מעלה וחצי. זה כל הסיפור. השריפות, ההצפות, הסופות (שלא לומר ההזעה בקיץ התל אביבי ספוג הלחות), כל אלה הן תוצאה של עליה ממוצעת של 1.5 מעלות, שהתרחשה במאה וחמישים השנים האחרונות. מעלה וחצי. פחות משתי הקלקות על שלט המזגן בסלון, והעולם כולו יורד לטמיון.
אם להסתמך על הקונצנזוס המדעי, מהרף החדש של הטמפרטורה שקבענו, כבר לא נוכל לחזור. אפשר רק להשתדל שלא להרוס עוד. בהתאמה, משבר האקלים חורך את הכותרות, ומחלחל עמוק גם לרשתות החברתיות. בימים האחרונים אני נתקל באינספור טקסטים בנושא, שאם לחלק אותם בגסות נחצים לשני מחנות: בצד אחד דוברים המאיצים בנו לקחת אחריות אישית ולשנות הרגלים מזיקים, ומנגד, דוברים שטוענים שפעולות אישיות הן חסרות תכלית, ויותר מכך, שאפילו פעולה אסטרטגית כוללת של מדינות קטנות, כגון ישראל, הנה חסרת השפעה, כל עוד מעצמות כגון ארה"ב וסין ממשיכות בשלהן.
שני המחנות, חשוב לציין, לא מוציאים זה את זה. אדם יכול לדבוק בשינוי אישי ועדיין לפעול כדי ליצור לחץ על ממשלות ותאגידים (ראו תנועת "המרד בהכחדה"), ועדיין, עצם הטענה שאין טעם בשינוי הרגלים אישי, וציפייה לפתרון דאוס אקס מכינה, טכנולוגי או מעצמתי, כמוה כטמינת הראש בחול.
כדי להתמודד עם טענה זאת, אני מציע, בתור התחלה, שינוי סמנטי קל. במקום לומר "משבר האקלים" ננסה לומר "משבר האדם". "אקלים" הוא דבר מה שנמצא בחוץ ורחוק. "אדם", מנגד, הוא אני, ואת ואתה. אנחנו אלה שמצויים במשבר ארוך ומתמשך, שבדיעבד השפיע והוציא מאיזון את המערכת האקולוגית כולה.
משבר האדם בא לכדי ביטוי באופן שבו התחלנו להתכחש לטבענו החברתי, והעלינו על נס את תפיסת האינדיבידואליזם הקיצוני. חדלנו מלפעול להגשמה בתוך וכחלק מקהילה, והצבנו בפני היחיד הבודד יעדים ברורים של "הצלחה", אליה הוא חותר בנפרד, לעיתים קרובות "על חשבון" אחיו ורעיו, בשמה של ה"תחרות" הקדושה. בהתאמה, המטרות שאנחנו מציבים בפני עצמנו הן במרבית המקרים אישיות ופרטניות, שאינן ניחנות בראייה הוליסטית, שלא לומר התחשבות מינימלית בהשלכות הצפויות, או חלילה באחרים.
אם מרד הנעורים המטופש בטבענו היה מסתכם בבדידות קיומית ותחרות אינסופית, ניחא. אבל הוא לא. משני אלה הצלחנו לגזור שורה של מסקנות מוטעות באשר לצרכים האמתיים שלנו, שכעת מוחלפים בהררי חפצים שמשמשים כחומר סיכה ליחסים הסאדו-מזוכיסטיים שאנחנו מקיימים אחד עם השני, ועם העולם.
לאלה, כמובן, יש השפעה. איי הפלסטיק שצפים באוקיינוס, מטמנות האשפה האינסופיות שמשבצות את פני האדמה, האוויר המזוהם – אלה לא תוצאה של תאגידי ענק המייצרים זוהמה, אלא של כניעה מוחלטת שלנו לכלכלת ה"לבד", שמעודדת אותנו לצרוך, לשדרג ולהחצין הצלחה – תוצאה של משבר האדם.
***
אין בי חיבה יתרה לתאגידי הענק הפועלים בתחום הפטרוכימיה. לכל מוצר שהם מייצרים (וכמעט כל מוצר בעולם נגוע, בצורה כזו או אחרת, בתוצר לוואי של דלקים מאובנים) יש תחליף ידידותי. מדובר בתעשייה שהייתה צריכה ויכולה להיכחד אלמלא היו מעורבים בסיפור אינטרסים כלכליים עצומים. אצבע מאשימה, אחת לפחות, ראויה להיות מופנית אליהם, אבל תאגידים אלה לא פועלים בוואקום. הם מייצרים מוצרים שאנחנו צורכים. קונים וזורקים. אם כל אחד היה מקבל החלטה להפחית בצורה דרמטית את צריכת המוצרים המזהמים, הביקוש היה יורד, ובעקבותיו גם הייצור וההיצע.
לא מדובר פה בוויתורים כואבים. מספיק ביקור קצר בקבוצות פייסבוק כגון "הג'אנקיה" כדי להבין שחברת השפע בה אנחנו חיים הצליחה להעביר אותנו על דעתנו באופן סופי. כמויות החפצים התקינים, כמעט חדשים, שאנשים מורידים לרחוב היא בלתי נתפסת. אם משעמם לכם בחיים אל תחליפו סלון, נסו במקום זאת לדבר עם אחרים.
תרבות הצריכה היא תוצר ישיר של משבר האדם. של חוסר היכולת שלנו לשתף פעולה, לחלוק בשפע הקיים. אם לא נדע לתקן את עצמנו, לעולם לא נצליח לתקן את העולם, ולמען האמת, גם לא יהיה עבור מה.
Sheep with Laptops, Michael Sowa
***
ולמעשים של אדם אחד באמת אין השפעה. הנה, תראו, אני לא אוכל בעלי חיים כבר יותר מעשור, רוכב על אופניים גם בתשעים אחוזי לחות, אוחז במלתחה של 40 פריטים או פחות, רוכש כל יום בשוק המקומי ולא זורק מזון, ועדיין, הטמפרטורות לא יורדות. למה אני טורח בכלל לנסות…
ובכן, ראשית זאת לא טרחה. אני לא מתבייש לומר שמאז שאימצתי ויישמתי בחיי את רעיונותיה של תנועת ההאטה אני אדם הרבה יותר שליו, רגוע ורחמנא ליצלן גם מאושר. תנועת ההאטה שמה את הדגש על האושר שלנו כבני אדם, כקהילות שחיות בסינרגיה עם סביבתם, את העולם היא מצילה ממש בלי כוונה.
שנית, יש את העניין המוסרי, וסליחה על השימוש במילה הארכאית. עשיית הטוב היא עניין שאני תופס כחשוב. אם אני יודע, למשל, שתעשיית המזון מן החי כרוכה בסבל, התעללות, ובנוסף היא התעשייה השנייה בגודלה מבחינת השפעתה על זיהום העולם, אין שום סיבה שארצה להמשיך לתמוך בה, גם אם לבחירה הפרטית שלי לא תהיה כל השפעה.
שלישית, אני לא לבד.
זאת אולי הנקודה הכי חשובה. אנחנו לא לבד. הטענה בדבר חוסר התוחלת של שינויים אישיים, והחזרת הכדור לממשלות ותאגידים, מחמיצה את המציאות: החברה הגדולה ביותר על פני האדמה היא החברה האנושית.
כן, אנחנו התאגיד הגדול ביותר בעולם. עכשיו נותר רק להפיץ את המזכר הנכון ולחזור לשתף פעולה.
***
משבר האדם לא נוצר ביום, והוא גם לא יתאחה באחת. אבל הוא לגמרי הפיך. כדי לדעת איך לגשת לתיקונו, אנחנו רק צריכים להסתכל על אותו דבר שאנחנו מנסים להציל – העולם בו אנחנו חיים.
הטבע, מאז ומעולם, משגשג לא בזכות "תחרות" אלא למרות התחרות, ולא הודות להצלחה של בודדים, אלא בשל אינסוף שיתופי פעולה זעירים.
גם אנחנו טבע. יכול להיות ששכחנו זאת, אבל עכשיו אנחנו נזכרים.
נא להתנהג בהתאם, וביחד עם אחרים.
***
באותו נושא: תנועת ההאטה, להציל את העולם בלי כוונה
***
למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.
ביולוג ירושלמי
קצת שכחתי עד כמה אני אוהב לקרוא, נהנה ומעריך את הטקסטים שלך.
מהולים בקורטוב מרפא של אופטימיות הגיונית ומוסר אמפטי. פנינה של חד קרן טבול בקשת בענן.
זו לא מליצה ולא העלבה.
אוהב לקרוא. אוהב לחשוב. אוהב להתעמק.
בתור אחד האנשים היותר סביבתיים בסביבה שלי (!), אחד משניים שהקימו בחברה בה הם עובדים את וועדת האקולוגיה, ממחזר כפייתי ו- ReUser אובססיבי שומר קופסאות ובקבוקים, מינימליסט פקקטה עם טרנטה ממונעת בת 21 שנים (כן, עדיין רכב, אבל בקושי נוסע בגלל התחב"צ העלוב בסופ"שים) – הרשה לי לחלוק בפסימיות ***גמורה*** על הנ"ל.
ג'ורג' קרלין אמר שגורלנו אבוד ממזמן. לא העולם סובל. ולא הפלנטה. זה אנחנו שסובלים.
אף אחד לא דואג "לעולם". כולם דואגים "לעצמם".
https://www.youtube.com/watch?v=7W33HRc1A6c&t=133s
אני באמת חושב ככה.
"העולם" גמור… כלומר לא הפלנטה, אלא האקוסיסטמה, הביוסיסטמה הזו שמצליחה לפרנס את הטפיל האנושי שדוגר בה.
היא גמורה לא בימי חיינו. לא בימי חיי ילדינו.
מתי שמתי.
אני חי את האקולוגיה שלי בתחושה כאובה, סובלת, מרירה ועצובה של עליבות וחוסר טעם מוחלט.
ובעיקר מתחרט שראיתי יותר מדי סרטי טבע ומודעות החל מגיל קטן שהפכו אותי למה שהפכתי להיות.
הדאגה לעתיד עולם לא שווה כהוא זה את הכאב הפרטי שלי כאדם שמנסה לשמור על הסביבה (בשביל מה? בשביל מה? למה?) אל מול כל אלו שלא נעלמים מעיניי ומנצלים אותו לצרכיהם הכי טוב שמתאפשר להם (וממש לא מאשים אותם – הרשות נתונה).
הטיעון המוסרי בקושי מדגדג לי את הרצון החופשי.
צר לי. טקסטים כאלו עושים לי טוב בלב, וחורכים לי את הנשמה.
ביולוג ירושלמי
עמית נויפלד
אבל זה בדיוק העניין, אני לא מנסה להציל את העולם, אני רק מנסה לחיות חיים שמחים יותר, מאושרים יותר וטובים יותר, בהתאם לטבעי החברתי. אני לא מרגיש שאני מוותר על שום דבר בבחירה לחיות חיים איטיים, שבמקרה הם גם הולמים יותר מבחינה אקולוגית, להפך, אני רק מרוויח שקט ורוגע.
ייתכן מאוד וכולנו בדרך לאבדון, אבל זה לא עלי, ולא על כתפיי לשאת את העול הזה. אין לי שום כוונה להשתתף בטקסי אבל על העולם, או להתייסר בשנים הספורות שניתנו לי כאן. אני אעשה במיטב יכולתי לחיות חיים טובים לעצמי ולאחרים, מתוך הבנה שההשפעה שלי היא כשל גרגר אבק בסופת חול – כמו שכתבתי פעם, אני עדיין יכול להיכנס למישהו בעין 😉
עמית נויפלד
יעל
עם כל הכבוד לתרומה האישית של כל אחד מאיתנו (וזה כן חשוב בעיניי, ולצרוך פחות ולחיות אטי זה גם טוב לנפש לדעתי גם ללא הנימוק האקולוגי), מה שבאמת יעשה את ההבדל זה תאגידים וממשלות. אנחנו יכולים כפרטים לאכול מאש מונבט, אבל אם ממשלת ברזיל מאפשרת לכל המעוניין לכרות את האמזונס המאמץ שלנו בטל בשישים. אם ישראל לא ממסה כלים חד פעמיים, לא משפרת את התחבורה הציבורית, לא דואגת להילחם בזיהום הסביבה, השקית הרב פעמית שניקח למכולת לא תזיז כלום. ועוד דבר מאוד חשוב ומאוד מושתק בארץ: ילודה. אם משפחה ממחזרת ולא אוכלת בשר אבל יש לה 4 ילדים, שיולידו עוד ילדים, טביעת האצבע שלה על הסביבה גדולה בטווח הרחוק. וזו ארץ מעודדת ילודה ותרבות חובבת ילודה, באופן חוצה מגזרים.
יעל
עמית נויפלד
אני מחבב מאוד את תנועת המרד בהכחדה בדיוק בגלל שהם הבינו שאם מכוונים לראש – ממשלות – אז יותר קל להניע שינויים גדולים, ואני מסכים עם הגישה הזאת. אבל שוב, צריך לזכור שתאגידים וממשלות לא פועלות בואקום. יש סיבה שכורתים יערות באמזונוס – בעיקר לצורך גידול בקר ומספוא לבקר – אם צריכת הבשר תצנח כתוצאה מהחלטות של יחידים להפסיק לצרוך אותו, גם כריתת האמזונס כבר לא תהיה רווחית (אני אגב חושב שצריך חוק שאוסר על אכילת בשר, אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב).
לגבי ילודה, מסכים בהחלט, אבל המגמה העולמית היא דווקא של דעיכה בילודה (יש אנשים שזה מטריד אותם מסיבות כלכליות, אני חושב שזה נפלא).
עמית נויפלד
עמית
הבעיה היא גם ממשלות ותאגידים שמשתפים פעולה עם האיש ההוא שנהיה בעל הבית של יערות הגשם בברזיל. בכך שהם נהנים מההיתרים לכרות את העצים הם נהיים משת"פים של מחרבי כדור הארץ. וגם אזרחים שצורכים עוד ועוד ממה שהתאגידים מספקים משתפים פעולה ותמיד יש להם סיבה טובה; זה לא עם – זה עמה.
עמית
איש ירושלמי
נהדר, עמית.
מסמך חשוב וראוי להדהוד.
איש ירושלמי
אורית פרנפס
אני חושבת שאנשים ממעיטים בכח של שינויים תודעתיים. וזה בדיוק מה שאתה ותנועת ההאטה מנסים לעשות – גם כשאתה טוען שאתה בסה"כ עושה את זה כדי לחיות חיים טובים ומאושרים. זה חלק מהשינוי התודעתי. אני מרגישה שזה מדבק, וטומן בחובו פוטנציאל גדול לשינוי שאת מימדיו קשה לחזות.
דוגמה קטנה שנזכרתי בה בעת הקריאה: בשנות השבעים, לדעתי, כל אוכלוסיית ישראל חונכה מחדש לא לקטוף פרחי בר. עד אז פרחי בר היו הפקר ואנשים קטפו מכל הבא ליד בעת טיולים, וניידו פקעות לגינותיהם הפרטיות. התופעה הופסקה לחלוטין והיום איש אינו מעלה בדעתו לקטוף זר של כלניות. זו עוד דוגמה לשינוי תודעתי והלוואי והיו עוד רבים כמוהו.
אורית פרנפס
kek
או שאפשר לעשות https://en.wikipedia.org/wiki/Accelerationism , ו לא לנסות לשנות את דרכי האכילה של אנשים אם כל ה-אידיאלוגיה הטבעונית שלך.
kek
עמית נויפלד
כן, כתבתי פוסט על תנועת ההאצה בעבר, אם יעניין אותך לקרוא מה אני חושב על האידיאולוגיה שלה
https://bit.ly/3D9124o
עמית נויפלד
kek
קראתי …נראה שלא קראתה שום טקסט של לאנד או של מארק פישר…נראה שאתה חי בבועה אידיאלית משל עצמך בעוד שאחרים כנראה שלעולם לא יצליחו או שעדיף כבר שלא במדינה הדפוקה הזאת לרכוש דירה ,וכל שאר הבעיות העולמיות שיש. יחיו את חייהם בעולם המטריאליסטי שהולך לאט לאט לכל ברוחות ..וכן …תמשיך להתענג על האידיאלוגיה שלך גם כששרצים יאכלו את גופתך.
kek
לורה
גם אני חיה לפי המניפסטו, לאט ומעט. כבר שנים. ממחזרת, אין לי רכב, לא טסה, אין ילדים, לא צורכת מלבד הממש הכרחי, לא אוכלת מן החי וכו'. אבל אני לא עושה את זה כדי להציל את העולם (למרות שמאוד אשמח אם זה יתרום במשהו) אלא כי אלו חיים שפשוט עושים לי טוב.
ממה שהתרשמתי ובניגוד למה שכתוב כאן המסקנות של המדענים ושאר שוחרי טוב בדבר העתיד דווקא די עגומות. המילים we are fucked די מקועקעות לי בראש. מקווה שאתבדה.
לורה
ביולוג ירושלמי
לורה!
אנחנו צריכים להכיר!
אני כנ"ל 🙂
ביולוג ירושלמי
עמית
תמונה נאה של כבשים
עמית
אלון אלירן
רבים יסכימו על כך שהאטה עושה להם טוב, אבל הקושי הוא לשלם את מחיר הוויתור. שם נדרש תהליך של מיון בין מה שאינני מוכן לוותר עליו, כי הוא באמת משמעותי לי ועולם כפי שאני רוצה לראותו וּבין מה שקשה לי לוותר עליו רק מתוך נוחות והרגל.
התהליך הזה כשעלצמו רב־ערך לאיכות חיינו, וּבלעדיו לא ייתכן עולם טוב.
מעבר לכך, לאדם כמוך או כמוני טבעי לעשות את הדבר שנראה נכון יותר מבלי לחפש תירוצים מדוע לא לעשותו, אבל יש א'נשים, בין אם מטבעם ובין אם מתוך התניה תרבותית, שבשבילם עשיית הדבר "הנכון" אינה העיקר בחיים. להערכתי, זאת בעיקר התניה תרבותית הרוכבת על נטייה טבעית מסוימת וּמעצימה אותהּ.
בִּתחומים מסוימים שנתפשים כנורמטיביים, מובן מאליו שלא נשליך פסולת ברחוב, לא נעבור בִּנהיגה ברמזור אדום ולא נכה את הזולת. התנהגויות אלה קיימות והרבה, ועם זאת הן נחשבות חריגות. רק התקבּעותו של תחום הסביבה, על נגזְרותיו החברתיות, כשולי בחיינו ןּבסדר־עדיפות של החברה שלנו מביאה לדילמה מהותית כל־כך סביב התנהגויות טרוויאליות כל־כך, כגון הכנת קומפוסט משאריות מזון – גם כשיוצרים למעננו את התשתית הפיזית והארגונית לכך.
השאלה אם זה יועיל לעולם בגדול מתגמדת למול ההבנה שזה לא יזיק ואף יועיל במעגלים קטנים יותר, הגם שברמה העולמית נדרשת גם פעולה פוליטית למול האשמים הגדולים.
ואכן לא רק התנהגות אישית כזו או אחרת עושה לי טוב, אלא גם מעורבות ואקטיביזם, אבל כדי להרגיש טוב עם האקטיביזם לאורך זמן אנו מחויבים לבחון ולעדכן כל הזמן את אופְני הפעולה לאור האפקטיביות שלהם.
מהבחינה הזאת, העבודה האישית הכרחית לאפקטיביות של האקטיביזם הפוליטי, כי גם אם נשיג את השינוי הפוליטי המיוחל ולא יהיה לנו מושג איך להתנהג בעולם הזה, וּנצפה שהכול יוכתב לנו בחוקים חדשים, רק שעכשיו הם יהיו "סביבתיים" ו"חברתיים" – אינני מאמין שזה יכול לעבוד.
לבסוף, רעיון ההאצה המפתה במחשבה קרה יכול לפחות לאתגר אותנו לעשות צעדים שנראים כואבים אבל מתגלים כִּמרוממים.
אלון אלירן
אסתי הורן
כל כך בסיסי ונכון. תמיד פעלתי לפי הצורך המעשי הן בפעולות אישיות והן בלחץ ופעולה לשינוי מדיניות ברמה ארצית וגלובלית. הרקע התיאורטי שמעבר לדברים לכאורה מובן מאליו, אבל כיוון שכל כך הרבה אנשים לא מבינים אותו, חשוב להגיד אותו.
אסתי הורן