פיקניק ביער

פיקניק, ארוחה הנאכלת בחיק הטבע, הייתה צורת בילוי חביבה על הורי. בשבתות הם היו מעמיסים אותנו על הרכב, יחד עם צידנית מתפקעת, ואז נוסעים כשעה או שעתיים עד שמגיעים ליער כלשהו. בעוד אחותי ואני היינו סוקרים את הסביבה החדשה, הורי היו פורסים על שולחנות קק"ל את כל טוב הארץ: סלטי חומוס וטחינה, כרוב אדום עם מיונז, פסטרמות קרות או שניצלים פושרים, ירקות לסלט שהיה נחתך במקום, פיתות שידעו ימים יפים יותר, חמוצים, שתייה קלה וכמובן כלים וסכום, שהרי אנחנו לא חיות. המחשבה שאנחנו מצויים בלב ליבו של טבע, שיכול, לפחות תיאורטית, לספק לנו ולו חלק קטן מהמזון שאנחנו צורכים, כלל לא עלתה על דעתנו. בצידנית היה כל שדרוש להישרדותנו, להערכתי לתקופה של שבוע לפחות.

היערות והחורשות, בהן נערכו הפיקניקים המשפחתיים, היו מבוססים ברובם על נטיעות של עצי אורן, ברוש, ארז ואקליפטוס, ולמען ההגינות יש להודות שהורים נורמטיביים היו מתקשים להאכיל שני ילדים רעבים ממצאי המזון הקיים בהם, ללא ידע רחב ומקדים וערכת ציוד חירום רפואית. עם זאת, בעשור האחרון, התפיסה המקובלת בנוגע להפרדה מלאכותית זו, בין טבע ומזון, הולכת ומתערערת. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפריחה של סיורי הליקוט, הן בחיק הטבע והן בערים (קשה להאמין אבל בשטחי בור בתל אביב ניתן לקטוף אספרגוס, אם רק יודעים איך הוא נראה בצורתו הטבעית). אלפי אנשים יוצאים מידי שבוע לשבילים ומלקטים מזון, באמצעותו הם מכינים ארוחות טעימות בסוף הטיול. "טיילתי בעמק המעיינות ופתאום הבנתי שאני עומדת באמצע קערת סלט", כתבה חברה ברשת החברתית, והעלתה צילום של תערובת עלים ירוקים שבכל מסעדה הייתה עולה כמה עשרות שקלים. הליקוט מחבר אנשים למזון בצורה שאף מחלקת ירקות מוכת אורות ניאון, או סיור בשוק ביום שישי, לא יצליח לעשות.

דרך נוספת לבטל את ההפרדה בינינו ובין המזון, ובין "טבע" לבין "מזון", היא נטיעה של יערות מאכל. יערות מאכל הם שטחים בהם מגדלים מזון בצורה המחקה באופן הטוב ביותר את פעולתו של הטבע, וכך יוצרים מערכת משולבת של עשבים, שיחים ועצים (רובם למאכל: תבלינים, ירקות, אגוזים ופירות), אשר תומכים אלה באלה ויוצרים מערכת אקולוגית בת קיימא, אשר משביחה את האדמה, מאפשרת הפקה של מזון טרי, ומספקת בסיס להתפתחותה של קהילה.

יער מאכל, כאשר מדמיינים אותו, נראה כמו התגשמות גן עדן עלי אדמות – כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל – וכמעט עולה השאלה מדוע לא כל היערות והחורשות ניטעים מראש במחשבה על עולם שבו המזון מקיף אותנו ומצוי בהישג יד. למען האמת אין לי תשובה טובה לשאלה זאת, ומסיבה זאת ממש תמכתי לאחרונה בפרויקט הקמת יער מאכל בבית לחם הגלילית. מאחורי הפרויקט עומדים בני זוג, יולי וניצן, שמבקשים להסב שטח חקלאי, שנמצא בבעלות משפחתית, ליער מאכל שמעבר לגידול מזון שישרת את הסביבה הקרובה, ישמש גם בסיס ללימוד, התנסות והפצה של מידע.

יער המאכל בבית לחם הגלילית יעוצב ויתוכנן על סמך ניסיון עשיר של בני הזוג בתחום, והוא יכלול עצים שנותנים מזון, ירקות ותבלינים, צמחים שמטייבים את הקרקע, עצי נוי וצל, עצים לטיפוס ומשחק, וגם בריכה אקולוגית שהיא בית גידול שמאפשר עוד מגוון של צורות חיים (צפרדעים, דגים, שפיריות וציפורים שונות). כאשר שואלים את יולי וניצן איך הוא ייראה בעוד חמש שנים, הם יודעים לענות בדיוק:

"ביער המאכל נראה ערבוביה של מגוון סוגי גידולים, בשלל צבעים, ריחות, פריחות וגבהים שונים כך שגם יהיה מוצל ונעים. חלק מהגידולים מוכרים לנו מהירקן, למשל חסה, מנגולד, כרוב, שומר, קולורבי, צנון, סלק, אגס, נקטרינה, אפרסק, אבוקדו, מנגו, פפאיה, בננה, אנונה וכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו ממה שאתם קונים הביתה. אבל יש גם כאלו שאתם לא מוצאים בחנויות, בגלל חיי מדף קצרים או חוסר כדאיות כלכלית, וביער יש להם מקום כזן אחד מיני רבים. אלו הם למשל ספוטה שחורה ולבנה, גרגר פנמה, עץ חמאת הבוטנים, עץ הצימוקים היפני, שעועית הגלידה, מורינגה, קניסטל, ספודילה ועוד. ביער יש גם נישות אקולוגיות שמאפשרות מיקרו-אקלים מעט שונה ממקום למקום, וכך מתאפשרים בתי גידול מגוונים יותר, שהופכים את קהילת היער (הצמחיה ובעלי החיים בה) לחזקה ויציבה יותר לאורך זמן. הנישות אצלנו למשל הן הבריכה האקולוגית והאזורים של התעלות שחפרנו לשימור מי הגשמים. האדמה לא חשופה (ולכן גם לא בוצית) אלא מכוסה שכבה עבה של רסק גזם (שברי ענפים). השכבה הזו מגינה על האדמה מפני חשיפה ישירה לקרינת שמש, מקלה על חלחול המים, שומרת על הלחות באדמה ושומרת על החיים הסודיים של הפטריות והמיקרואורגניזמים שמתקיימים בתוך ומתחת לשכבה הזו וזקוקים לתנאים החשוכים, הלחים והלא-מופרעים. יער מאכל חי ללא חומרי הדברה ודישון חיצוניים  כך שאת הכול אפשר ללקט ולאכול ישר ללא חשש. יש גם שבילים ופינות ישיבה כי זה לא רק מקום למזון אלא מקום להיות בו, לחיות בו. החזון הוא למקום שנפגשים בו אנשים, מתחברים, מתקשרים ומייצרים רווחה פנימית וקהילתית. מקום שמאפשר למגוון אנשים לעבוד בו ולהתקיים מהטוב שהם מביאים לעולם."

***

מבחינתם של יולי וניצן, כל חצר, גינה או פארק ציבורי יכולים להפוך ליערות מאכל בזעיר אנפין, ובכוונתם גם לספק את הידע והעזרה כדי לסייע לכל אחד להפוך את חלקת האלוהים הקטנה שלו ליער מאכל. מאז שנחשפתי לפרויקט טודמורדן (עיירה בצפון אנגליה שהחליטה להסב את כל השטחים הציבוריים שלה לאזורים לגידול מזון), אין רעיון שמקסים אותי יותר. המחשבה על קשר בלתי אמצעי בינינו ובין המזון שאנחנו אוכלים, יצירה של מערכות מקיימות, ולקיחת חלק פעיל בגידול, היא לטעמי חוויית ה"מזון איטי" הטובה ביותר לה נוכל לקוות.

רק לדמיין זאת – משפחה, זוג הורים ושני ילדים, שמגיעים לפיקניק ביער ללא צידנית. הם פורשים מחצלת על האדמה, ואז ניגשים לקטוף את מזונם. במקום פחים עמוסים באריזות ושאריות מזון מעובד ומתועש, הם ישאירו אחריהם, במקרה הגרוע, מעט גלעינים וקליפות, שישמשו כדשן ליער עצמו. במקום פיקניק ביער, יער שהוא פיקניק. בעתיד כזה, אני שמח לתמוך.

***

לתמיכה בפרויקט של יולי וניצן – יער מאכל בבית לחם הגלילית