מעלה בטוב

היה לי הכל. כלומר, לכאורה.
קריירה מצליחה כאשת עסקים. משרד מעוצב עם נוף לסקיי ליין של תל אביב ולפיסת ים כחולה. בית עם מדרגות אדומות. נכסי נדל"ן. נסיעות לחו"ל. חברים וחברות. בן זוג ושני בנים מתוקים.
כל מה שהבטיחו לי – אכן מומש. תלמדי טוב, תעבדי, תתקדמי, תתעמלי, תגדילי מעגל חברים, תהני מהחיים הטובים. ויאים בצ'ק ליסט.

רק שמחה לא הייתי. מה לא בסדר בי?
הרגשתי מחופשת. לבורגנית. משועממת. מיום אחד שדומה ליום שקדם לו ולזה שיגיע. הרגשתי שאני על highway לעבר יעד ברור – מרירות.
זה כמובן תיאור פיוטי ומקוצר לאמת מציאותית עשירה יותר ומתסכלת הרבה יתר – זוגיות מנוכרת, שחיקה בעבודה, התמכרות לקפאין מעורר (שיחזיק אותי ערה רוב שעות היממה).
אין רגע לנשום. חייבת להספיק. ולרוץ ולרוץ (ספוילר: לשומקום).

ואז התחלתי לנשום (ליטרלי). נשימות מעגליות (ריברסיג). זה היה הגונג שהחל מסע מסוג אחר.
מכרתי את החברה בבעלותנו (צעד לא טריוויאלי ויש שיאמרו לא רציונאלי, לפחות לא כלכלית) לקחתי פסק זמן, התחלתי ללמוד – אימון וגם נשימות. שכל וגוף.
למדתי (ועודני) על המכניזם האנושי, על הדרך אל היעד הנכסף והחמקמק  – אושר, ובעיקר – למדתי אותי. שתי וערב. הקשבתי למה שמטעין אותי ומה שמרוקן.
מתי אני יצירתית ומתי אני השרדותית.

נפרדתי מפרדיגמות פרפקציוניסטיות, תחרותיות, נפרדתי מהמחשבה שהמנוע להתפתחות הוא בהתמקדות באין ובהעדר.
למדתי להרגע. לנשום. לשקוט. למדתי לא לסמוך על קשקושי האונה השמאלית, ולרתום אותה לחזון ולדימיון של האונה הימנית.
הזוגיות שלי נבנתה מחדש ואחרת והפכה חברית, מקבלת ואוהבת.

לא הפכתי בודהה. נותרתי אנושית. ובכל זאת שמחה הרבה יותר, לחוצה הרבה פחות.

ו.. נושמת.

***

כשביקשתי מדנה רגב לכתוב כמה מילים על עצמה, לא ציפיתי למונולוג האישי שהבאתי מעלה, אני מודה. אבל משהו בפתיחות ובכנות שבו הצליח לרגש אותי באמת. להאטה, אני תמיד אומר, צריך להגיע "אפויים". אם טוב לכם במסלול החיים המהיר, אין לי מה להציע לכם, ובוודאי שלא אנסה לשכנע אתכם שאתם חיים בתודעה כוזבת, מאושרים למראית עין אבל בפועל אומללים עד כאב. אבל אם אתם חיים בתחושה תמידית של חוסר נחת פנימית, אם אתם לא מצליחים להירגע גם כשאתם עם ספר על הספה, אם אתם כועסים ולא יודעים על מה, אם אתם עייפים גם אחרי שמונה שעות שינה… – אתם מבינים לאן אני חותר, ואם אתם עונים לאחת או יותר מהשאלות בכן, לתנועת ההאטה יש הרבה מה להציע לכם.

לכאורה, רגב הייתה המצליחנית מהבית השכן. פוזיציה בכירה בחברה מצליחה, משכורת יפה, סמלי סטטוס נכונים. אבל מתחת לפני השטח חוסר הנחת בעבע, מאיים להגיע לנקודת רתיחה. זה לא קרה. במקום להישרף היא עצרה בדיוק בטמפרטורה הנכונה, ויצאה למסע אישי של חיפוש אחר הדברים שגורמים לה אושר. במילים אחרות, היא בחרה להאט. להרהר ולערער על המוטיבציות הבסיסיות שהניעו אותה עד אותה נקודת זמן בחיים. את התובנות שאספה בדרך, ואת אלה שהיא עדיין מלקטת מאחרים, היא משתפת בקהילה "מעלה בטוב" שהיא מנהלת, ובהרצאות וסדנאות שהיא מעבירה. ברוח הזמן, לקהילה שהיא הקימה יש גם פודקאסט, והייתה לי הזכות להתארח בפרק ה-16 שלו.

אם אתם אפויים קלות, או שאתם מכירים אנשים אחרים שעומדים להישרף, אני באמת חושב שהשיחה שניהלנו יכולה לעזור גם לכם לקבל את ההחלטה המתבקשת – להאט.

***

Hearts of the Revolutionaries: Passage of the Planets of the Future 1955 Joseph Beuys