ללכת על הכל

כשהתחלתי להיות יותר עב-כרס מ-"מלחמה ושלום" או ביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל, התחלתי ללכת. עשיתי את זה כי לא הצלחתי לרוץ יותר מאשר כמה יארדים בודדים, והליכה הייתה חלופה ראויה לצורכי ירידה במשקל. רוב חיי פסחתי על פעילות גופנית מאומצת או פעילות גופנית בכלל, אבל ערב אביבי אחד, החלטתי לשים נקודה בסוף הפרק הזה של חיי. חזרתי מעוד משמרת בעבודת הסטודנט-מבלי-להיות-סטודנט בתיאטרון העירוני, ובמקום לשקוע כהרגלי בבהייה מול מסך המחשב, יצאתי מהבית והתחלתי ללכת.  בלי בידור. בלי שותפים. רק אני ואור הלבנה. הטבע חנן אותי ב-4 גפיים, חשבתי לעצמי, והגיע הזמן שאנצל את כולן.

היום כבר אינני עב-כרס, אבל האהבה להליכה חלחלה עמוק למי התהום שלי. אין לי צל של ספק שהליכה היא פעולה ראויה ואף נעלה מבחינות רבות, ואני מצר על כך שמרביתנו לא מבצעים אותה באופן תדיר. באופן אישי –  אני מכור, בערך כמו הבחירות לנשיאות ברוסיה או בטורקיה. במובנים רבים, את פעולת ההליכה למרחקים ארוכים באמת ניתן להמשיל לסיטואציה של שלטון יחיד. במהלכה אנחנו משיבים לעצמנו שליטה על חיינו, הופכים לאדונים לחיינו וזוכים מחדש באלמנטים נחוצים של חופש בחירה, חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש לעשות-מה-שבא-לנו, פשוט כי אנחנו יכולים.

נעים להכיר – זה אתה

הליכה מאפשרת לנו לא לאפשר לעצמנו לברוח ממה שמאתגר אותנו או מקשה עלינו ביומיום, או לפעמים אפילו מהתמודדות עם מי שאנחנו. לדידי, כל אדם הוא תמצית מזוקקת משל עצמו, שעליה הוא מוסיף עוד ועוד שכבות של הגדרות עצמיות, תפקידים מגדריים וחברתיים וקשרים מסובכים ומאתגרים עם שאר הבריות. כשאנחנו הולכים לבד ומבלי להיעזר באמצעי בידור טכנולוגיים, אין לנו לאן לברוח. זה רק אנחנו בזמן איכות עם עצמנו ועם המחשבות שלנו. היי, זה אתה – נעים להכיר. לונג טיים נו סי.

הרי פייסבוק, וואטסאפ, טלוויזיה ושאר החלופות המרצדות – לעיתים אלו רק דרכים לברוח מהמציאות לעולם חלופי ומבדר ללא ליאות, איפה שהדשא ירוק והנשים נאות. מה לא נעשה בשביל לא להיות עם עצמנו, עם המחשבות שלנו, או חלילה – בלי מחשבות כלל. איזה בזבוז זמן משווע! מה יגידו אחרים, יעילים יותר, על כל הזמן המבוזבז הזה. הרי באותו זמן יכולנו להתפתח בכל כך הרבה מובנים ולהאזין לתסכיתים מלומדים.

ואולי אנחנו לא באמת בורחים מהמציאות, אלא פשוט כבר לא מבחינים שהמציאות שהתרגלנו לחיות מוצפת במידע אינסופי שמגיע מבחוץ. אנחנו חיים בחשש קבוע להפסיד את הדבר הגדול והמעניין הבא, ומצויים במרדף מתמיד אחר תוכן וריגוש רגעי. קשה לנו להציב סכרים שיעמדו בפני מפלי התכנים, ולא פעם אלה האחרונים מותירים את האני הפנימי שלנו מותש וריקני.

להתאפס על החיים

ואנחנו כל הזמן טרודים. אנחנו חושבים שאנחנו "עסוקים", אבל האמת היא שאנחנו יותר מוטרדים מאשר עסוקים. כל הזמן מתרוצצות לנו בראש מחשבות, דאגות, בעיות, דילמות ותסבוכות (גם סביב נושאים חיוביים ושמחים). הן לוקחות לנו יותר זמן ומשאבים נפשיים מאשר העשייה עצמה, שרק מתרחשת בין לבין המחשבות, שבעיקר מסיטות אותנו מה"כאן ועכשיו" אל עבר ה"שם" וה"אחר כך". אין הווה, יש רק עתיד ועבר. אנחנו יותר דואגים למי שנהייה מאשר למי שאנחנו כבר.

ההליכה מאפשרת לנו לעשות סדר בנפש ובראש. להתאפס, להתחיל מחדש, לארגן את המחשבות, ואם להיעזר במטאפורה אנכרוניסטית משהו – לדאוג שכל הדיסקים יהיו בקופסאות הנכונות. קל להבין מה חשוב לנו ובעיקר – מה פחות חשוב לנו. על מה אפשר לוותר. אפשר לערוך סיעור מוחין חיובי ולהגיע לתובנות מעניינות. הליכה מפתחת ומטפחת מודעות עצמית גבוהה ומאפשרת לנו להיות בסדר, כך סתם, כמו שאנחנו, עם מי שאנחנו, אפילו כשאנחנו לבד. מבחינתי, להיות אדם "שלם", משמעו להיות מסוגל לא לעשות שום דבר בזמן נתון, להיות לבד, ועדיין להיות בסדר עם זה.

 
מתנת הזמן

כשאנחנו "סתם" הולכים ברגל, אנחנו מעניקים לעצמנו מתנה מופלאה: מתנת הזמן. במקום השגרה הדוחקת, פתאום יש לנו את כל הזמן שבעולם. הזמן ארוך והמלאכה זעומה. לא צריך להספיק שום דבר, לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. זוהי תחושה אדירה של חופש.

מתנת הזמן עשויה לגבש תפיסה ניהיליסטית. האדם ההולך כשזמנו בידו עלול להבין לפתע כמה חסרי משמעות רוב הדברים בהם הוא שקוע ביומיום. אך, דווקא מתוך תחושת ניכור זאת, ואולי אף בזכותה, יכולה לעלות ולצוף ההבנה איפה וכיצד כן כדאי להשקיע את המשאב היקר ביותר שיש לאדם – משאב הזמן. התשובה היא: כאן ועכשיו.

כשאני משוטט לי לתומי ברחבי העיר הסואנת, אני אוהב לצפות באנשים אחרים בעודם נוהגים במכוניות שלהם אל עבר יעד כזה או אחר, יותר מדי עסוקים ברגע הבא ולא ברגע הזה. הרגע הבא תמיד נתפס כחשוב יותר מהרגע הזה. אנחנו מסתכלים על עצמנו כעל פרויקט שיש לבנות בכל עת ולא להפסיק לרגע. אנחנו יותר מדי עסוקים בבניית העתיד, ומעט מדי בשהייה בהווה. אנחנו טווים לעצמנו עולם מורכב שמעניק לנו משמעות, אבל לא נותר לי לתהות – מה בדבר סתם לחיות?

אנשים אומרים ש"הזמן טס", ובאמת, הכול נע מהר מדי, כמו סרט שמריצים קדימה. אבל זאת בחירה שאנחנו עושים כשאנחנו מחליטים להזניח את ההווה. אנחנו יכולים לבחור אחרת. אנחנו יכולים ללמוד כיצד להאט, לעצור ולהתבונן. לא רק להתבונן –גם להרגיש. קשה להרגיש כשאנחנו כה מנותקים מהחוויה של הרגע הזה. החיים הם לא בהכרח סרט שנע במהירות של 24 פריימים בשנייה, אנחנו יכולים וצריכים לעצור וליהנות גם מתמונות הסטילס.

להיות פורסט גאמפ

פורסט גאמפ רץ, אנחנו יכולים גם ללכת. המסעות שלי התחילו מ-5-6 קילומטרים והתרחבו לכ-15 קילומטרים של הליכה רצופה במרוצת הזמן. בשיאי הלכתי 40 ק"מ של הליכה רצופה ומעל 60 ק"מ, לסירוגין, במהלך פרק זמן של 24 שעות. כל הליכה היא מבורכת וכל פסע ראוי להיעשות. אט-אט ניתן להפוך את זה לאורח חיים של ממש ולוותר על השימוש ברכב כשמדובר במרחקי הליכה. מה שיקרה זה ש-"מרחק הליכה" מבחינתכם יהפוך אט-אט למרחק גדול יותר ויותר. הרי מדובר בקנה מידה סובייקטיבי לחלוטין, ומה שבעיני אדם אחד נתפס כמרחק הליכה, עשוי להיתפס בעיני אדם אחר כמרחק טיסה. הנקודה היא שאפשר להתאהב במה שהליכה מסמלת – שקט, חופש, קיום, שלווה ואמת.

זן נדיר

הליכה למרחקים ארוכים מכניסה את ההולך למצב של "זן". אין כבר משמעות למרחק. אם מצליחים להתמכר לזה ולהיכנס לזה באמת, ניתן להגיע למצב שבו כבר לא משתעממים, ואף חשים סיפוק מההישג האישי. ניתן ללכת בעיר, בכפר, בפארק ובגן. אני נוטה לשלב בין התפאורות, אך מתמקד בעיקר באזורים עירוניים ובינעירוניים. אני רוצה פשוט לצאת מהבית ולהתחיל ללכת. כל יציאה היא התחלה של מסע חדש. הליכה בשעות שונות טומנת בחובה סטייט אוף מיינד שונה במהותו. אין דין הליכה ביום, כדין הליכה בערב, כדין הליכה בלילה. כל אחת תעניק לכם חוויה אחרת. אני מוצא את ההליכה בערב ובלילה כמהורהרת יותר ויותר מועילה ברמת ההגעה לתובנות אישיות. יותר שקט ויותר נעים לשוטט. ממליץ לנסות בעצמכם ולראות מה עובד יותר טוב עבורכם.

 

***

רוברט פרוסט כתב: "שתי דרכים התפצלו ביער, ואני הלכתי בזאת שהלכו בה פחות, וזה עשה את כל ההבדל" – מבחינתי, העיקר הוא ללכת, ולא משנה באיזו דרך. עצם ההליכה עושה את כל ההבדל.