לפני כמעט שנה, ביום ההולדת שלי, נועה הפתיעה אותי בחופשה של יומיים בנתניה. הבחירה בריביירה הישראלית לא הייתה אקראית, חודש לפני כן הזדעזעתי לגלות שהעיר מארחת שוק פשפשים בכל ימות השבוע (למעט שבת) אותו כלל לא הכרתי, ובתור חובב מושבע של הז'אנר חשתי כישלון אישי. חודש אחר כך כבר שכחתי לגמרי מהעניין אבל נועה זכרה, וכך מצאתי את עצמי על מונית שירות בדרך להרפתקה בעיר הכי צרפתית במדינה. הזכרתי את שוק הפשפשים של נתניה בסטטוס שהעליתי בפייסבוק, בו גם ציינתי שהוא ראוי לפוסט משלו בבלוג, והנה, עשרה חודשים אחרי (וביקור נוסף בעיר) הגיע הזמן להעלות אותו על הכתב. איטי, אבל מקיים.
נתחיל מהשוק עצמו. חובבי פשפשים שטרם התוודעו לפנינה המאובקת בוודאי ישמחו – השוק אמנם קטן אך יחסית לגודלו הוא מכיל מגוון נאה של פריטים: בגדים (החל בשמלות כלה וכלה במעילי פרווה וכל מה שביניהם), כלי בית (מסירים ומחבתות ועד אגרטלים מפורצלן וכוסות קריטסל חתומות), מכשירי חשמל (בקומת המרתף יש חנות עם מבחר עצום של מגברים ורמקולים), רהיטים, ספרים, פיצ'יפקסים הכרחיים ולא מעט פרטי אספנות אמיתיים. נישה פורחת בשוק הנתנייתי היא תרופות (לפחות שני דוכנים מציגים תכולה של בתי מרקחת קטנים) אבל לא הייתי ממהר לרכוש שם אוטריווין.
השוק נפרס לאורך רחוב אחד, זנגוויל, שיוצר ח' מסביב לבניין שבעבר שימש אכסניה למפעל לליטוש יהלומים, אבל אל תתנו לשטח הרבוע המצומצם להטעות אתכם – מעבר לדוכני הרוכלים שפורשים את מרכולתם על הרצפה, השוק כולל גם לא מעט חנויות ששווה להיכנס אליהן וקומת מרתף רחב ידיים שקל מאוד לפספס – המדרגות היורדות אליו אמנם רחבות אך הן נחבאות בין שני דוכנים שמפזרים את ההיצע היומי לכל עבר. המחירים, מיותר לציין, זולים מאוד (חצי או שליש מחיר משוק הפשפשים של תל אביב), והמוכרים ברובם חביבים גם אם לא קונים מהם כלום.
שוק פשפשים נתניה
היתרון הגדול של שוק הפשפשים הקטן של נתניה, נובע מכך שהוא ממוקם בצמוד לשוק העירוני. כך, גם זוגות מעורבים (אחד מחבב פשפושים ושני מתעב) יכולים להעביר בוקר מהנה יחדיו, שכן המתחם כולו שוקק חיים ואינספור אופציות קולינריות ואלכוהוליות, שחלקן כבר הפכו למוסדות. אנחנו למשל אכלנו בסנדוויץ' הטוניסאי המפורסם של סוסו (סנדוויץ' טוניסאי צמחוני יש להגיד, ולפרגן ולומר שגם בפעם השנייה בעלת הדוכן לא הרימה גבה ואף טרחה והחליפה את המלקחיים שנגעו בטונה לחדשים כדי שלא תשתרבב פיסה של דג לכריך), בדוכן הבוריקה של כהן (במילוי תפוח אדמה או ביצה), ובפלאפל מוסא שנותן פייט לכל קוסם אחר במדינה (אבל אם לא תיזהרו ידחפו לכם ביצה קשה לפיתה, ובעיני מדובר בשילוב מעט מוזר). מעבר לאתרים קולינריים אלה השוק מציע גם מסעדות תבשילים מיתולוגיות כמו "צ'צ'ו" ו"פינוקי האוכל של כרמל" שלא יצא לנו לדגום מאחר והתפריט בשרי ברובו (אצל כרמל אפילו מתהדרים בשלט שמצהיר שלא ניתן להזמין מנה ללא בשר), וקפה מסעדה פופולרי שעונה לשם "גניש" ומציע מבחר סלטים, בשרים ותבשילים, וגם בר אלכוהול נאה (אנחנו שתינו ערק כדי להתעורר).
מקבץ קולינרי
כמו כל שוק אחר ניתן לטייל בין הדוכנים, לרכוש פירות וירקות, להיכנס למעדניות שגורמות לבלוטות הריר לעבוד שעות נוספות ולצאת עם שקיות עמוסות (הגרגרנית כתבה פוסט מוצלח על סיור קולינירי בשוק של נתניה, מוזמנים להעיף מבט פה). לחלופין, אפשר גם לצעוד מערבה על רחוב הרצל ואחרי עשר דקות להגיע לכיכר העצמאות הנושקת לים, שם באמת אפשר להרגיש אווירה של חו"ל (כולם מדברים צרפתית) וליהנות מגלידה באחד מבתי הקפה שנראה שהזמן שכח (בכלל, כל מרכז העיר נראה כמו גן עדן פרהיסטורי של עסקים קטנים), או להמשיך לצעידה על הטיילת היפה של העיר. אם במקרה החלטתם לבלות גם את הלילה בנתניה מומלץ מאוד לבקר בפאב "אורנוס" שפועל בסמטה קטנה שיוצאת מכיכר העצמאות כבר יותר משלושים שנה, ומגיש את אחד ההמבורגרים הצמחוניים הטעימים במדינה (גם שאר המנות סבבה).
יתרון אחרון של השוק הנתנייתי נובע מהקרבה שלו לתחנה המרכזית. גם אם יש בבעלותכם רכב אני ממליץ להגיע במונית שירות או באוטובוס. התחנה המרכזית נמצאת במרחק של חמש דקות הליכה ממתחם השוק, וייחסך מכם הצורך לחפש חנייה, לשלם בעבורה, ולהישאר פיכחים כדי לנהוג חזרה.
כל האתרים שהוזכרו בפוסט נמצאים במרחק של עשר דקות הליכה זה מזה ובמרחק של חמש דקות הליכה מהתחנה המרכזית
***
אני מניח שעבור לא מעט אנשים, המחשבה על טיול בשוק פשפשים או שוק עירוני בבוקר שישי בעיקר גורמת לחשק עז להתחפר עמוק במיטה עם עיתון ומזגן. מה שנתפס כ"יום כיף" עבורי הוא התגלמות הגיהינום בבשר (הזולת המזיע) בעבורם. לכן, אני מציע להתייחס לפוסט כאל המלצה כללית לשבירת שיגרה. זו האחרונה, כפי שכתבתי במדריך הקצר להארכת הזמן, היא האויבת הגדולה ביותר של הזמן. היא מכלה דקות, שעות וימים, ומעלימה אותם לבלי שוב, מבלי להותיר אחריה זיכרון אחד ראוי. אם אנחנו רוצים להאט את מהלך הזמן, ולהעניק לו משמעות שתסייע לו להתרחב ולהימתח, אין לנו מנוס מליזום שיבושים אקראיים ומבוקרים בחיי היומיום. באופן זה אנחנו צוברים זכרונות ברורים שמותירים חותם קטנטן על הזמן, שבדיעבד נראה למרחוק כמו סיכה בוהקת שננעצה בלוח שנה.
במילים אחרות, אם שווקים לא עושים לכם את זה, מצאו משהו אחר שכן ידבר אל לבכם (רצוי חדש בעבורכם, ושיהיה קרוב או נגיש מספיק כדי לא להפוך את כל העניין להפקה רצינית, למשל, סיור בתחנה המרכזית בתל אביב), ואז הניחו לו לשאוב אתכם להרפתקה, שלכל הפחות תנער מעליכם לכמה שעות את השגרה.
***
באותו נושא, עוד שני פוסטים לחובבי פשפשים:
תמרה
רעיון נהדר. לא ידעתי על השוק. יש המלצה על מקום לינה?
תמרה
ריטה
זה מתחלק ל2 או מלונות ממש יקרים או יותר זולים אבל הזולים מרגיש כמו מקום שלא ישתנה כבר 30 שנה
ריטה
עמית נויפלד
כן, בגדול ריטה צודקת, בביקור הראשון נועה פינקה אותי בלילה במלון ווסט שהיה בסטנדרט גבוה והמחיר בהתאם, יש גם מלונות קטנים ועתיקים יותר, אבל בפעם הבאה שנבקר בעיר, במידה ונרצה לבלות לילה סביר להניח שנבדוק את היצע דירות האייר בי&בי.
עמית נויפלד
ריטה
ממש מצחיק שזה רחוב מהבית שלי , בכלל לא חשבתי על השוק כמשהו כזה מרתק ואני נמצאת שם הרבה.
בנוסף אם אתה מגיע שוב לנתניה ממליצה גם על שוק עתיקות ביום חמישי ברחוב קראוזה , קטן אבל יש שם דברים מעניינים
ריטה
עמית נויפלד
הרגת אותי עכשיו, עוד שוק עתיקות שאני לא מכיר… נבקר בקרוב, תודה!
וכן, כשגרים קרוב לאטרקציה פחות מרגישים בקיומה 😉
עמית נויפלד
הילה
מקסים ועושה חשק!
הילה
אריאלה
תודה על הכתבה. באילו ימים ושעות פועל השוק?
אריאלה
עמית נויפלד
כל השבוע למעט שבת, שעות הבוקר המוקדמות ועד הצהריים (עדיף לא להגיע אחרי 12, במיוחד בקיץ)
עמית נויפלד
ביולוג ירושלמי
עמית, פשוט נפלא לקרוא אותך!
הכתיבה שלך מנהדרת, נגישה, משובבת ומשמחת, וממש ממש עושה חשק לבקר בשוק.
אפילו שאני סולד מכל אפשרות מזמינה ונגישה לקניות ורכישות (הימנעות בעבורי היא הפתרון המוצלח והיעיל ביותר!), ולכן נמנע בכל מאודי מקניונים ומרכזים מסחריים, עדיין קיבלתי את החשק לבקר.
רק אם אפשר הסבר קטן – איך סיבוב בשווקי פשפשים (שמוכרים מוצרים מיני מוצרים וחפצים ופיצ'יפקעס שונים) מסתדר עם מינימליזם של פשוט לא לרכוש הרבה, לא למלא את הבית בחפצים מיותרים, לא לצבור ולצבור ולצבור עוד ועוד פריטים שיעלו אבק שאין בהם שימוש?
פשוט עושים סיבוב מבלי לרכוש דבר אלא אם ממש ממש צריכים וזקוקים לו? (ואם כן, סביר שהיינו רוכשים אותו לפני כן).
ביולוג ירושלמי
עמית נויפלד
היי חבר, תודה על המילים,
לשאלתך (הטובה!) בעבר אכן הייתי אספן, ונגמלתי. למרות זאת אני עדיין מאוד אוהב את החוויה של שוקי הפשפשים, הנבירה בערמות והחיפוש אחר אוצרות. היום אני פשוט קונה רק לעיתים נדירות, אם נתקלתי במשהו ממש שווה ובמחיר ממש מצחיק, וגם אז אני בדרך כלל מוצא הזדמנות להעניק אותו במתנה (יומולדת, חנוכת בית וכו'). לשוקי פשפשים יש הרבה יתרונות שאני מעריך, יד שנייה, חפצים מלפני תקופת העיצוב לשבר (הרהיטים שלנו בבית כולם עם בולי מס מותרות), עסקים קטנים ועוד, אז אם אני כבר קונה אני משתדל שזה יהיה שם 🙂
עמית נויפלד
ביולוג ירושלמי
הסבר נהדר, אפילו שהוא דורש איפוק רב ויכולת מנטלית מרשימה שממש לרוב האנשים אין.
ההתנהגות הזו היא גם קצת גול עצמי למי ש"נגמל" מצרכניזם חולני ומאביס. כמוני.
לעולם לא אגמל. תמיד אלחם בזה בכל מאודי.
אם הצרכניזם שלך לא היה מלכתחילה כזה משוגע, כנראה שבשבילך זה פחות או יותר non issue… למרות שעד היום יש לי בראש את הדימוי של האחים בלוז או משהו כזה שהיו פסל מופרך בדירה הישנה שלך (כן, התמונה הזו נחקקה לי במוח! תתפלא 🙂 ).
מבחינתי, ללכת להסתובב בקניון, במרכז מסחרי, ברחוב מלא בחנויות, בשווקים זה לא שונה בהרבה מאדם שמנסה והצליח להיגמל בקושי רב מסיגריות ששמים אותו בתא העישון בשדה התעופה להביט בערגה על כל אלו שמעשנים לידו עם הקפה… מה זה אומר בפועל?
שאני נמנע מלהסתובב במקומות כאלו כמו שאני נמנע מלקבל STDs. מה שלגמרי באופן טכני מאוד מונע ממני להסתובב הרבה במקומות עירוניים וצרכניים שכאלו, ושולח אותי "בלית ברירה" למקומות הרבה יותר היפים, טבעיים, נטולי קירות רחמנא לצלופן, מוכי עצים ומרחבים פתוחים באיירץ הקוטג' 🙂
בכל אופן, הנה רעיון לפוסט – איך מתאפקים, איך שולטים על עצמך, אילו תרגילים מחשבתיים עושים, איך מגיעים לרמת זן מאסטר ב"לא אכפת לי לא לקנות את מה שאני רוצה".
ביולוג ירושלמי
שירי
המלצה שלימדה אותי ביתי (היא המציאה את זה בגיל 8 בערך):
1. ללכת לאיזו חנות שרוצים, "יקרה", "זולה", לא לעצור בדלת.
2. לקחת עגלה/סלסילה, ולהסתובב בחנות, לאסף כל מה שבא, להאביס להתמלא, תקראי לזה איך שתרצי. להסתובב שוב ושוב ושוב.
3.כשמספיק, (אצלי זה כשתחושת קבס עולה במעלה הושט)
למצא פינה קטנה בחנות ולעבור על כל המוצרים אחד אחד, לקחת כמה זמן שצריך כדי לשאל את עצמי, או את מי שאיתי , האם אני באמת זקוקה/צריכה/רוצה את זה.
בפעם הראשונה שעשינו את זה , יצאנו עם שני חפצים מתוך שקית של שלושים.
היום אנחנו כבר יוצאות בלי שום חפץ בכלל ואף מוצאות את עצמינו עוברות על עגלת הקניות בסופר תוך כדי התור לתשלום, ומורידות דברים שאספנו (בדרכ מחוץ לרשימה)
אפשר כבר לראות שלאחר אימון של שנתיים שלוש אנחנו כבר נמנעות מלהכנס לחנויות מסוימות, ובכלל האימון הזה עזר לי בלהפוך את האידאל והרמון למינימליזם למעשי. תודות לביתי.
שירי