באיחור קל נחשפתי לעובדה שרה"מ נפגש עם בכיר בוולמארט והציע הקלות רגולטוריות בכדי לסייע לרשת להיכנס לישראל. הנה כמה דברים שכדאי לדעת על התאגיד:
בשלהי שנת 2013, השחקן אשטון קוצ'ר ורשת וולמארט החליפו מהלומות מתוקשרות בטוויטר. הסיבה: עובדי וולמארט אספו כסף כדי לסייע לעמיתיהם לרכוש מזון לארוחת חג, והרשת התגאתה ביוזמה. בציוץ הראשון תהה קוצ'ר מדוע הרשת, שרשמה באותה שנה רווח נקי של 17 מיליארד דולר, לא יכולה לשלם לעובדיה שכר גבוה יותר, שיאפשר להם להתקיים בכבוד וללא תרומות. בהמשך השרשור חשף קוצ'ר גם את העובדה שרשת וולמארט מייעצת לעובדיה כיצד לקבל קצבאות ותלושי מזון מהמדינה, על חשבון משלם המסים.
עובדים שאינם יכולים להתקיים ללא סיוע הם עניין שכיח בקרב רשתות. אלה האחרונות משלמות לרוב העובדים שלהן שכר מינימום שאינו מאפשר להתקיים בכבוד, ובדרך כלל נאבקות בניסיון להעלות אותו. יש גם רשתות אחרות, כגון ג'ון לואיס בבריטניה, שחולקות את הרווחים עם העובדים, אך הן נדירות. הרוב המוחלט של הרשתות בתחום הקמעונאות, עונות להגדרה של "חנות חברה".
***
"חנות חברה" הוא מושג שהוטבע בשנות הארבעים של המאה שעברה. בעיירות מבודדות בהן התעסוקה התבססה על חברה פעילה אחת (למשל עיירת כורים) הייתה נפתחת חנות בבעלות החברה שסיפקה את צרכי העובדים, החל במזון וכלה במלבושים. כך נהנתה החברה פעמיים, הן מהתפוקה של עובדיה, והן מהמשכורות הזעומות שחזרו לכיסה דרך החנות שבבעלותה. במקומות מסוימים בארצות הברית עובדים כלל לא קיבלו משכורות אלא תלושים או "אשראי" לרכישה בחנויות החברה. כוחן של חנויות החברה החל לדעוך לאחר שכלי רכב פרטיים הפכו לנפוצים בקרב פועלים, וכך יכלו הם להשתחרר מאחיזתה של החברה ולנסוע ולרכוש את צרכיהם במקומות אחרים.
Martiros Sarian: Worker's Settlement and Concrete Plant, 1937
***
וולמארט היא אחת המעסיקות הגדולה בעולם. רוב העובדים ברשת מרוויחים שכר מינימום, וניתן לשער שכמעט כל דולר שנכנס לכיסם יוצא בקופה של הסניף בו הם עובדים. במובן זה, וולמארט היא "חנות חברה" פר אקסלנס, אלא שתאגיד בסדר גודל כזה אינו יכול להסתפק בכספם של העובדים – ערים שלמות בארצות הברית הפכו לשבויות של התאגיד. בכל מקום בו פתחה סניף חדש, ובמיוחד בערים קטנות, היתה וולמארט פוצחת בשיווק אגרסיבי שלווה בהורדת מחירים זמנית, שחיסלה את כל העסקים הקטנים והמקומיים ברדיוס של 100 ק"מ בקו אווירי. זאת הרשת שכעת מבטיחים לה הקלות רגולטוריות, אם רק תואיל להיכנס לישראל.
***
התירוץ הרשמי לחיזור אחר הרשת, אם להסתמך על דברי יועץ ראש הממשלה, אבי שמחון, הוא להכניס תחרות לשוק הקמעונאות המקומי, ולהוזיל את יוקר המחיה. רק להזכיר, בשנת 2015 הוזמן רמי לוי להדליק משואה, לאחר שנבחר לתפקיד בשל היותו: "פורץ דרך בתחום הקמעונאות, שהוביל להוזלת מחירים בתחום המזון". לכאורה, אם רשתות מקומיות עושות את העבודה, אנחנו לא צריכים לייבא תאגידים מחו"ל. בפועל, בעשור שקדם לטקס הדלקת המשואות, אותו עשור שבו פרחו רשתות הדיסקאונט הגדולות, צמחה ההוצאה הממוצעת למשק בית על מוצרי מזון (כולל פירות וירקות) בקרוב לחמישים אחוזים: מ- 1,705 ₪ בשנת 2003 ל- 2,517 ₪ בשנת 2015, בעוד שמדד מחירי המזון באותן שנים עלה בכארבעים אחוזים בלבד, כלומר, הייתה עלייה ריאלית בהוצאה על מזון.
שיווק השקמה, חצי חינם, הכול בזול ושאר הרשתות ה"מוזלות" לא הצליחו להוזיל את סל מוצרי המזון. אין שום בסיס לאמונה שדווקא רשת וולמארט תצליח במקום שהם נכשלו. כדי להוזיל את יוקר המחיה צרכנים צריכים לנטוש את הרשתות שגורמת להם להוציא יותר ממה שהתכוונו, לצאת לשווקים, לרכוש מזון טרי במקום מוצרים מעובדים, לבשל לעצמם ולזרוק פחות.
מי שיפעל לפי המלצות אלה יוכל לחסוך 50% בממוצע על הוצאות המזון. עוד רשת גדולה רק תבטיח עובדים נוספים בשכר מינימום, שבויים בידי חנות החברה.
***
נ.ב.
"חנות החברה" זכתה להנצחה בשיר של מרל טרביס משנת 1946 "16 טון" שתיאר את חייו של כורה פחם, בו הופיע המשפט "אני חייב את נשמתי לחנות החברה". השיר זכה לביצוע חדש בשנת 1955 על ידי ארני פורד, ואז גם הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי. מוזמנים להתמכר.
מיכאל
יש גם את הביצוע של בני אמדורסקי https://youtu.be/u3eLMFMFLyk
מיכאל
עמית נויפלד
תודה! זכרתי במעורפל שיש גם גרסה ישראלית…
עמית נויפלד
תיקון קל
תיקון קל שאינו משפיע בהכרח על המסקנה הסופית:
עליה של 50% בהוצאה הממוצעת על מזון לעומת עליה של 40% במדד מחירי המזון מצביעה בעקרון על עליה בצריכת המזון הממוצעת למשק בית ולא על התייקרות. כלומר, זה אומר שמשקי בית מוציאים יותר לא בגלל מחיר כל בגלל שקונים יותר מוצרים.
הנתון שלא מופיע ומשפיע על היכולת לומר אם הייתה עלייה ריאלית במחירי המזון היא השינוי בהכנסה הממוצעת באותה תקופה
תיקון קל
עמית נויפלד
אתה צודק, בגלל זה רשמתי בפוסט עליה בהוצאה ולא התייקרות. מה שכן, למיטב ידיעתי גודלו של משק בית לא השתנה בעשור האחרון, אז אפשר להסיק שאנשים אכן קונים יותר, אבל לא בהכרח אוכלים יותר. את הפער אפשר לייחס לנתון שמצביע על בזבוז מזון בסדר גודל של 30% עבור כל משק בית – אנשים זורקים יותר אוכל מבעבר. הסיבה לרכישה העודפת נעוצה, לדעתי, בשיווק של הרשתות: מבצעים, אריזות משפחתיות, הגדלת עגלות, מיקום סניפים בפאתי ערים שמאלצים אנשים להגיע עם רכב ואז כבר לא עושים קניה קטנה ליום או יומיים ועוד ועוד.
השורה התחתונה נותרת זהה, רשתות מגדילות את ההוצאה
עמית נויפלד
שרון סיגר
אם רק תועיל להיכנס לישראל – נראה לי שהכוונה היא ל- אם רק תואיל להיכנס לישראל.. הרבה תועלת לא תצמח מכך 🙂
שרון סיגר
עמית נויפלד
אוי ואבוי לי 🙂 תודה על התיקון
עמית נויפלד
ori
יש חנויות וולמארט גם בסין, מה שאומר שהם מתמודדות היטב גם בשווקים זולים. אולי הכוונה היא יותר להכניס תרבות אמריקאית לא פחות מאשר תחרות
ori
רינגו
מגיב באיחור–
עמית, אני באופן כללי בעדך אבל אתה עושה כאן מניפולציה לא ממש הוגנת של נתונים ומערבב עם דעתך האישית והרגשית.
אכן, מחירי המזון בישראל עלו ב – 40% בתקופה המדוברת, וזאת לעומת עלייה של 20% בלבד במדד המחירים לצרכן (ראוי לציין זאת). כלומר, מחירי המזון עלו יותר מהמדד הכללי, בעיקר בגלל הוזלות משמעותיות בתחומי הריהוט, התקשורת, ההלבשה וההנעלה.
עם זאת, יש לציין כי בשנים אלו עלה השכר הממוצע במשק ב -35%. כלומר, בפועל, מחירי המזון לא התייקרו ריאלית בכלל.
מה חלקן של הרשתות בזה – קטונתי מלקבוע. סביר להניח שהתחרות בתחום, אותה חוללו רמי לוי ודומיו, אם לא גרמה לירידה בהחלט תרמה ליציבות המחירים, אבל שוב, זו רק ספקולציה.
לגבי העלייה בהוצאה למשק בית: להאשים בכך את הרשתות זה מגוחך. ההוצאה עולה כי אנשים קונים יותר מוצרים, וזה כנראה מה שהם רוצים לקנות. אף אחד לא מכריח אותם. נכון, לראייתך אין צורך במוצרים האלו, אבל זה כבר עניין של העדפה. אני למשל אוהב לקנות עגבניות מרוסקות מאיטליה, במקום רסק עגבניות פשוט. למה? כי זה טעים לי.
באותה מידה אתה יכול לטעון שההוזלות בתחום הטיסות גורמות לאנשים לטוס יותר ולהוציא על זה יותר כסף, למרות שהטיסה השלישית בשנה היא כבר לא כיף כמו הראשונה והשנייה, ולכן זה דבר שלילי.
בלי קשר, וולמארט הם תועבה.
רינגו
עמית נויפלד
היי רינגו, אני מודה שלא בדקתי את העלייה בשכר במשק (גם ביחס אליו יש עליה ריאלית של חמישה אחוזים), אבל ההשוואה שלי לא הייתה בין מדד מחירי הצרכן למחירי המזון, אלא בין *מדד מחירי המזון* שאמור כבר לשקלל את כל שאר המרכיבים במשק (עלויות ייצור, חומרי גלם, שכר וכו') לבין *ההוצאה* על המזון. אם ההוצאה גדלה בעשרה אחוזים יותר מהמדד זה גידול ריאלי. אם ההוצאה נגרמת כתוצאה מעליה במחירי המזון או כתוצאה מקניה עודפת – מבחינתי זה פחות משנה – ההוצאה גדלה בזמן שרמי לוי מדליק משואה על הוזלת סל המזון.
העניין עם האשמת הרשתות, לדעתי, לא מגוחך. יש מחקרים שלמים על האופן שבו רשתות (וקניונים) הופכות את מכירת היתר לאמנות. בנוסף, יש את נתוני זריקת מזון במשקי בית. לפי מחקר של אוניברסיטת חיפה מהשנה האחרונה, משק בית בישראל משליך מזון בשווי של 600 ש"ח בחודש. זה לא שאלה של טיב המזון, לגיטימי לקנות רסק עגבניות מאיטליה אם הוא יותר טעים לך. אבל לקנות עשרה קילו עגבניות רק כי יש מבצע, או כי הוצאת את הרכב מהחניה, ואז לזרוק 3 קילו אחרי שבוע – זה כבר פחות. שאנשים יטוסו 20 פעם מצידי, הם לא קונים כרטיסים וזורקים אותם לפח, הם נהנים מהחופשות.
עמית נויפלד
רינגו
אנחנו באותו צד, אבל בכל זאת:
א.
"אם ההוצאה גדלה בעשרה אחוזים יותר מהמדד זה גידול ריאלי. אם ההוצאה נגרמת כתוצאה מעליה במחירי המזון או כתוצאה מקניה עודפת – מבחינתי זה פחות משנה" –
בטח שזה משנה. זה ההבדל בין טיעון לגיטימי נגד רמי לוי לבין סתם השמצה. אם ההוצאה נגרמת מעליית מחירים ורמי לוי מדליק משואה על הוזלת מחירים, זו אחיזת עיניים לשמה. אם ההוצאה נגרמת כי אנשים קונים יותר, מה פסול בטענה שרמי לוי מוזיל מחירים?
ב.
אין דרך לדעת האם ההוצאה גדלה כי אנשים קונים יותר או כי אנשים קונים דברים יותר איכותיים. אתה מניח שהם קונים יותר בגלל נתוני זריקת המזון, אבל האם יש לך נתון שמראה שזריקת המזון בתקופה המדוברת עלתה? אולי ב – 2003 גם היו זורקים 600 ש"ח לפח כל חודש?
ג.
"רשתות (וקניונים) הופכות את מכירת היתר לאמנות" – ברור, הן גופים עסקיים ורוצים להרוויח. אני מתנגד להסרת האחריות מהצרכן עצמו. מי שמספיק טמבל כדי לקנות כמויות מוגזמות ולזרוק חצי מהן לפח פעם אחר פעם הוא, ובכן, טמבל.
ד.
הממשלה מעוניינת להוריד את יוקר המחיה. הכנסת תחרות היא אמצעי יעיל להורדת היוקר. אתה טוען שהפתרון הוא בשינוי התנהגות הצרכנים עצמם. זה נכון, אבל מה אתה מציע לממשלה לעשות? לצאת בקמפיין נגד צריכת יתר ובעד בישול בבית? באותה מידה יכולת לטעון שהכנסת תחרות בשוק הסלולר מיותרת, כי הדרך להוזיל את חשבון הסלולר היא לדבר פחות בנייד ולהיפגש עם אנשים פנים אל פנים. נכון, אבל לא רלוונטי.
רינגו
עמית נויפלד
א. כבר הסכמנו שהמחירים לא ירדו, גם לשיטתך הם עלו בחמישה אחוזים. רמי לוי חייב לי משואה.
ב. קשה למצוא נתונים על זריקת מזון לפני עשור ויותר, בין השאר כי הנושא לא הוכר כבעיה כה משמעותית באותה תקופה. מבקר המדינה נדרש לנושא לראשונה בשנת 2014. צריכה מוגזמת מובילה לבזבוז, וצריכה מוגזמת היא תופעת לוואי של רשתות. מי שקונה במכולת ליד הבית זורק הרבה פחות. מעבר לכך, אני לא בטוח שגידול בהכנסה מוביל לשינוי בטעמים והרגלים של אנשים.
ג. אני האחרון שמסיר אחריות מהצרכן, אבל התוצאה הסופית לא משתנה. אף אחד לא נוסע למחסן חצי חינם כדי לקנות מוצרים ליומיים שלושה.בנוסף יש די והותר מחקרים שמראים שאנשים הם לא יצורים רציונליים כמו שהיינו רוצים להאמין. מניפולציות פשוטות מצליחות לגרום לנו לפעול בניגוד לאינטרסים שלנו – ראה ערך "מבצעים".
ד. הטענה שלי היא שרשתות פוגעות בתחרות. אם הממשלה רוצה להוריד את יוקר המחיה היא צריכה לעודד ריבוי של עסקים, יבואנים ויצרנים. ברגע שהשוק נשלט על ידי שלוש או ארבע קבוצות חזקות, נוצר דה פקטו קרטל. מעבר לכך, יש גבול לכמה אפשר להוריד את יוקר המחיה ללא שינוי הרגלי צריכה – כמה צריך להעלות עוף? שקל לקילו? ברור לך שהנזק שמחיר כזה מייצר למערכת הרחבה של יצרנים, מגדלים, משווקים, פועלים, שלא לומר העופות המסכנים מתעלה על כל יתרון של מחיר זול. אנשים באמת צריכים לקחת אחריות על הקניות שלהם אם הם רוצים להוזיל את יוקר המחייה שלהם. הדוגמה של הסלולר היא מצוינת כי השוק באמת נשלט על ידי טריאופול שתיאם מחירים, גם אנשים שבקושי עשו שימוש בנייד קיבלו חשבונות מנופחים… (וכן, קמפיין ממשלתי נגד צריכת יתר זה רעיון מעולה)
עמית נויפלד
רינגו
א. אכן, המחירים עלו. עם זאת, ראוי לבחון באיזה שלב בשרשרת הערך הייתה עיקר העליה. אם הרשתות הן תורמות מרכזיות להתייקרות, היינו יכולים לראות עליה בשולי הרווח שלהן לאורך השנים (שכן הן רוכשות את המוצרים באותו מחיר, אבל מוכרות יותר ביוקר). מודה שלא בדקתי את הדו"חות הכספיים של רמי לוי ושופרסל עשר שנים אחורה, אבל אני מהמר שזה לא מה שקרה. כלומר, ההתייקרות נובעת יותר מהיצרנים והיבואנים, שם אכן קיים קרטל בחסות הממשלה. עד לפני כמה שנים שלטו שופרסל ומגה בלי מיצרים בשוק. יתכן שללא הכניסה של רמי לוי, ויקטורי ודומיהם לשוק, המחירים היו טסים למעלה בצורה הרבה יותר משמעותית. ועם כל זאת, אני מסכים שלתת לרמי לוי להדליק משואה זה מגוחך. הוא איש עסקים שהצליח יפה והרוויח יפה, לא רואה למה מגיע לו על זה כבוד גדול מהמדינה.
ב. "צריכה מוגזמת היא תופעת לוואי של רשתות" – וגם ההפך, כמובן: רשתות הן תוצר של צריכה מוגזמת. יש פה עניין של ביקוש ומענה לביקוש הזה. אם אנשים היו מעוניינים לקנות במכולת ליד הבית כל יומיים, הם לא היו טורחים לנסוע לסופר. העובדה שהם בוחרים בכך מראה שזה נוח ונעים להם יותר מהמכולת הקטנה עם המבחר המצומצם, או השוק המלוכלך והצפוף (צר לי על הדה-רומנטיזציה, אבל לעשות קניות בשוק בחודש יולי זה זוועה).
ג. נכון, אנשים לא נוסעים לחצי חינם כדי לעשות קניות ליומיים. למה? כי אין לאף אחד זמן וסבלנות לעשות קניות כל יומיים. מה לעשות? היום קצר, יש עבודה, וילדים, וכביסות ולשטוף כלים וכו'. רק מי שעובד חצי משרה, או בכלל לא, יכול להעביר שעה כל יומיים בקניות במכולת. שוב: רשתות הן מענה לצורך, ואנשים רוצים ובוחרים לקנות בהן. נכון, הן עושות עבודה יותר טובה בלשכנע את הקונים לקנות יותר. חלק מהמשחק הקפיטליסטי, מה לעשות.
ד. אתה צודק. אבל אתה יכול לדמיין את הקמפיין הבא: "יקר לכם? פשוט קנו פחות!". אוהו, איזה התנפלות תהיה על הממשלה שתעיז לצאת בכזה קמפיין.
רינגו
עמית נויפלד
🙂 כן, בהחלט יהיה מצחיק לראות תגובות לקמפיין כזה.
אתה צודק שיש פה מעגליות – אנשים עובדים קשה מידי, אז אין להם זמן להקדיש לקניות דו יומיות, ומכאן שהם קונים יותר ברשתות, זורקים יותר וצריכים להמשיך לעבוד קשה כדי לממן את ההוצאות. לצערי אנחנו מחקים את ארצות הברית ולא את אירופה, או את אסיה, שם בהחלט נהוג לרכוש מזון באופן יומיומי או דו יומי. אנשים שם לא נוטים לאגור. זאת לא גזירת גורל לדעתי, אפשר להפוך את רכישת המזון למשהו מהנה יותר ופשוט (ובאמת רינגו, לקפוץ רגע למכולת זה לא שעה). יכול להיות שרשתות הן מענה לצורך, אבל באותה מידה יכול להיות שהן יצרו צורך יש מאין – שיווק אגרסיבי של מחיר זול, לכאורה, ונטרול תחרות – יש מקומות שלאנשים כבר אין אופציה אחרת למעט רשתות.
אני אגב מעדיף את השוק גם ביולי אוגוסט. בפעם היחידה שהייתי בחצי חינם חטפתי התקפת חרדה. אבל אני מבין למה אנשים מחבבים את הקונספט הזה. חניה חינם, ממוזג… עדיין אני חושב שבטווח הרחוק (והקצר) הוא פועל לרעתם.
עמית נויפלד
איתמר כהן
מסכים בהחלט עם הפוסט, ובוודאי עם הגישה הכללית של הבלוג הזה, גם בלי להיכנס לדקויות בוויכוחים שמעלי. עם זאת, שתי הערות:
א. מהמעט שזכור לי ממה שקראתי ב"דה מארקר", בעקבות הביקורת החריפה והמוצדקת עליהם, וולמארט שיפרה מעט את דרכה.
ב. כתבת באחת התגובות "שאנשים יטוסו 20 פעם מצידי", מה שמעלה את השאלה – מה, בעצם, המטרה שלנו. אם המטרה היא רק חברתית (נניח "שאנשים ימצאו את האושר באמצעות חוויות אמיתיות, ולא בשל תרבות הצריכה") – אתה צודק. מאידך, לטיסות יש טביעת רגל אקולוגית אדירה, וחלק גדול מהטיסות שנוספו הן טיסות לקניות או לקזינו בחו"ל. כך שבהחלט היה עדיף אם מחירי הנופש בארץ היו סבירים יותר, ואנשים היו נופשים יותר בארץ; וכן, טיול אחד של שבועיים בחו"ל עדיף מבחינה סביבתית (וגם מבחינה חברתית ואנושית של היכרות עם המקום וכו') על 4 גיחות של 4 ימים בטיסות מוזלות.
בכל מקרה, יישר כח.
איתמר כהן
עמית נויפלד
מסכים לגמרי. העניין של טביעת הרגל האקולוגית עבר בדעתי תוך כדי הקלדת התגובה לרינגו, הוא נועד להבהיר שאני לא מציב את עצמי בעמדת 'יודע כל' לגבי מה גורם לאנשים אושר. אני בהחלט חושב שחופשות ארוכות ככל האפשר, שמאפשרות הטמעות במקום אחד (עד כמה שאפשר בתור תיירים) עדיפות על גיחות קצרות, הן מבחינה סביבתית והן מבחינת ההנאה. למעשה מדובר באחת מהעקרונות החשובים של התיירות האיטית.
ותודה.
עמית נויפלד