התשובה היא כמובן – לאט – אבל מה זה אומר בפועל, בפרקטיקה, ביומיום? לאחרונה עלה מדור חדש באתר "הארץ" שעונה לשם "איך לחיות", ובשבועות האחרונים אני כותב עבורו סדרה קצרה של טורים – מדריכים שימושיים אם תרצו, לחיים איטיים. אודה מראש, אם אתם עוקבים ותיקים של אתר תנועת ההאטה, או בוגרי הספר "היסטוריה של מהירות", הטורים אולי לא יחדשו לכם יותר מידי, אבל הם כן יכולים להזכיר את הדגשים החשובים, כמו גם לשמש כמבואות קצרים ומשעשעים לטובת חברים ומכרים שטרם ראו את האור (ומיד כיבו אותו וחזרו לישון).
אין באפשרותי לפרסם את הטורים המלאים באתר, אך הם פתוחים לקריאה גם עבור לא מנויים (שלא קראו יותר משישה תכנים באתר הארץ באותו חודש). עד כה עלו שני מדריכים, מזון ועבודה, ופוסט זה יתעדכן במדריכים הנוספים שיתפרסמו בעתיד, פסקאות ראשונות מכל טור ולינק להמשך קריאה, ממש עכשיו.
***
לחצו על התמונה כדי לקרוא את הטור המלא
בשנת 1986 התכנסה חבורה של שפים ואנשי קולינריה למחות כנגד פתיחת הסניף הראשון של רשת מקדונלדס באיטליה, בעיר רומא. המחאה, שכללה השלכת מאפים טריים ופסטה מעשה ידם על דלתות הסניף, התגבשה בהמשך לתנועה "מזון איטי" שביקשה להיאבק בתעשיית המזון המהיר.
היום, בשנת 2021, הנזקים הסביבתיים של החקלאות התעשייתית וחקלאות בעלי החיים כבר ידועים. גם ההשלכות של המזון המעובד על בריאותנו מוכרות לציבור הרחב, לא מעט הודות לאזהרות חוזרות ונשנות מטעם ארגון הבריאות העולמי, כמו גם קמפיינים מקומיים. אבל בשנת 1986 מעטים, אם בכלל, דיברו על הנושאים האלה. באותם ימים המזון המהיר נתפס כחוד החנית של הטכנולוגיה הקולינרית, והאמונה שתוך שנים ספורות גלולה קטנה תוכל לפטור אותנו מהצורך המטריד לאכול קנתה לעצמה אחיזה גם מחוץ לסדרות המצוירות. באותה שנה ממש, אגב, נרשם לראשונה פטנט על מגש פלסטיק שניתן לחמם במיקרוגל – עד לאותם ימים "ארוחות הטלוויזיה" (שהומצאו כבר בשנת 1954) נמכרו במגשי אלומיניום שהצריכו שימוש בטכנולוגיה ארכאית, פרימיטיבית ואיטית – תנור.
אם לומר את האמת, בשנת 1986 גם אנשי "מזון איטי" לא דיברו על הנושאים האלה, מה שעניין אותם היה לאכול אוכל טעים, וכדי לעשות זאת, לענות על השאלה מה הופך מזון לטעים. את התשובה הם סיכמו בשלוש מילים Good, Clean & Fair (טוב, נקי והוגן). הנה מה שעומד מאחוריהן, והדרך שלכם לקחת חלק בתנועה שמבטיחה שכל ארוחה תהיה קצת יותר טעימה. להמשך קריאה באתר הארץ
***
לחצו על התמונה כדי לקרוא את הטור המלא
בשנת 1991 ערך טיים מגזין, בשיתוף עם רשת CNN, סקר מקיף בקרב אנשי מקצוע מצליחים. לא פחות מ-69% דיווחו שהיו רוצים להאט את קצב חייהם, ו-89% העידו שהיו רוצים לבלות יותר זמן עם משפחתם. התשובה לשאלה מדוע הם אינם מאטים או מבלים יותר זמן בחיק המשפחה נעוצה באופן הגדרתם – אנשי מקצוע מצליחים. ככאלה, הם נדרשים להקדיש את רוב זמנם ומרצם לעבודה.
בשלושת העשורים שחלפו מאז המצב רק החמיר. הופעתם של המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים והאינטרנט האלחוטי הפכה את האדם העובד לזמין יותר מאי פעם בעבר, והעבודה הלכה וכבשה עוד נתחים מחייו. ההשלכות אינן מסתכמות רק בצמצום הפנאי והקשרים החברתיים, והן זולגות לבריאותנו הפיזית והנפשית. בשנת 2018 הגדיר ארגון הבריאות העולמי את מחלות הלחץ והשחיקה (הנובעות מעבודה) כמגיפה של המאה ה-21, והנתונים אכן מעידים על עלייה דרמטית במספר העובדים המדווחים על דיכאון, חרדה וכאבים כרוניים.
תנועת ההאטה אינה חותרת אל עבר חזון אוטופי של עולם נטול עבודה. העבודה היא רובד חשוב בחיינו, שמאפשר לנו לגלות יצירתיות, לפתור אתגרים וליצור קשרים חברתיים, אבל היא רק רובד אחד מתוך רבים. בין אם אנחנו אוהבים את העבודה שלנו (או אפילו רואים בה שליחות) ובין אם לא, אנחנו חייבים להודות שהיא מגיעה על חשבון דברים רבים אחרים שהיינו רוצים לעשות, למשל, לנמנם למרחקים ארוכים.
הנה כמה דרכים בהן נוכל לצמצם את המקום והחשיבות שאנחנו מעניקים לעבודה בחיים: להמשך קריאה באתר הארץ
***
לחצו על התמונה כדי לקרוא את הטור המלא
לפני 12 שנים בדיוק עלה לאוויר סרטון יוטיוב בשם "The Story of Stuff". לאורך 21 דקות תיארה המנחה שלו בצורה מרתקת, מלווה באנימציה משעשעת, את הדרך שעושים החפצים שלנו, מעריסה ועד הקבר. אף אבן ראשה לא פוספסה בדרך: צמיחה אינסופית בעולם סופי, התיישנות מתוכננת, המעבר המהונדס לכלכלה מבוססת תשוקות ולא צרכים אמיתיים – כל אלה ועוד הפכו את הסרטון לויראלי יותר ממוטציה בריטית, ואת "הסיפור של החפצים" לפרויקט מתמשך שנכון להיום כולל עשרות סרטונים.
בעשור שחלף מאז, ההשפעות של תרבות הצריכה והקשר בינה ובין משבר האקלים הלכו והתחדדו. אנחנו כבר יודעים שהררי המוצרים שאנחנו רוכשים, צורכים וזורקים מטביעים את העולם בערמות של אשפה. את הגאדג'טים החדשים שרכשנו לפני שנה אפשר יהיה למצוא בעוד כמה חודשים בקיבה של דולפין, ואת הבגדים שרכשנו במבצע ברשת זולה ילבשו בעוד כמה חודשים אותם אנשים בעולם השלישי שייצרו אותם, בהנחה שהם לא ייטמנו ישר באדמה. למרות האמור, תנועת ההאטה לא רוצה לדבר על The story of Stuff, חשוב ככל שהוא יהיה, אנחנו צריכים קודם כל לדבר על The story of Us – על האופן שבו תרבות הצריכה פועלת עלינו, באמצעות שלל מנגנונים, ועל ההשפעה שלה עלינו ועל מערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם עצמנו ועם אחרים.
בטור הנוכחי ננסה להבין כיצד ניתן להתחיל ולהיחלץ מהמעגל הזדוני של עבודה-צריכה, לצאת לחיים של חירות אמיתית, ועל הדרך, וכמעט בדרך אגב, להציל את העולם, בלי כוונה. להמשך קריאה באתר הארץ
***
לחצו על התמונה כדי לקרוא את הטור המלא
בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו "המדע העליז": "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה … הנטייה לשמחה כבר נקראת 'הצורך להינפש', והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. 'זה רק למען הבריאות', אומר אדם כשהוא נתפס בעת בילוי בחיק הטבע". ב-139 השנים שחלפו מאז, המצב רק החמיר. עידן המהירות שכבש את העולם לא פסח על זמן הפנאי – אנחנו מגיעים אל סוף החופשות השנתיות עם התחושה שצלחנו אירוע שבסיומו אנחנו ראויים לכומתה. סופי השבוע גם הם מתמלאים ב"פעילויות פנאי" קצביות עד לרמת מבצע צבאי מורכב ומתוזמר. הקורונה סיפקה לכמה חודשים פרספקטיבה חדשה על עודף העשייה, אבל בסיומה נראה שכולם ממהרים להשלים את החסר.
את ההשתלטות הגורפת של המהירות על קודש הקודשים של חיי האדם, ניתן לייחס לשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא הצורך הבלתי פוסק ב"פעילויות פנאי" למילוי הזמן הפנוי. זהו חלק מהתהליך שעובר על החברה המערבית; הרעיון של ישיבה בחוסר מעש כמוהו כהודאה בכישלון "פרויקט האדם" – בכל רגע נתון אנחנו מצפים מאחרים, ומעצמנו, לקחת חלק בתהליך של שיפור, למידה, אימון והשתבחות. אלמוני שיענה לשאלתו של פלוני "מה עשית בסוף השבוע?" בתשובה "כלום", יזכה, במקרה הטוב, להרמת גבה. חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), לחגוג במסיבה של מגזין נחשב, לצאת לסיור מפלים בצפון, להשתתף בשתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה קילומטרים בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות.
הגורם השני הוא שהתרבות העכשווית זנחה מסורות עתיקות של בטלה גמורה, שבעבר העידו על מעמדם החברתי הגבוה של מי שיכלו להרשות לעצמם לעשות לא-כלום. כך למשל היה The Idler, הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנדה עם מקטרת ביד, או Le flâneur, המשוטט הצרפתי בעל הפנאי, החוקר את עירו ללא מטרה.
החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר מדי. אנחנו יכולים להציל את "הפנאי". כל שנדרש לעשות הוא לשחרר את אותו, פיזית ומנטלית, מהשלשלאות שכובלות אותו לאמצעים ולמטרות. להמשך קריאה באתר הארץ
***
איור: ליאו אלטמן
***
למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.