כפי שמעיד שמה של הרשימה הזאת, מדובר בהמלצה; אני ממליץ לכל מי שקורא את המילים האלה לשוטט. לקום מהכורסה, מהספה, מהכיסא, מהמיטה ולשוטט. לצאת מהמשרד, מחדרים סגורים, מחללים ממוזגים, מרכבים עם בקרת אקלים ולשוטט. לסגור את הספרים, את העיתון הזה, המאמר הזה, או האתר הזה, לפתוח את הדלת ולצאת אל הרחוב, בלי שום סיבה טובה נראית לעין. לשוטט. לצאת ולשוטט כך שאם מישהו ישאל "לאן זה?" התשובה תוכל להיות רק משהו כמו "אין לי שמץ של מושג", או "מה זה משנה?" לצאת ולשוטט. ואני מקווה שבעזרת הרשימה הזאת אוכל, קצת, להסביר מדוע בעיניי נראה שזה מומלץ כל כך לצאת ולשוטט.
דברים חומקים ממני. ישנם דברים רבים שאליהם אני אפילו לא שם לב. לא זו בלבד שאני לא מבחין בכל מיני רמות מעודנות של דקויות בקיומם של כל מיני דברים – דברים שלמים נעלמים ממני. כמו עיוור. לעיתים קרובות מאוד אני רואה רק מנהרה צרה ביני לבין המטרה הארעית שמסומנת כמשאת לבי, ולכל השאר, כל מה שמסביב, אני פשוט עיוור. כמו סוס שסך-עיניים לראשו. ואם לנהוג כנות ולדבר ביושר, אז יש לומר שאני לא חושב שרק מדי פעם אני כושל ושבדרך כלל אני רואה בהיר, רחב ומעמיק. לא. זהו כשל לא נדיר בכלל. אפילו די שכיח. לא בטוח שאגזים אם אעריך שעל פי רוב אני עסוק בעיסוקים מעיסוקים שונים, שתוך כדי העיסוק בהם אני יכול די בקלות ללקות בעיוורון לכל דבר אחר – לכל דבר שלא נמצא ממש באמצע שדה הראייה שלי; או שאני כותב, או מלמד, או בפגישה אישית עם מישהו, או בישיבה מקצועית כלשהי. אם לא העיסוקים שעליהם אפשר לשים תווית של עבודה, אז יש את מה שבטעות נקרא "תרבות הפנאי". אני קורא ומצייר, כותב שירים, שומע מוסיקה, מבשל, אוכל, שותה, שר ומנגן. אני לא עונה לדמות המיתית של המכור לעבודה, שכל יומו מוקדש רק לעוד כסף, עוד יוקרה, עוד הישגים של חומר או של רוח, ובכל זאת, בן אדם עסוק. ואם לא עסוק עסוק, אז לעיתים קרובות אני בדרך ממקום אחד שבו אני עסוק אל המקום הבא שבו אהיה עסוק. אה. אוי. סליחה. זה גם עסוק. ורק כדי שיהיה ברור – אני אוהב את כל העיסוקים האלה שמניתי. כלומר, כשאני אומר עסוק, זה ה"עסוק" שבן אדם אומר למישהו בטלפון כשהחברה שלו עושה לו נעים בראש או ברגליים. לא עסוק שמתלונן על עיסוקו. עסוק, בחסד, בדברים שנעימים לי ושמיטיבים – נדמה לי – לא רק עם עצמי אלא עם אחרים שנמצאים בסביבתי גם כן. ובכל זאת, אין לחמוק מכך שכשאני עסוק, לעיתים קרובות עינִי לוקה בכשל של צרות הראייה.
כשרגליי אינן נושאות אותי אל העיסוק הבא, אם כבר נולד לו אי של שקט בהמיית היום, אזי בדרך כלל השקט לא שוכן באי הזה; מחשבות מעשיות טורדות אותי – מה אעשה עכשיו, מה יהיה אתי, מוחק ומסמן את יעדי היום והמחר והחיים, שופט את עולמי על כך שלא סיפק את רצוני, מחמיא לי כשבא רצון שלי לכדי מימוש, שופט אותי לשווא על עניינים מעִניינים שונים, טורח וטורד עצמי למצוא דרכים כדי להתקדם, להשתפר, לשפץ את חיי ולעצב אותם מחדש טובים יותר, גדולים יותר, מהוקצעים יותר. ובל נשכח, כל זה נולד כשנולד לו אי של שקט בהמיית היום. אולי לכן קוראים את שמו 'אי-שקט'.
בחנויות של הספרים יש מדפים שלמים ואגפים שלמים שמוקדשים לטיולים – טיול לכאן, טיול לשם, טיול בארץ, במזרח, במערב, או מסביב לעולם. והספרים מסודרים על פי רוב על בסיס היעד. הרי זו השאלה, לא? – שאלת היעד, ה"לאן" הזה שלעיתים כל כך קרובות הופך עיקר. לאן נגיע? אז במדפי ספרי הטיולים השאלה היא לפריז? איטליה? הודו? טורקיה? סין? אוזבקיסטן? ומה עם כל הגוש המזרחי? מה עם אלסקה? דרום אמריקה? כן דרום אמריקה. שם הייתי מה? שלושה ימים? שבוע? לא מספיק. זה לא נחשב בכלל. צריך לחזור לשם. ואז יבואו פטריוטים ראויים ויבקרו אותי על שאני מרחיק לכל קצווי תבל, אל משעולי ארצות נכר, בעוד שאת ארצי שלי איני מכיר עדיין די הצורך. אז אני אומר בסדר. אבל אז אני ניגש אל המדף של משעולי ארץ הקודש וגם שם המשעולים מסודרים לפי היעד. ואותה השאלה עודנה מהדהדת גם בין עמודיה של ספרות הטיולים המקומית: "לאן?"
גבב המילים שעל הדף הזה הוא מעשה כפירה ברודנות השאלה "לאן?" זו לא השאלה היחידה. זו שאלה. ולפעמים היא מעניינת. לפעמים גם יש בה טעם. אין ספק שלפעמים היא מועילה. אבל כ"אֵם כל השאלות" היא מתחילה להיות בעייתית. זה לא שיש טעם לפגם בשאלה "לאן?" אבל כשהשאלה הזאת הופכת רודנית, אז היא נוטה להשתלט על מרחבים פתוחים ולמסגר ולגדר ולתחם אותם מסגרת וגדר ותחום שאין בהם הכרח. או אז מרחב פתוח מצטמצם לכדי קירות בתים צרים. אז רק כדי לדייק את הדברים, אני בשום פנים ואופן לא כופר בשאלה "לאן?" אני כופר בעריצות השאלה "לאן?" היא נשמעת לי כמו משרתת ראויה, אבל הרודנות עושה לה משהו רחוק מחסד.
הרי קורה שם משהו, בטיול, שלא כפוף דווקא לעצם המקום שבו אני נמצא, אלא לאופן שבו אני מביא את עצמי אל המקום שבו אני נמצא, לאופן בו נגלה אליי אותו מקום. שניים יכולים לשבת באותו מקום – אחד רואה אותו, אחד עסוק ולא רואה דבר זולת מה שניבט אליו מבעד לחריר הצר של מטרת היותו שם. לברר מה מאפשר לראות רחב יותר מכפי שמאפשר חריר השאיפות והכמיהות, היעדים והמטרות, מעבר לחריר הצר של האינסטרומנטאליות, של התכליתנות הכפייתית, זהו עניינן של המילים האלה. זהו עניינו של האימון בשוטטות.
התכליתנות הכפייתית, אני מוצא, היא סוג של מגפה (אפשר לקרוא לה תַכְלִיתִיטִיס אוֹבְּסֶסִיבִיס), שאני לא מכיר אדם שלא נגוע בה מעת לעת. התכיפות שבה לוקה אדם במחלה זו – מרמת המחלה הכרונית ועד להצטננות קלה של הרוח החופשייה – זו משתנה מאיש לאיש, אבל איני מכיר אדם שלא לוקה בה. אל המחלה הזאת נלווית באופן די בלתי נמנע גם תסמונת האופק המתרחק. לשאיפות ולכמיהות, ליעדים ולמטרות יש נטייה להתחלף ברגע שהן מושגות. כלומר, ברגע שהגעתי למחוז חפצי, או מייד או אחרי זמן מה, באופן תכליתי ואובססיבי, נולדים שוב יעדים שאליהם עדיין לא הגעתי, ואני מוצא עצמי ברדיפה תמידית אחר האופק, שתמיד חומק ממני, שתמיד נותר בקצה קצהו של שדה הראייה שלי.
אלא אם אני משכיל, לרגע, לעצור ולהיות עם מה שיש; לא לעצור וליהנות מן הפירות המתוקים של הישגים דווקא – לאו דווקא; לעצור ולהביט לרגע לא לאופק, אלא בכפות רגליי, באדמה סביבי, בכף ידי, בהלמות לבי, בנחת שנמצאת כאן, באי נחת שנמצאת כאן. למה? כי היא כאן. כי החיים אינם רק אופקים והישגים. האמת היא שכמעט כל מה שיש ושנקרא "חיים" הוא צעדים בדרך אל מקום או יעד כלשהו ולא ההגעה אליו. אם כן, אולי כדאי לשאול עד כמה צעדי הדרך מקבלים תשומת לב לעומת המטרות, היעדים. אני מוצא – וזה חבל לי – שבמקרים רבים, רבים מדי, הצעדים אינם זוכים לתשומת לב, לא די הצורך, אלא נתפסים כמעט באופן בלעדי כאמצעים גרידא להשגת המטרות, להגעה ליעדים. אבל המטרה, לא זו בלבד שהיא לא מקדשת את האמצעים; כשהיא הופכת עריצה היא מחללת את האמצעים ומתוך כך, ובאופן די טבעי, היא מחללת את עצמה.
הדינאמיקה הזאת, של הזנחת הקשב אל המתרחש בי וסביבי בשל ריכוז יתר במטרות ויעדים, נוגעת גם לקושי שחווים כששוהים לרגע בלי תכלית. כה מורגלת היא נפשם של בני תרבות בעשייה בלתי פוסקת, עד שכאשר אדם שוהה לרגע בלי כל מטרה, אזי סביר שיגלה שהוא חווה מידה לא מבוטלת של אי-נחת – ממידה נסבלת של אי-נחת, אי נוחות שמחפשת מה לעשות – שעמום קוראים לזה – ועד אימה צרופה. האימה הזאת – הוֹרוֹר וַאקְוִי, קוראים לזה בלטינית, אימת הריק – ניכרת במחוזות רבים של החיים; באומנות, אימת הריק תמצא אותנו ממלאים באובססיביות כל מילימטר של הקנבס או הקיר או המרחב; בפולקלור נולדה המחשבה שאין להותיר חללים ריקים מקישוט במבנים, שהרי בחללים ריקים שדים מוצאים להם משכן. בהגות, במחשבה, בשוטטות הרוח – נבקש תמיד תשובה. בעניין זה התנסח ביאליק כך: "מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אומר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; 'מה' נצחי קפוא על השפתיים. באמת אין מקום אפילו לאותו 'מה', שיש במשמעו כבר תקווה לתשובה, אבל מה יש שם? – 'בלימה – בלום פה מלדבר'. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דיבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה." וזו, אומר חיים נחמן, היא אימתם של בני תרבות מפני השוטטות בלא תשובה, בלא כל יעד, הפטורה ממטרות והישגים.
אין בכך כדי לומר שבתרבות האנושית אין נוכחות לעשייה שאין לה מטרה. ממש לא. בכל תרבות השכילו לייצר איים של אַין, של רֵיקוּת, של בטלה ברוכה ושוטטות בלא תועלת; במסורת היהודית ישנה שבת, יש תחום שבת, יש עליות לרגל, שנת שמיטה, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות לעשייה בלא תועלת. הקדשה של זמן, מקום ותשומת לב. בחסידות אפשר למצוא גם מנהגי התבודדות ושוטטות – יציאה בגלות ויציאה בגירושין, קרא לזה הרמ"ק, "שמתגרש מכל הנוחויות ובא אצל השדה". בתרבות הזן-בודהיסטית נהוגה הישיבה בלא כל מטרה מנהג יומיום. 'שיקנטזה' קוראים לישיבה הזאת, ותרגומה המילולי של המילה הוא 'רק לשבת' או 'פשוט לשבת'. בתרבות זמננו ומקומותינו אנו נוהגים לקרוא לזה בשם המפוצץ והבומבסטי 'מדיטציה' ואז אנחנו טוענים את הישיבה הזאת בכל מיני משמעויות גבוהות, מעמיקות לכאורה ובעיקר בדיוניות, אך בבסיסה, הישיבה הזאת, כשמה כן היא – רק ישיבה. לא יותר. לא פחות.
חוט שני דקיק עובר בין כל הטיולים בהם נשאו אותי רגליי וחוט שני זה אין לו לא דבר ולא חצי דבר עם המיקום הגיאוגרפי של היעד הנבחר. לא. השאלה אינה "לאן?" אולי השאלה היא "איך?"
ב- 1854 [או ב-1808, המילונים האטימולוגיים חלוקים בעניין הזה], המציאו הצרפתים את המילה flaneur- "המשוטט" או אם לדייק את ההטיה, "שוטטן". המילה מתארת לא רק את מעשה השוטטות כפעולה גופית, אלא גם את הלוך הנפש של המשוטט, שמתהלך בעיר או בעיירה בלא כל מטרה, סופח וסופג אל תוך הווייתו מניחוחות וממראות העיר, שרוי ורווי בכל אשר נגלה לו. הפועל Flaner – לשוטט – היה קיים עוד קודם לכן, אך לא היה טעון בערך המוסף של המילה flaneur כקו מתאר של הלך רוח.
מילון לרוס הצרפתי המאוייר מ-1924 מגדיר את המילה flaneur, [בהטייה Flaner] כך:“Alle de cote et d’autre en musant. Perdre son temps.”
מילון מרים-וובסטר האנגלי מקדיש ערך קטנטן, צנוע ומלא שאר רוח למילה הצרפתית flaneur ומגדיר אותה כך:”An idle man-about-town”.
במילון ברנס אנד נובל האמריקאי של שנת 1974 לא תורגמה המילה flaneur כלל וכלל.
מילון אלמליח הצרפתי-עברי עברי-צרפתי, שנדפס בישראל ב-1965 מוצא שהגדרה הולמת להלוך הנפש שהצרפתים בחרו לקרוא את שמו flaneur היא זו: "עצלן, רשלן, בטלן."
אני מוצא שיש גם בתוכי אחד כזה; אחד כזה שמזהה כל בטלה ברוכה, כל שוטטות בלא תועלת מיידית כעצלנות או רשלנות. הוא מבקר אותי בתואנות וטענות שונות, שתמציתן היא שאם אני נח לרגע מריבוי העיסוקים שיש להם סיבה ברורה, אז אני "עצלן, רשלן, בטלן." יכול להיות.
המחוקק הישראלי מתקין כך את החוק נגד שוטטות: עבירה לפי סעיף 216(א) (5) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (1946 [תיקון תש"ם]): "משוטט בחצרים או בקרבתם או בדרך או בכביש או בסביבתם, או במקום ציבורי, והכול בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה או פסולה."
***
אני עומד בפינתו של הרחוב בו אני גר. אין מטרה לעמידה הזאת. איש לא אמור לבוא לפגוש אותי או לאסוף אותי או להעביר לי משהו. לא ירדתי לרחוב כדי לקנות דבר מה, גם לא כדי למדוד על כמה מטרים רבועים עומד ביתי כדי לנסות לחסוך ארנונה.
לא תכננתי להגיע לכאן. שוטטתי בלי יעד ולכאן הגעתי.
אני לא שרוי בעיצומה של חקירה אנתרופולוגית חשובה ואני לא חושב להעמיד כאן יצירת מופת של אומנות קונספטואלית.
אני עומד בפינתו של הרחוב הזה ומתבונן בטיט המתפורר של קיר בנין, שבקלות אפשר היה לומר עליו שאין בו חן.
ויש בו חן ויש בו חסד.
הוא לא מוצא אותי תר אחרי דבר מה, הקיר הזה. הוא רק מוצא אותי. לא באתי לשפץ אותו ואין לי כוונה להתלונן בעירייה על הזנחת מראהו של הרחוב. מאידך גיסא אין לי כוונה ואף לא צל של כוונה לשלוף כאן מצלמה כדי ללכוד קצת "חן-חלופיות" או מ"יופיו של הפגום" כדי למסגר אותו לבית או לתלות על קיר מוזיאון. ורק כדי שנהיה ברורים ונהירים בנקודה הזאת, בשום פנים ואופן לא תכננתי לגלות לא חן, לא חסד בקירות מתפוררים הבוקר. יצאתי לשוטט. לא יותר. לא פחות.
בשיחה על שוטטות עם חברה טובה מתל-אביב היה לה קל מאוד להתחבר לשוטטות בתל-אביב, אבל נשגב מבינתה מה יש לו לאדם לצאת ולשוטט בעיירה סתמית כמו כפר-סבא. "מה? אין שם כלום" אני זוכר שהיא אמרה. "מה? אין שם כלום".
אני ישוב על ספסל בגן המגינים, שמתוחם בין רחובות החיל, המעפילים וגולומב בכפר סבא. סביב מקום הישיבה שלי עצים ששורשיהם משתלשלים לאדמה לא רק מבסיס הגזע, אלא גם ממעל, מהענפים. לרגליי מוטל בקבוק של וודקה מהסוג הזול. יש קופסת ערגליות בטעם שוקולד, שזרוקה עכשיו בין רגבים לחים, ריקה ומקומטת. רבע תלוש משכורת שמעיד על בעליו שהוא ודאי הבין כבר שהכסף, בשונה משורשים, אינו צומח על עצים. יש בדלים חומים ולבנים של טיים ושל סיגריות רוסיות – הטיים עם ליפסטיק – ואני יכול לראות כיצד תודעתי רוקמת סיפורים עכשיו מתוך החומרים שמוטלים סביבי. אני יכול כבר לדמיין סיפור הרואי, טראגי, קומי, ערב גילופין בחבורה או בחברותא או בבדידותו של הגיבור של הסיפור שמתרקם לו בין סריגי לבי. אני לא רואה רק ש-מתרקם סיפור. אני רואה כיצד. אני רואה את מרכיביו של הסיפור חוברים יחדיו: שורשי העץ האלה לא תלויים סתם באוויר. הם באים עם זיכרון של אמירה שמישהו אמר פעם על עץ. אני מדמיין לי הקבלה בין שורשי העץ לשורשיי שלי ועוד כהנה וכהנה פירושים, תוספתאות, משלים ומסקנות, ובטווח זמן של שניות ספורות – אפילו לא חצי דקה – כבר הצלחתי לייצר כאן הבנות לכאורה, שהן סיפור, למעשה. סיפור ורק סיפור. אבל לא סתם סיפור, אלא סיפור שמסתווה כמציאות. אני שם לב שכאשר אני רוקם את כל הסיפורים האלה, אני גם נוטה לשכוח שאני סיפרתי וחיברתי והמצאתי את הסיפורים, ולעיתים קרובות נדמה לי שזאת מציאות. הגילוי הזה – פשוט ולא מרשים – אינו, כפר-סבאי, בדיוק כשם שגילויים כאלה שיבואו בשעת שוטטות בתל אביב לא יהיו בשום צורה 'של תל אביב' או 'תל אביביים'.
כאן, נדמה לי, המקום לומר שהאימון בשוטטות עליו אני ממליץ כאן, אין לו קשר עם תכני השוטטות. אין כל צורך להחליט היכן לצאת ולשוטט. זה לא חשוב. לא משנה. לאיכותה של שוטטות אין קשר, לא ישיר ולא עקיף, לאיכויות אסתטיות, תרבותיות, או אחרות שבהן אני מורגל ושאליהן כמהתי. אין גילוי חשוב ששוטטות 'טובה' צריכה או אמורה ללדת. זה בסדר אם יבואו גילויים, אבל זו בשום פנים ואופן לא המטרה. אין מטרה. אם היילוד היחידי שייוולד בשוטטות הוא שעמום או קוצר רוח, או כמיהה לאהבה, או סתם רעב, צמא, או עייפות, דיינו. אני לא יוצא לשוטטות כדי שייצא לי משהו מזה. כמעט שמדגדג לי להגיד ש"נהפוך הוא", אבל לא, אפילו "נהפוך הוא" יהיה כאן יומרני; וכדאי גם להבין שאני לא יוצא אפילו כדי שלא ייצא לי מזה משהו. אני מוותר על המרוּת, העריצות או ההכרח של מטרה ויעד, של 'לאן' ו'בשביל מה'. אני יוצא לשוטט. לא יותר. לא פחות. יבוא מה שיבוא. ילך מה שילך. אני יוצא לשוטט.
***
לעמוד האירוע של חג השוטטות 2020
***
יובל אידו טל הוא מורה ותלמיד הבודהיזם והזן. מנהל אקדמי ומקצועי בעמותת ׳קשב פתוח׳ ובביה״ס ׳פסיכו-דהרמה לתורת הנפש הבודהיסטית׳, בה הוא גם משמש כמורה, מרצה ומנחה בקורסים, ריטריטים וקבוצות מדיטציה. מלמד בטאותרפיה – התוכנית ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת התמכרויות של מכון וינגייט. ממייסדי קרן המלגות ׳לב קל׳. מחבר הספרים ׳בודהיזם: מבוא קצר׳, ׳משירי אוגאווה יוקימיצו׳ ו-׳לבי נבהל מהירח׳, ומתרגם של טקסטים עתיקים ומודרניים מסינית, אנגלית, איטלקית ושפות נוספות. ומשוטט המון. המון.
***
למקרה שפספסתם – מהדורה חדשה ומעודכנת של המדריך המלא להאטה זמינה עכשיו באתר הקיבוץ המאוחד ובכל חנויות הספרים.
מילי
אהבתי את מה שכתוב,
אני אוהבת לשוטט, לבהות,
תודה
מילי
דוד
שלום יובל
נהניתי לקרוא
חשיבה מעניינת
חשובה בדרגת על
צורך חיוני לנפש ולגוף
בגדר "פיקוח נפש" (וגוף)
ברשותך אוסיף לחדד משהו
יש לאדם שני מצבים
מצב בו הוא פועל משפיע
מצב בו הוא קולט ומקבל
אבל בתדר שאנשים מצויים
גם המקבל הוא פועל חושב מנתח
כשאדם ממש במצב מקבל פסיבי
הוא הופך להיות יריעה לציור
ומקבל חוויות מדהימות
שתמיד המנגנון חוסם אותן
בשוטטות שאתה מדבר עליה
האדם נפתח לחוויות אין לשער
כי להגיע לשיחרור מהאקטיביות
זו עבודת הרפיה קשה
בקיצור אתה מתאר מדהים
את הפתיחות להתמזג עם הנוף
בלי להפריע לתהליך
שוב תודה
כתבה מאד חשובה
דוד
דניאלה פרי
היי יובל
כששואלים אותי מה התחביב שלי
אני עונה – לשוטט. כמובן שלא רק, אבל זה הראשון ברשימה. והרשימה שלי ארוכה ומגוונת.
אחד הספרים החשובים והאהובים עלי, הוא ספרו של ז'ן ז'ק רוסו
Les reveries du promeneur solitair, בו הוא משוטט, חולם וחושב.
אני מדריכת טיולים, והחלק הכי כיפי בטיולים שלי – הם השוטטות.
לכן אהבתי מאוד את מה שכתבת. ויש לי עוד הרבה לאמר, אבל לא כאן ועכשיו.
דניאלה פרי