ביום שישי האחרון פתחתי לראשונה את הנייד אחרי שבוע במהלכו הייתי בגמילה מכל סוגי המסכים. מאחר ואני בחופשה במדינה שאת שפתה איני דובר, גם לרדיו ולעיתונים שנקרו בדרכי לא היתה משמעות אמיתית, כך שלמעשה התנתקתי לחלוטין מכל ערוצי המידע הידועים. בתוך כמה רגעים גיליתי את תוצאות הבחירות לראשות מפלגת העבודה (בסיבוב הראשון), את העובדה שפוליטיקאים ישראלים מתקשים לקרוא את החלטת אונסקו באנגלית (או מתעקשים לעוותה על מנת לצבור נקודות בקרב מצביעים), וכמובן את הסערה הנוכחית בכל הנוגע ל'הדתה' (בהחלט סיפור מרגיז).
כמו ללא מעט אנשים, גם לי יש דעה לתרום בנוגע לכל אחד מהנושאים, ועדיין, לאחר שעניתי לכמה הודעות וואטסאפ מחברים ושני מיילים דחופים כיביתי הנייד בשלווה והלכתי לעשות דברים אחרים. שתי סיבות הביאו אותי להימנע מלהצטרף לחגיגה: הראשונה נובעת בפשטות מן העובדה שאני עדיין בחופשה, ומכאן שיש לי דברים דחופים יותר לעשות, כגון: לאכול, לישון, לרבוץ על החוף או להשתכר מטרבריצה – משקה עשבים מקומי שמכיל בין-40 ל-90 אחוזי אלכוהול, תלוי באיזה בית הכינו אותו באותו יום. השניה מעט מעורפלת יותר ונוגעת לאופיה של הרשת החברתית (ואולי אף התקשורת המודרנית בכללותה), הממהרת להכתיר "נושאים בוערים", לדוש בהם עד כלות במשך ימים ספורים, ואז להשליכם הצידה לטובת חדשים, לאחר שכילו את פוטנציאל הזמן אותו הם יכולים לשאוב מן הגולשים/צופים. מיותר לציין שמעט סערות אינטרנטיות הצליחו לכופף ולו עציץ במציאות, ועוד פחות מכך לשכנע אנשים באמצעות טיעונים רציונליים להזיז את דעתם ביותר מאשר מילימטרים ספורים. סיבה שניה זו, יחד עם העובדה שלמיטב זכרוני לא העברתי יום אחד בשש השנים האחרונות מבלי להיות צמוד למסך המחשב או הנייד לפרקי זמן ארוכים (כולל בחופשות), הביאה אותי לנצל את החופשה בקרואטיה לטובת התנתקות גמורה מכל סוגי המדיה השונים.
***
כמי שפועל ברשת על מנת להפיץ את רעיונות תנועת ההאטה, הביקורת שהעלתי עלולה להישמע כסתירה, ולפיכך אקדים ואבהיר כי לתפיסתי הרשת בורכה בכוח משמעותי, כמעט חסר תקדים. היכולת להגיע בהינף הקלקה למאות אלפי אנשים (בהנחה סמויה של ויראליות התכנים) הפכה את הפצת הרעיונות והדעות לפשוטה ויעילה מתמיד, ואפשרה בכך לאלפי קולות ומאות סיפורים שבעבר לא נשמעו לצוף ולהגיע לקהלים רחבים. עם זאת, אני מאמין שכל שינוי במציאות דורש השקעה של זמן והתעמקות רצינית בחומרים, תקופתינו, למרבה הצער, אינה מצטיינת בשני התחומים. מסיבה זאת ממש אני מעריך עיתונאים התוקפים שוב ושוב את אותו הנושא מכמה כיוונים, או בלוגרים המתמקדים בנישה ספציפית ומתמידים בה לאורך שנים. לאתר סלואו לא היתה שום השפעה אם הייתי מעלה בו עשרה פוסטים ואז ממשיך לענייני האחרים, אבל אחרי 500 טורים ויותר אני מרשה לעצמי להאמין שגרמתי לפחות לשניים או שלושה אנשים להאט.
Iain Baxter&: landscape with sailboats digital code conversion series, 2008 – FairUse WikiArt
האופן בו הרשת מסיטה את תשומת ליבנו מנושא לנושא, סוחפת אחריה בכל פעם אמוציות ציבוריות רחבות, עלול להוביל לסוג חדש של ניהליזם – אם הכל שווה בחשיבותו, שום דבר לא חשוב באמת. וכך מוצא עצמו האדם, כל אדם, נגרר מתגובה זועמת להבעת עמדה לא מבוססת, ומשיתוף מלא חרון לחסימה בשאט נפש. זאת דרך טובה לחולל מהומות. לעורר אנשים לשינוי והשתנות, פחות.
מי שרואה לנכון להגיב בלהט לתוצאות ההצבעה לראשות מפלגת העבודה, מן הראוי שיתעמק במצע אותו מבקשים המועמדים לקדם, ייתפקד למפלגה ואולי אף יימצא את הזמן להתנדב במטותיהם. מי שתהליך ה'הדתה' פוגע בנימי נפשו ייטב לו אם יצטרף לגוף הנאבק בה באופן מתמשך (הפורום החילוני*, למשל), או יידאג לטעת בילדיו תפיסת עולם הומניסטית חילונית שתוכל לעמוד בפרץ לאורך זמן. האופציה השניה, העלאת סטטוס מתלהם בגנותו של משרד החינוך תחת שרביטו של השר בנט (שלמיטב הבנתי מפנה ליולי תמיר, שבתקופתה הוכנו חלק מספרי הלימוד המדוברים), תשיג מעט מאוד אם בכלל. מי שהחלטת אונסקו מאיימת על זהותו היהודית יכול לכל הפחות לטרוח ולקרוא אותה בשפת המקור בטרם ישליך עצמו אל מדורת הזעם הקדוש שמציתים פוליטיקאים מקצועיים. באופן כללי, קריאה וחשיבה ביקורתית הם שני פיצ'רים שמומלץ לכולנו לפתח ולתחזק גם בימים רגילים.
אם הגבנו לכל אחד מהנושאים הנ"ל ולא נקטנו ולו באחד מהצעדים המתבקשים על מנת להעמיק בהם, אנחנו לא יותר מאשר רעש רקע, שאולי גורם לנו הנאה רגעית, אולם לטווח הרחוק הוא מבזבז את זמננו, מותיר אותנו רייקניים ושטחיים, וייתכן שגם מפריע קצת לשכנים. עם זאת, אני כמובן לא טוען שאל לנו להגיב לשום נושא בו אין לנו פרופסורה ממוסד אקדמאי מוכר, אלא שכאשר אנחנו עושים זאת, מן הראוי לבוא עם מעט יותר ענווה. לשאול במקום לקבוע, לברר במקום להטיח, להתדיין במקום להתווכח.
***
הגמילה עצמה, אם מישהו מתעניין, היתה קלה באופן מפתיע. כמעשן לשעבר אני יכול להעיד שההתמכרות שלנו למסכים דומה מאוד להתמכרות לניקוטין – כל עוד הם נמצאים בהישג יד, אנחנו נפנה אליהם בכל הזדמנות על מנת להפיג שעמום, לברר דבר מה, לוודא כי לא הפסדנו עדכונים חשובים של חברים ברשת החברתית או סתם להעביר כמה רמזורים. אבל מרגע שקיבלנו את ההחלטה שלא לעשות בהם כל שימוש, כעבור יום או יומיים לכל היותר כבר לא נצליח להבין מה בכלל מצאנו בהם. במילים אחרות, השימוש האימפוליסבי שלנו במסכים מכל הסוגים (למעט המחשב בעבודה), הוא לא יותר מאשר הרגל מגונה שקל להפסיקו בכל עת.
מנגד, אני מודה שהיו לי ציפיות גדולות מידי מהניסוי. לקחתי עמי לחופשה מחברת חדשה ונקייה שאותה ציפיתי להציף ברעיונות חדשים ומורכבים פרי מוחי הקודח, שכעת יתפנה כל כולו ליצירה ספונטנית של מחשבות מעניינות, או לפחות בשרבוטים משעשעים של יומן גמילה בו אשטח את רגעי הקשים. הקלות הבלתי נסבלת של ההפסקה הפכה את אופציה ב' ללא רלוונטית, ואילו אופציה א', במהלכה הייתי אמור להגיע לשיאי יצירה חדשים, פשוט לא קרתה. אני חושב שמעולם לא עבר על מוחי שבוע שליו יותר וחסר אירועים, כאשר המחשבה המעמיקה ביותר שעלתה על דעתי נגעה לבזבוז המשווע של מחקים אליו התוועדתי כאשר בהיתי במשך כמה דקות רצופות בעיפרון שבידי – כל מחק ירוק שמותקן על ראשו של עיפרון זוכה להיות מנוצל רק עד חציו, ברגע שאנחנו מגיעים לחלק המתכתי לא ניתן עוד להשתמש בו. התובנה הזאת הביאה אותו לשרטט מודל חדשני של עפרון עתידי, בו המחק יהיה מושתל בתוך העץ עצמו, ממש כמו העופרת, וייחשף באותו אופן על ידי פעולת החידוד.
בכל מקרה, הניסוי איפשר לי את המנוחה המוחלטת, את עשיית הכלום האולטימטיבית, ובכך אין לי ספק שהוא הזין אותי באנרגיות נחוצות. ייתכן ולו היה נמשך זמן ארוך יותר הייתי מגלה נביעה יצירתית הפורצת מתוכי, וייתכן גם שסתם הייתי ממשיך לבהות. עצם הגילוי שאיני מכור באמת ויכול להפסיק מתי שאני רק רוצה (ויוצא לחופשה שמאפשרת זאת) היה משמח בהחלט, ועכשיו רק נותר להמשיך ולאזן את השימוש גם ביומיום, שמחייב את מרביתנו להיות זמינים למסכים כאלה ואחרים.
מצב נוכחי
***
לטיפים מוצלחים לגמילה דיגיטלית מומלץ לעיין בפוסט של אריאל קרס "דיגיטל דיטוקס", ובפוסט של עדי כהן נייס "תוכן ממכר"
***
*אינני מכיר לעומק את פעילותו של הפורום החילוני ולפיכך אין להתייחס לאיזכרו בפוסט כאל המלצה ספציפית להצטרף אל שורותיו
יואב שי
ציפיתי לקרוא בפוסט תיאור דיקנסיאני של וויכוח הפייבוק שלנו מלפני שש שנים אבל אתה בחופשה אז אוותר לך הפעם. בדיוק חשבתי על הזמן שבזבזנו בעבר על ויכוחים חסרי טעם מהסוג הזה כשקיבלתי בימים האחרונים התראה אחרי התראה בכל פעם שמישהו ענה לתגובה על פוסט של זהבה גלאון שתוייגתי בה על לא עוול בכפי.
יואב שי
ביולוג ירושלמי
חדל זלזלת. לעניות דעתי (העניה) הפכת הרבה יותר משניים-שלושה אנשים למאיטים. יש לך קרדיט ענק בכך שקבוצה שלמה שךל אנשים מגלגלת במוחה רעיונות נפלאים על פחות צרכניזם וקניות, יותר מינמליזם והסתפקות, פחות מהכל ויותר מפחות.
אתה הקול השפוי וההגון הזה בראש שלי שמחזיר אותי לקרקע המציאות אחרי שאני קורא יותר מדי פיננסים ושוק ההון אצל הסולידית.
לכל הפחות תדע שב- 5 שנים האחרונות (אולי יותר?) שאני קורא (בעיקר) אותך, החיים שלי השתנו מקצה לקצה. לא פחות מכך. גיליתי דרך חדשה שאתה התוותה שאמנם לא נעלמה מעיניי, אך לא תפסה לבוש. אתה הצלחת לשים עליה כסות ולהעמיד אותה מולי.
מינימליזם הוא תהליך מרנין ומוזר, הזוי ומבלבל. צוחקים עליי שאני לא קונה בגדים וכו' וכו' אבל אני נהנה מכל רגע ולא מוותר לאחרים ושם מולם את מראת הטימטום הצרכניסטי מול הפנים בלי בעיה.
הדבר *היחיד* שעליו אני יכול שלא לומר ש"פחות זה יותר" זה עוד ועוד ועוד ממינימליזם ומלקרוא אותך.
חייב לשתף שמשעשעים אותי פוסטים כאלו כשאתה כותב אותם… פתאום מתחוור לי שאיכשהוא גם אותך הסמארטפונים חטפו ושגם אתה מבלה "מול מסכים כל היום" וכו'… מרגיש קצת כמו שהאורים וכמעט תומים של ההאטה בישראל, אמנם לא הולך יחף, אבל עם שקפקפים 🙂
מדוע אתה לוקח איתך סמארטפון לחו"ל? למה לא להסתדר כמו פעם? למה לא להתעקש להסתדר כמו פעם? למה לא להיתקע ולהסתדר, לגלות ולהתבלבל?
בכל אופן, מסכים ניידים מגעילים אותי. אני מרגיש קצת כמו נזיר בודהיסטי בעניין.
ההתנתקות שלי מהפייסכלוב עומדת בעינה כבר כמעט שנתיים. הוא לא חסר לי ולו במעט.
ההתעקשות שלי שלא יהיו שום אפליקציות על הסלולרי עומדת בעינה. לא וואטסאפ ולא מייל ולא כלום. הודעות ושיחות בלבד.
ההתעקשות שלי שלא להתחבר לעולם המודרני, להשתדל מאוד שלא לראות טלוויזיה ולא להכניס זבל חדשותי לתודעה, לא לקרוא עיתונים, לא להתעניין בהבל ההבלים שמתרחש פה שומרת על השפיות שלי מלהתייחס לכל האג'נדות והאינטרסים והאינטרסנטים שמאחוריהם שמשחקים אותה אמיתיים.
תודה על פוסט נפלא!!! 🙂
ביולוג ירושלמי
עמית נויפלד
אני אכן מרגיש לפעמים שאתר סלואו הוא הדבר היחיד שעומד ביני ובין ההאטה שלמה של החיים. בלתי אפשרי היום להריץ בלוג בלי לעבור בצומת המרכזי של הפייסבוק כדי לקדם אותו, והייתי שמח להתנתק מהרשת החברתית אם לא הייתי זקוק לה במידה כזאת (העמוד האישי שלי כמעט ואינו פעיל). בינתיים האתר שווה מבחינתי את זמן המסכים שאני מקריב בעבורו, אם זה ירגיש אחרת יום אחד אצטרף אליך שם בחוץ 🙂
לגבי הסמארטפון, אני משתמש בגלקסי 2 שלא מסוגל להריץ שום אפליקציה רצינית למעט וואטסאפ, מה שגורם לי להרגיש רוב הזמן שאני מסתובב עם טלפון טיפש, ועדיין אני שוקל לקנות אחד כזה באמת ביום שהנייד הנוכחי ינפח את נשמתו סופית. אני מקווה שזה לא יקרה בקרוב, הוא החליף את הנוקיה 6600 ששירת אותי נאמנה במשך קרוב לשבע שנים, ומאחר והיתה להם תקופת חפיפה די ארוכה אני חושב שהוא התחשל רק מעצם הנוכחות של הפיני הקשוח שלידו (השתמשתי בזמנו בשיטה של שני מכשירים, טיפש וחכם, כשהנוקיה היה למעשה המכשיר הראשי).
אני משתדל להשאיר את הנייד על מצב שקט רוב הזמן, כך שאני אבחר מתי להשתמש בו, ולהחזיק אותו בתיק ולא צמוד אלי כל הזמן. עדיין אני מוצא את עצמי שולח את היד אליו יותר פעמים ממה שהייתי רוצה, גם בגלל שהווטסאפ השתלט לצערי על רוב התקשורת עם העולם החיצוני, עסקי וחברתי כאחד – אנשים מאוד מופתעים כשאני מתקשר אליהם לפעמים סתם לשאול מה העניינים…
בכל מקרה, אני משתדל להשתפר כל הזמן 🙂
ותודה על התגובה, היא שמחה אותי מאוד.
עמית נויפלד
הדס
אין לי סמארטפון יותר וזה תענוג, לא רואה טלוויזיה, שקט נפשי.
הדס
מור
מסקנות נהדרות עמית!
תודה רבה על הבלוג, בזכותך אני מינימליסטית (צורכת רק מה שאני צריכה באמת). אתמול הייתי ברחוב אוקספורד בלונדון, שהיה הומה אנשים בגלל המבצעים וההנחות, ולא רק שלא הרגשתי שום חשק או צורך להכנס לשום חנות ולקנות משהו, רציתי רק ללכת למקום רגוע ולא מסחרי..שינית לי לטובה את התפיסה לגבי הרבה דברים בחיים, ואני בטוחה שעוד תמשיך לעורר השראה בעוד אנשים בעידן המודרני שלנו.
מור
עמית נויפלד
תודה רבה מור
עמית נויפלד
אסתי
אישי שיחיה עזב השנה את ההי-טק והצטרף אלי בבית, לגדל את הילדים ולקדם את הנושאים שאנחנו אוהבים ומאמינים בהם. החיים של כולנו יותר טובים עכשיו, ומגיע לך הרבה מהקרדיט על כך.
אסתי
תמי
אויש זה עושה לי צמרמורת
תמי
עמית נויפלד
ואוו, נשמע מעולה, שמח לשמוע ובהצלחה! אם תרצו לכתוב יום אחד פוסט אורח על הבחירה והתהליך הבמה לרשותכם
עמית נויפלד
כרינה ובר
עמית יקר, כמו תמיד, קראתי אותך עם הנהון בלתי פוסק מצידי, דבר שנראה מוזר עד הזוי לצופה מן הצד….
אני גאה לספר לך שנגמלתי מפייסבוק לחלוטין. יש שבועות שלמים שאני פשוט לא שם. זה לא קרה כהחלטה מודעת עם אג'נדה כלשהי. זה קרה לאט לאט מתוך מיאוס ושיעמום.
לגבי חופשות, אני כבר שנים בנתק מסכי כשאני נופשת, אבל מסתבר שאני יכולה להתנתק גם כאן בחיי היום יום ואין לי מספיק מילים לתאר עד כמה זה משפר את איכות חיי.
בעיה אחת שנותרה היא הפעילות שלי כבלוגרית…. חלק משמעותי מהפצת התכנים שלי עוברת דרך רשתות חברתיות ואם אני נמנעת מהם, אני מפספסת ערוץ הפצה משמעותי. עוד לא מצאתי לזה פתרון. אם יש לך כזה, אשמח לשמוע.
ולגבי קרואטיה, מכיוון שלא ביקרתי עדיין, האם שווה?
מצרפת לך פוסט שכתבתי על יוון שבו ניסיתי להעביר את האהבה שלי לכלום.
http://webercarina.com/blog-pos-2/
כרינה ובר
עמית נויפלד
בדיוק כתבתי לדודו למעלה, קשה מאוד להיות בלוגר בלי להיות נוכח ברשת, זה יהיה קצת כמו לכתוב למגירה…
קרואטיה מדהימה, מאפשרת שילוב של חופשת עיר (זאגרב מומלצת מאוד, דוברובניק פחות) עם חופשת ים – יש שם בערך 1,200 איים שמאפשרים רביצה רצינית. טעים מאוד, זול מאוד (למעט דוברובניק שיקרה כמו תל אביב) וגם הטיסה זריזה יחסית.
ותודה על התגובה, שמחתי לקרוא.
עמית נויפלד
יעל ר.
אני אגיב לשני המגיבים הראשונים – בעיניי זה לא עניין של הכל או כלום, או החלטה בבת אחת על התנזרות מוחלטת עם תוקף תפוגה, או להשאיר סלולאר בבית ולזרוק את הטלוויזיה כדי לא להתמכר אליהם. הלא יש לי בבית סוכר. לא אפזר אותו בכמויות על כל מאכל שני, אבל יהיה נחמד לשים כפית בקפה של הבוקר. יש לי אלכוהול בבית, אבל אני לא שותה כל יום וגם לא כל שבוע.
לא להיות מכורים זה בעיניי לא התנזרות או הימנעות מוחלטות: לא להיות מכורים זה שימוש מופחת. כיף לי שיש טלוויזיה כשבא לי למחוק קצת את המוח או כשיש סדרה או שתיים שבא לי לראות, המכשיר עצמו אינו הבעיה. הלא גם בלעדיו – ואני רואה את זה אצל חברים ללא מכשיר טלוויזיה – אפשר להוריד במחשב גיגות על גיגות של סדרות ולצפות בהן מבוקר ועד ליל, מה ההבדל? שזה מסך מחשב?
יש לי סמארטפון בתקופות הארוכות שאני בחו"ל כאמצעי עזר (לתקשורת עם החברים בבית, לתקשורת עם חברים במדינה בה אני שוהה וכו'). אני בוחרת שלא לשבת בו בפייסבוק כל היום ולדווח לכל העולם על כל מנה שאכלתי, כי יותר מעניין לי לחוות את המקום ומה שסביבי מאשר מסך.
ההבדל בין התמכרות לשימוש סביר הוא מינון. אפשר פשוט להחליט להשתמש פחות, ולעשות את זה.
יעל ר.
דיןדין
אהבתי את תגובתה של יעל.ר.
הבלוג מעניין, אני חדשה פה ונראה לי שאשאר
דיןדין
דני
אוי, העיפרון עם המחק המתחדד זה גאוני. כבר רשמת על זה פטנט??
דני
עמית
התנתקתי לחלוטין מהפייסבוק והטוויטר. הם הפסיקו לעניין אותי. ובטח שאני לא "משתדרג" לוואטסאפ. מה שהכי נמאס זו האינדוקטרינציה המסריחה הזאת של "צריך להתקדם עם הזמן". וגם לכל מיני פעילויות בימינו אני רואה שהדרך להירשם היא וואטסאפ או פייסבוק. וגם כשמשתייכים לקולקטיב הקרוי משפחה זה לא מובן מאליו שלא להשתמש בוואטסאפ זו פשוט זכות בסיסית.
עמית