על פני האדמה

למיטב ידיעתי, תמימות דעים כזאת טרם חווינו. 97 אחוזים מהחוקרים שעוסקים במדעי האקלים סבורים שאנחנו בדרך לקטסטרופה – הכחדה שישית. למרות האמור, ובניגוד לכל עלילה הוליוודית מקובלת, במקום להתאחד ולהיאבק באסון המתקרב, אנחנו מתפצלים למחנות. מיעוט רעשני של מכחישי אקלים תורם רבות לשימורו של המחנה המרכזי, המדחיקים. גם בקרב המשוכנעים ניתן לזהות חלוקה גסה לשני מחנות מרכזיים. בצד אחד דוברים המאיצים בנו לקחת אחריות אישית ולשנות הרגלים מזיקים, ומנגד, דוברים שטוענים שפעולות אישיות הן חסרות תכלית, ויותר מכך, שאפילו פעולה אסטרטגית כוללת של מדינות קטנות, כגון ישראל, הנה חסרת השפעה, כל עוד מעצמות כגון ארצות הברית וסין ממשיכות בשלהן.

הסיבות לפיצול רבות. העובדה שמדובר במשבר מזדחל מסייעת להדחקה. עידן הפוסט-אמת, העובדות האלטרנטיביות והרשתות החברתיות תורמים להכחשה גורפת של המשבר. חוסר היכולת לדמיין שיתופי פעולה חובקי עולם דוחפת רבים להסתמך על שינוי הרגלים פרטי, וחוסר הנכונות לשנות את אותם הרגלים (או חוסר האמונה ביכולתם לייצר השפעה מהותית) דוחף אחרים לייחל לפתרון מלמעלה, טכנולוגי או מעצמתי.

שתי בעיות מרכזיות עומדות, לטעמי, בבסיס הפיצול. הראשונה היא שאנחנו מנסים להתמודד עם המשבר הלא נכון. השנייה, חשובה לא פחות, היא שטרם מצאנו את הדרך לספר את הסיפור שאיש לא רוצה לשמוע, ולעשות זאת באופן שיניע אנשים, מתוך חדווה, אל עבר השינוי הנחוץ. בחודשים האחרונים אני מנסה לפתור את הסוגיה השנייה, ומשתעשע עם קובץ שנושא את השם "לא ספר אקלים – מדריך קצר לאופטימיות זהירה" (עד כה, יש להודות, ללא פריצת דרך מרשימה). בינתיים, וכפי שמומלץ לעשות תמיד בעת מחסום כתיבה, אני משתדל לקרוא כמה שיותר אודות הנושא, וממש לאחרונה סיימתי את ספרו של סר דיוויד אטנבורו 'על פני האדמה', שיצא לאור בהוצאת רדיקל (גילוי נאות: אני נושא משרה ללא שכר בהוצאה).

ספרו של אטנבורו הוא מסמך מרתק שכתוב היטב ולפרקים ממש נקרא כספר מתח (הגם שאנחנו מודעים בכל עת לעובדה שאנחנו 'המשרת'). רוחב היריעה מתאפשר לא מעט בזכות דמותו של אטנבורו, שהספיק בימי חייו להגיע לכל פינה עלי אדמות ולתעד את הצמתים המרכזיים בדרך לתאונת האקלים בה אנחנו חיים. כמי שחי בעולם המערבי ולקח בו חלק מזה כמעט 100 שנים, אטנבורו אינו מנופף אצבע מאשימה בפנינו אלא מתרכז בדיווח אובייקטיבי מהשטח. נימת קולו מדעית, ועם זאת כה אנושית, עד שלרגעים עלו בי תחושות דומות לאלה שחוויתי כאשר קראתי לראשונה את ספריו של פרימו לוי – היה נדמה לי שאני מצליח להבין את מה שלא ניתן להסביר.

חלקו הראשון של הספר עוסק בהתדרדרות, האיטית אך העקבית, של המערכת האקלימית. בחלק זה אטנבורו עושה את מה שמאז ומעולם עשה יותר טוב מהשאר – לספר את סיפורו של הטבע – ובדרך שאנחנו, הקוראים, נרגיש נטועים עמוק בתוכו.
חלקו השלישי של הספר עוסק בפתרונות למשבר האקלים. כמבוא, מדובר בסקירה מוצלחת של הצעדים הדרושים בדחיפות, ומהפרקים השונים יכולים גם הקוראים להסיק את החלק שנדרש מהם למלא בסיפור.

חלקו השני של הספר, עמודים ספורים בלבד, עוסק בעתיד לבוא, בהנחה שלא נעשה שום שינוי. הפרק הקצר עושה עבודה אפקטיבית, לא מעט בזכות העובדה שהוא מסרב להיות דרמטי יתר על המידה, ומתעקש לספק רק את העובדות הרטובות. הנה לפניכם התרחיש הצפוי לעשורים הקרובים, מתוך החלק השני בספר:

***.

שנות השלושים של המאה העשרים ואחת

בעשרות השנים האחרונות נערך באגן האמזונס בירוא יערות פראי ממש. אנשים שרוצים עוד ועוד אדמות חקלאיות כורתים עוד ועוד עצים ומציתים עוד ועוד שריפות לא חוקיות. כתוצאה מכך, עתיד יער הגשם להצטמצם ל-75 אחוזים משטחו המקורי עד שנות השלושים של המאה הנוכחית. אף שהוא עדיין יהיה גדול, התפתחות זו עלולה להיות נקודת מפנה לאזור האמזונס, ולהתניע תופעה המכונה "מַלֶּלֶת יער", שבה היער מאבד פתאום את יכולתו לייצר די לחות מחופתו המצומצמת כדי להזין את ענני הגשם, והחלקים הפגיעים ביותר באמזונס מתדרדרים: תחילה, הם נעשים יער עונתי יבש, ואז — ערבה פתוחה. ההתדרדרות מזינה את עצמה — ככל שהמללת מתפשטת, היא מחוללת מללת נוספת. ייבושו של אגן האמזונס כולו צפוי, אם כן, להיות מהיר וקטלני. אובדן המגוון הביולוגי יהיה קטסטרופלי — אגן האמזונס הוא ביתו של אחד מכל עשרה מינים ידועים בעולם, ומכאן שהתרחשותן של אינספור הכחדות מקומיות תחולל אפקט דומינו במערכת האקולוגית כולה. כל אוכלוסיות הבר ייפגעו קשות, כאשר כל פריט ופריט ייתקל בקושי גובר והולך לאתר מזון ולהתרבות.

מינים שמהם היה אפשר אולי להפיק תרופות, מוצרי מזון ויישומים תעשייתיים חדשים, עלולים להיעלם מן העולם עוד בטרם נדע על קיומם אפילו. אבל העלות למין האנושי עמוקה וחומרית עוד יותר. אנחנו עתידים לאבד רשימה ארוכה של שירותים סביבתיים שהאמזונס סיפק לנו תמיד. הצפות-פתע ייעשו תכופות ככל שמלאי העצים באזור יגווע וישחרר אל תוך הנהרות את האדמה הכלואה בין שורשיו. שלושים מיליון איש עלולים להיאלץ לעזוב אז את אזור קו פרשת המים, ובהם קרוב לשלושה מיליון מבני העמים הילידיים שבאזור. השינוי בלחות שנישאת באוויר עתיד, גם הוא, לצמצם את כמות מי הגשמים במרבית אזורי דרום אמריקה ולגרום למחסור במים ברבות מערי הענק שבהם; באופן אירוני, הוא עתיד גם לגרום לבצורות בחוות החקלאיות שנוצרו במקום היערות שבוראו. ייצור המזון בברזיל, בפרו, בבוליביה ובפרגוואי עלול להיות מושפע מכך אנושות.

השירות הסביבתי המשמעותי ביותר של אגן האמזונס הוא שלאורך כל עידן ההולוקן הוא אצר יותר ממאה מיליארד טון פחמן בעציו. השריפות המשתוללות בכל עונת יובש עתידות לשחרר יותר ויותר ממאגרים אלה אל האטמוספירה. בה בעת, צמצום יכולתו של היער לבצע פוטוסינתזה גורם לכך שבכל שנה מסולק פחות ופחות פחמן מן האוויר. תוספת הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה תאיץ ללא ספק את קצב ההתחממות העולמי.

בקצה האחר של כדור הארץ, באחד הקיצים של שנות השלושים של המאה העשרים ואחת, מעטה הקרח צפוי להיעלם לראשונה בצפון האוקיינוס הארקטי למשך הקיץ ולהפוך את הקוטב הצפוני לים פתוח. אפילו קרח הים הרב-שנתי שבפיורדים המוגנים, שמורכבים משכבות רבות של קרח רב-עונתי, עלול שלא לשרוד את החום, ולהתחיל להיעלם. יערות האצה שמתחת לקרח ישוחררו אז אל תוך המים, וישפיעו על שרשרת המזון הארקטית כולה.

מכיוון שיהיה פחות קרח על כדור הארץ, כוכב הלכת יהיה פחות ופחות לבן. כתוצאה מכך, פחות מאנרגיית השמש תוחזר לחלל, וקצב ההתחממות הגלובלי יואץ. הקוטב הצפוני יתחיל אז לאבד את יכולתו לצנן את כדור הארץ.

שנות הארבעים של המאה העשרים ואחת

נקודת המפנה המשמעותית הבאה צפויה להתרחש כמה שנים לאחר אותה הקפיצה בהתחממות. לאורך כמה עשורים, ימיס מזג האוויר המתחמם בצפון את הפרמפרוסט, קִפְאַת-העַד, אותן אדמות קפואות משכבר שקיימות מתחת לטונדרה וליערות במרבית אזורי אלסקה, צפון קנדה ורוסיה. לעומת נסיגת קרח הים, הפשרת קפאת-העד היא מגמה שקשה הרבה יותר לחזותה או אפילו להבחין בה, אבל הסכנה הגלומה בה גדולה בהרבה. לאורך עידן ההולוקן כולו, תפסו המים הקפואים כ-80 אחוזים משטח הקרקע באזורים אלה. כשכדור הארץ יתחמם, זה לא יוכל להימשך. הסימן היחיד להפשרה על פני השטח הוא הופעתם של מכתשים ואגמים חדשים בצפון הרחוק, שם קרסה הקרקע לאחר שהמים התנקזו ונעלמו. אבל בשנות הארבעים של המאה, הקריסה בטונדרה צפויה להיות נרחבת בהרבה. בתוך שנים אחדות, עלול כל אזור הצפון — ששטחו הכולל הוא רבע משטח הקרקע בחצי הכדור הצפוני — להפוך לאמבטיית בוץ, בזמן שהקרח שמחזיק את כל הקרקע הזו יימס ויעלם. מיליוני מטרים מעוקבים של בוץ ספוג במים ישאפו אז להגיע אל פני הקרקע ויגרמו למפולות ענק ולשיטפונות עצומים. מאות נהרות ישנו את מסלולם ואלפי אגמים קטנים ירוקנו. האגמים הסמוכים לחופים עלולים לזלוג אל תוך האוקיינוס, ולשלוח נחילי ענק של מים מתוקים בוציים הלאה, אל הים. ההשפעה על חיי הבר המקומיים תהיה הרסנית, ותושבי האזור — קבוצות ילידיות, קהילות דייגים, עובדים בחברות גז ונפט, עובדי תובלה ויערנים — ייאלצו לעזוב. אבל להפשרה תהיה השפעה מכרעת גם על כל אחד ואחת מהחיים על פני כדור הארץ. לאורך אלפי שנים, אגרה קפאת-העד כמות משוערת של אלף וארבע-מאות גיגה-טון פחמן — פי ארבעה פחמן משפלט המין האנושי כולו במאתיים השנה האחרונות, ופי שניים מהכמות שמצויה באטמוספירה כעת. ההפשרה תשחרר את הפחמן הזה בהדרגה, לאורך שנים רבות, ובעשותה כך, תפעיל למעשה ברז גז של מתאן ושל פחמן דו-חמצני שקרוב לוודאי שלעולם לא נוכל לסגור עוד.

שנות החמישים של המאה העשרים ואחת

השריפות וההפשרות שיתרחשו בשלושת העשורים הבאים יגרמו לעלייה גדולה בריכוז הפחמן שבאטמוספירה. כתמיד, פני שטח האוקיינוס ייספחו את עודפי הפחמן הללו. כשהוא חודר למים, הפחמן הדו-חמצני יוצר חומצה פחמתית — תחילה במים הרדודים ואז, בגלל הזרמים שבמחזור מי האוקיינוס, עד למי העומק, לכל אורך עמודת-המים. עד שנות החמישים של המאה הנוכחית, סביר שהאוקיינוס כולו יהיה חומצי דיו כדי לגרום להתדרדרות הרת-אסון.

שוניות האלמוגים, המגוונות שבמערכות האקולוגיות הימיות, פגיעות במיוחד לחימצון הגובר. לאחר שנחלשו בעקבות שנים של אירועי הלבנה, העלייה בחומציות המים תקשה עליהן עוד יותר לשקם את שלדי הסידן הפחמתי שלהן. בעידן שבו האוויר חם יותר, והסופות חזקות יותר, השוניות עלולות להיקרע לגזרים. יש שמעריכים ש-90 אחוזים משוניות האלמוגים שעל פני כדור הארץ ייהרסו בתוך שנים ספורות בלבד.

הים הפתוח רגיש גם הוא לעלייה בחומציות המים. מינים רבים של פלנקטון שנמצאים בבסיס שרשרת המזון עוטים שריון עשוי סידן פחמתי. יכולתם לשגשג תיפגע באוקיינוס שרמת החומציות שלו הולכת ועולה. אוכלוסיות הדגים לכל אורך שרשרת המזון יסבלו כתוצאה מכך. יבולי הצדפות יתחילו להתדלדל. שנות החמישים של המאה הנוכחית עלולות להתברר כתחילת הסוף של מה שנותר מחוות הדייג ומתעשיית הדייג המסחרית. פרנסתם של יותר מחצי מיליארד אנשים עלולה להיות מושפעת ישירות מכך, ומקור זמין של חלבון שהזין אותנו לכל אורך ההיסטוריה יתחיל להיעלם מהדיאטה שלנו.

שנות השמונים של המאה העשרים ואחת

עד שנות השמונים של המאה, ייצור המזון על פני הקרקע עלול להגיע לנקודת משבר. בחלקים הקרירים והאמידים יותר של העולם, שהתאפיינו במאה השנים האחרונות בחקלאות אינטנסיבית ובשימוש מרובה בדשן, עתידות האדמות להיפגע כל כך, עד שיהיו עקרות ממש. גידולים חיוניים לא יגדלו עוד. בחלקים החמים והעניים יותר של העולם, עלולה ההתחממות הגלובלית לגרום לעליית הטמפרטורות, לשינויים במחזורי המונסון, לסופות ולבצורות שייגזרו על החקלאות כליה. בכל רחבי העולם, עלולים מיליוני טונות של שכבת הקרקע העליונה, החרבה, להיכנס לנהרות ולגרום לשיטפונות בעיירות ובערים שבמורדותיהם.

אם השימוש בחומרי הדברה, חיסול בתי הגידול ותפוצת המחלות בקרב דבורים ומאביקים אחרים יימשכו כולם בקצב הנוכחי, עלולה הפגיעה במיני החרקים להשפיע על 75 אחוזים מיבול המזון שלנו עד לשנות השמונים של המאה. יבולי האגוזים, הפירות, הירקות וזרעי השמן עלולים לקרוס אם לא יוכלו להסתמך עוד על חריצותם של החרקים לצורכי ההאבקה שלהם.

בשלב כלשהו, עלול המצב להתדרדר עוד יותר עם התפרצותה של מגפה נוספת, אחרת. אנחנו רק מתחילים להבין שקיים קשר בין העלייה בהופעתם של וירוסים לקריסתו של כדור הארץ. כיום ידוע על כ-1.7 מיליון וירוסים שמתחבאים באוכלוסיות של יונקים וציפורים ועלולים לאיים על המין האנושי. אלא שככל שנמשיך לפגוע בטבע באמצעות בירוא היערות, התפשטות הקרקעות החקלאיות והסחר הלא חוקי בחיות הבר, כך יגבר הסיכון שתופיע מגפה נוספת.

ראשית המאה העשרים ושתיים

המאה העשרים ושתיים עלולה להתחיל במשבר הומניטרי חובק-עולם — אירוע ההגירה הלא-רצונית הגדול בהיסטוריה של האנושות. ערי חוף ברחבי העולם יתמודדו עם העלייה החזויה של עד 0.9 מטרים בגובה פני הים במהלך המאה העשרים ואחת — תוצאתם של לוחות הקרח שנמסים באיטיות בגרינלנד ובאנטארקטיקה לצד התפשטותו הזוחלת של האוקיינוס המתחמם. החל בשנת 2050, ייאבקו יותר ממיליארד איש, תושבי חמש-מאות ערי החוף שברחבי העולם, בסופות-פתע, אבל עד שנת 2100 עלולים פני הים להיות כבר גבוהים מספיק כדי להרוס גם נמלים ולהציף את האדמות שבעורף הערים הללו. רוטרדם, הו-צ'י-מין סיטי, מיאמי וערים רבות אחרות יהיו בלתי ניתנות להגנה, ולכן בלתי ניתנות לביטוח ובלתי אפשריות למחיה. האוכלוסיות שיפונו מהן יצטרכו לעבור פנימה, אל עומק ארצותיהם.

ויש בעיה גדולה עוד יותר. אם כל האירועים הללו יתממשו כמתואר, עולמנו יהיה חם ב-4 מעלות עד שנת 2100. יותר מרבע מהאוכלוסייה האנושית עשוי לגור אז במקומות שבהם הטמפרטורה הממוצעת תהיה גבוהה מ-29 מעלות צלזיוס, רמת חום יומית שחורכת רק את הסהרה עכשיו. החקלאות באזורים אלה תהיה בלתי אפשרית, ולא מופרך להניח שכמיליארד אנשים מאזורי הכפר ייאלצו אז לצאת למסע בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. אותם אזורים של העולם שבהם מזג האוויר יהיה מתון יחסית יושמו תחת לחץ אדיר לקלוט את שטף הפליטים והמהגרים. בלית ברירה, גבולות יינעלו, ועימותים יפרצו בכל רחבי העולם.

ברקע הדברים הללו, תיעשה ההכחדה ההמונית השישית במספר בלתי נמנעת.

 

***

מי שעוקב אחר הכתיבה שלי בבלוג יודע שאני מסרב לקחת חלק בדיכאון האקלימי. אני מעביר מפעם לפעם הרצאה תחת הכותרת: "תנועת ההאטה – להציל את העולם בלי כוונה" (יש גם פוסט כמובן), ובאופן כללי דבק בהחלטה מלפני כשני עשורים לחיות חיים אופטימיים. למרות האמור, בחרתי להביא דווקא את התרחיש הפחות מוצלח לעתיד, וזאת מסיבה פשוטה. כבר לא מדובר במשבר מזדחל. הוא כאן, עכשיו, וצפוי רק להתדרדר מהר יותר ויותר. כל אחד מאיתנו יכול וצריך ללמוד אותו, להכיר אותו, להבין מה ניתן לשנות וכיצד, ולעשות זאת תוך הבנה שהצלת העולם אמנם לא יכולה להיות  מונחת על כתפינו (כיחידים), אבל היא גם לא יכולה לקרות בלעדינו.

אני מקווה שהטקסט הקצר מספרו של אטנבורו יעזור להפנים את העובדה הזאת. אנחנו צריכים להתחיל לנקוט בצעדים אקטיביים, או לכל הפחות לעשות פחות מהכול. להמשיך אותו דבר כאילו כלום לא קורה – זאת כבר לא אופציה היום.

***

 

רדיקל היא הוצאה לאור ללא מטרות רווח ובית לרעיונות פורצי דרך, שמבקשים להתמודד עם משבר האדם.
'על פני אדמה' מאת סר דיוויד אטנבורו, הוא הספר הראשון שלה, וניתן לרכוש אותו באתר ההוצאה או בחנויות העצמאיות (מומלץ גם לבדוק את אופציית המנוי).

***

וגם, למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.