אני מדבר, כי גם אתם מכורים. או, לפחות חלק גדול מכם. אתם יכולים לשקר לעצמכם שאתם שולטים בזה, ושאתם יכולים להפסיק מתי שאתם רק רוצים, אבל אתם לא עובדים על אף אחד חוץ מאשר על עצמכם. אתם מכורים, ושום דבר לא ישנה את זה עד שתביטו למציאות בפנים החשוכות שלה ותאמרו בקול רם את המילים האלה: אנחנו מכורים.

אנחנו מכורים לחדשות ועדכונים ולמדיה חברתית, לסרטוני תמיכה בטיקטוק וסרטוני נאצה באינסטגרם, לתמונות זוועה בטלגרם ותיאורי זוועה בפייסבוק, לסיפורי גבורה וסיפורי אימה ולתחושת הפחד שזהו – הכל נגמר, ותחושת הביחד של אנחנו ננצח, ולמציאות החדשה שנכפתה עלינו אחרי שחשבנו שדווקא הכל כאן (יחסית) בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. הבועה שטיפחנו כל כך יפה התנפצה והותירה אותנו מלאים בשאריות סבון, ותחושת חוסר אונים וחוסר שליטה ואשמה שאוכלת אותנו מבפנים, והדרך היחידה שאנחנו מכירים שיכולה איכשהו לקחת חזרה את השליטה לידיים שלנו, היא בתוך שקיעה אל תוך הדיווחים האינסופיים, שאולי יצליחו לעשות סדר בתפיסת המציאות שנשברה לרסיסים אל מול העיניים שלנו, או במדיה החברתית, כשאנחנו שוקעים בריבים אינסופיים עם ג׳ניפר מאוניברסיטת קולומביה שחולמת להיות עורכת דין, וחאלד, הבריסטה הלונדוני שחולם להיות שחקן, אבל רק אחרי שהם ישחררו את פלסטין ״מהנהר עד הים״ בלי שיהיה להם שמץ של מושג איזה נהר, איזה ים, איפה ישראל נמצאת על המפה, מה הגודל שלה, וכמה אנשים חיים בה.

זאת תקופה לא פשוטה לחיות בה, בעיקר בגלל שהדיווחים האלה כל כך נגישים לנו בכל רגע נתון. חמש דקות אחרי שאנחנו מתכנסים במקלטים אחרי עוד אזעקה, כבר מגיעות הודעות הווטסאפ או הדיווחים בטוויטר איפה היו פיצוצים, כמה נפגעו, כמה יורטו, כמה קשה או קל, למי היה מזל ולמי פחות, וכמה מכל מה שאנחנו מקבלים מכל זה ישירות לווריד נכון בכלל ולא נופל תחת מעטפת הדיווחים השקריים או המסולפים, או סתם עוד שמועה שהפכה לאמת ברגע שמישהו העביר אותה הלאה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית?

סחרחרת חברתית

וכשאין דיווחים, ואנחנו צריכים לתת למוח קצת מנוחה מהמחשבות הטורדניות על החיילים שטובעים בבוץ העזתי, והחטופים שכל רגע שחולף גוזל עוד גרגר משעון החול של חייהם, והעקורים והמפונים, והילדים, מה לגבי הילדים?? אז כשאנחנו זקוקים למעט אסקפיזם, אנחנו עושים את זה בדרך שהכי נגישה לנו. אנחנו שולפים שוב את הטלפון הארור כדי לחלוף בין כמה סרטונים מטופשים בטיקטוק וכמה רילז באינסטגרם, ואם אנחנו כבר עם הטלפון ביד, בואו נראה מה ענו לבלה חדיד שהחליטה לצאת שוב נגד ישראל, והמעגל הבלתי נגמר הזה של גלילה בפיד האינסופי עד לרגע בו אתם שונאים את עצמכם ואת האנושות מתחיל שוב.

אנחנו יודעים כבר הרבה שנים שהטלפונים החכמים עושים אותנו טפשים. לא. זה לא נכון. הטלפונים לא עושים לנו שום דבר. הם בסך הכל מכשירים טכנולוגיים עם עוצמה אדירה, שרק עוד כמה שנים ומחקרים נוכל להתחיל להבין איך הם שינו את העולם שלנו ואת הדרך בה אנחנו חושבים ומתנהלים. מה שבטוח, זה שאנחנו לא יודעים עדיין איך להשתמש בצורה אחראית ביכולות המטורפת של הטלפונים שלנו, וזה משפיע על רוב תחומי החיים שלנו, ובהם הדרך שלנו לברוח מהמציאות, אבל באותה הזדמנות גם לקבל אותה לתוך הפרצוף במהירות של 400 קילומטרים לשעה, ללא מעצורים וללא צנזורה ובלי אפשרות לברוח שנייה לפני ההתנגשות.

הבעיה היא שאנחנו לא יכולים ללכת אחורה. כמין, אנחנו לא יודעים איך לוותר על הנוחות שלנו, גם אם היא לא אמיתית, או אם היא פוגעת בנו. עיינו ערך התחממות גלובלית וקיבלתם רק חלק מהתמונה. בין היתר, זה אומר שאנחנו לא יכולים לחזור להשתמש במכשירי הנוקיה של תחילת שנות האלפיים שהגיעו עם סוללה שמחזיקה שבועיים, גוף ששורד נפילה מבניין רב קומות, ומשחק סנייק. מה שהטלפונים האלה לא הגיעו איתו, היה אינטרנט והודעות פוש ורשתות חברתיות. אבל יש דרך ביניים, למי שרוצה להיות עם ולהרגיש בלי. זה הרגע הדרמטי שבו המכור לשעבר שהלך למפגש אחד בסדנה של אלן קאר נעמד ואומר לכם בעיניים בורקות שזה אפשרי, גם אתם יכולים להפסיק לעשן בדרך הקלה (אפרופו, 11 שנים בלי סיגריות מוכיחות שזה נכון). ולמעלה מכך, אתם יכולים להיגמל מההתמכרות שלכם לעדכונים הבלתי פוסקים, ויש שיטה מאוד פשוטה לעשות את זה – להפוך את הטלפון שלכם להרבה פחות אטרקטיבי. 

כי אם אנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו, תמיד אפשר להשתמש בעזרים חיצוניים. כמו שמכור להרואין משתמש באדולן כדי להתנקות מהסם, כך אנחנו יכולים להשתמש בעזרים טכנולוגיים כדי לנקות קצת את הראש מהרעש התעשייתי. מסתבר שמפתחי אפלקיציות כבר חשבו על הבעיה הזאת ומצאו פיתרון בדמות אפליקציות שהופכות את הטלפון שלכם לפחות מושך. לא עוד אייקונים צבעוניים של אפליקציות שמנסים לפתות אתכם להיכנס אליהן ולהשחית בהן את זמנכם. כל מה שאתם צריכים זה מסך שחור ולא מפתה ורשימה ארוכה ושמית של אפליקציות, שאתם צריכים לחפש בה באופן אקטיבי את האפליקציה שרוצים להיכנס אליה באותו הרגע. בנוסף, אפשר לקחת את זה צעד נוסף קדימה ובכל פעם שאתם נכנסים לאחת מאותן אפליקציות שנוטות לשאוב אתכם פנימה בלי לשחרר מהמלתעות שלהן, ייפתח חלון ששואל אתכם עוד כמה דקות לזרוק אתכם מהאפליקציה. נשמע כמו חלום פוסט דיסטופי? תסמכו עלי שהטריקים הקטנים האלה יכולים לחסוך לכם עשרות שעות מסך בחודש.

קאט, פייד, חזרה לתחילת המלחמה.

כמו כל ישראלי מצוי, גם אני מצאתי את עצמו מחובר לטלפון בצורה לא פרופורציונלית בשבועות הראשונים שאחרי השביעי באוקטובר. אחרי כמה שבועות כאלה, הבנתי שנפלתי עמוק לתוך הסחרחרת הבלתי נגמרת של המדיה, הישנה והחדשה, וחיפשתי משהו שיכריח אותי לקחת צעד אחורה. בסופו של דבר מצאתי אפליקציה בשם Minimalist שעושה בדיוק את כל מה שתיארתי בפסקה הקודמת. כדי לבדוק אם השימוש בה באמת עובד, מדדתי כמה זמן הקדשתי לטלפון במהלך שבוע אחד (כל הטלפונים החדשים מגיעים עם אפשרויות מדידת זמן מסך מובנות) וגיליתי שבאותו שבוע ביליתי קצת יותר מ 40 שעות בטלפון. חישוב מהיר יעלה שבשבוע יש 168 שעות, מתוכן 126 שעות ערות (למי שישן 6 שעות בלילה כמוני), ומתוך אותן שעות ביליתי 40 (!!) שעות בטלפון. זה אומר שבערך שליש מהזמן שהייתי ער, ביליתי במה שקרוי בימינו ״זמן מסך״. אם אתם צריכים המחשה קצת יותר משמעותית – מדובר במשהו כמו 5 שעות ביום מול הטלפון.

אחרי שהתקנתי את האפליקציה המדוברת, זמן המסך השבועי שלי צנח ל 26 שעות שבועיות. עדיין לא מעט (חמישית משעות הערות של אדם בוגר ממוצע), אבל הרבה יותר טוב מנקודת המוצא. בנוסף, עם השבועות שעברו מאז, התרגלתי להתייחס לטלפון שלי כאל מכשיר הרבה יותר פונקציונלי ממה שהוא היה לפני כן. יש המון אפליקציות שלא נכנסתי אליהן, כי אני אפילו לא זוכר שהן מותקנות על הטלפון שלי. נכון, אני עדיין חוטא בכניסה לרשתות החברתיות, אבל אחרי כמה דקות האפליקציה זורקת אותי החוצה ומזכירה לי ש(עדיין) יש חיים שם בחוץ.

מקווה שגם אתם מצליחים לזכור את זה לפעמים.

_________________

*כוכבית לסיום* – שתי נקודות בעקבות כמה תגובות והודעות. הראשונה – האפליקציה שהמלצתי עליה היא בתשלום. היא מציעה שבוע ניסיון בחינם, ומי שמעוניין יכול לרכוש אותה לאחר ההתנסות. אני רכשתי מנוי לכל החיים במעט פחות ממאה שקלים. בתור מי שמגיע מתחום הדיגיטל ויודע שכשהמוצר שאתה מקבל הוא חינמי הגיוני מאוד שאתה המוצר, אין לי בעיה לשלם על שירותים מהסוג הזה, בתנאי שהם שווים את זה. הנקודה השנייה – מסתבר שהאפליקציה לא זמינה למשתמשי אייפון (סליחה). מצאתי אפליקציה מקבילה בחנות האפליקציות של אייפון, אבל אני לא יכול להתחייב על האיכויות שלה.

_________________

לפרקים הקודמים בטור "קיצור תולדות הזמן"

לבלוג הספרות ״מחסום כתיבה״ של יואב שי

_________________