האמנית ליליאנה פרבר אמרה לי לפני זמן קצר בשיחה שאם היו שולחים אותה אחורה בזמן, לא היו לה שום כישורי חיים רלוונטיים לעולם. כלום. לא ידע בחקלאות, או בעבודה פיזית מכל סוג, וגם לא כישורי חיים בעיר ללא תשתיות ביוב. בעולם ללא טכנולוגיה, חיבור לאינטרנט ומכשירים סלולריים, ״במקום להיות מלכה של ארץ, הייתי מגלה מהר מאד שעם הידע שיש לי אין לי איך לשרוד אפילו יום״, פסקה נחרצות.
איש אינו עומד בפני עצמו. החיים הם מרקם סבוך ומורכב של קשרים, סיטואציות משתנות, סביבה, חשיפה לגירויים, תגובות, כישורים ומיומנויות, נורמות וחוקים, שפה, חברים, משפחה, מזון, חינוך ועוד אין סוף מערכים שיוצרים ומעצבים אותנו כבנות/י אנוש וכחלק מהעולם. המכשירים שאנחנו משתמשים בהם, המקומות אליהם אנחנו הולכים, החברים/ות שאנחנו פוגשים והדברים שנאמרים במפגשים. הסביבה שלנו מרכיבה את המיינד-סט שלנו. אבל חשוב מזה, היא מרכיבה את האפשרויות שיש לנו לפעול מתוכן כבני/ות אדם.
בצד האפל של הקיום הזה קיימות חברות גדולות שמנהלות את רוב הצדדים הכלכליים של חיי היום יום שלנו, והאפשרויות שלנו ביחס אליהן כוללות בעיקר את היכולת לייצר עבורן רווח. המכשירים שלנו, והאופן הפיזי שבו אנו פועלים, מעוצבים כמה שאפשר לטובת המנגנון הכלכלי הזה. הוא דורש מאתנו ברוב שעות היממה להיות קשורים למכשירים המוגבלים בתנועתם לטווח חיי הבטרייה, או שהוא דורש מאתנו להתייצב מדי יום לעבודה בבניין זר ולהעביר את זמננו בישיבה מול מסך מחשב, כדי לייצר רווח עבור אדם שהוא לא אנחנו ולקבל חלק זעיר ממנו בתמורה.
דווקא אם נחזור בזמן דבר אחד יהיה לנו מוכר – נגלה שמאז ומתמיד מנגנונים של שליטה על בני אדם, כמו שלטונות, העדיפו שלא נזוז. אנשים שלא זזים הם צייתנים יותר, קל לשלוט בהם. למעשה, רק כך אפשר בכלל לכונן איזשהו סוג של שליטה. הרומאים למשל נאלצו להתמודד עם התופעה המטרידה שרוב בני האדם בשטחים שהם שולטים עליהם מעדיפים לבלות בנדודים נינוחים עם השבט מאשר לשלם לשליטים מיסים, לעבוד בעבודת פרך ולשלוח את בניהם למלחמות. לכן הנהיגו שיטה לפיה שבטים שנשארים במקום ועוסקים במלאכה שהיא ל״טובת המדינה״ בלשון של פעם, יזכו להטבות שונות שכוללות בעיקר הגנה מפני הצבא הרומי עצמו (עיסקה שאי אפשר לסרב לה, חייבים להודות).
David Bomberg, The Mud Bath, 1914
אלו הם הניצנים של תופעות כמו הגילדות, שמות משפחה של בעלי מלאכה, וכמובן חיבור לאדמה של תושבים ילידים. לאורך רוב תקופת קיום האדם על פני הפלנטה, הוא לא הפסיק לרגע לזוז ממקום למקום, מאפריקה לסין ואסיה, ואירופה, ואלסקה, ואמריקה, ויפן, ולמעשה לכל פיסת קרקע ששתי רגליו יכלו לשאת אותו אליה (או ידיו לחתור אליה), וזאת בלי הפסקה במשך קרוב למאה אלף שנה או יותר. בהתחשב בעובדה זאת, המהפכה הגדולה הראשונה האמיתית של האנושות לא היתה המהפכה החקלאית, כשלפתע בני האדם גילו איזה כיף זה לגדל חיטה בתנאים איומים ולחכות לאוכל במשך חצי שנה, במקום ללכת ולקטוף אותו מהעץ ולחזור לישון. לא, זאת היתה מהפיכת השלטון, שהצליח בכוח לא מבוטל להשאיר את בני האדם באותו המקום.
בתולדות אירופה מסופר על תקופה קצרה בבוואריה, שבה השליט המקומי היה בלתי נסבל בדרישותיו כלפי הנתינים עד כדי כך שתגובתם היתה לקום ולהגר משם, והשליט נותר כמעט לבדו. מספרים שעל שער הטירה נכתב: ״אין מלך ללא נתינים״, משפט שנקשר עם חלק מהצהרת היסוד של המגנה כרטה, מגילת הזכויות הראשונה.
תנועה מאז ומתמיד היא אקט מתריס כלפי השלטון. תנועה חסרת כיוון או תכלית, כמו נדודים במקרים מסוימים, היא כבר אקט של מרד. הפגנות גדולות שחוסמות את נתיבי התנועה או אפילו מאיימות עליהן נחשבות לבלתי חוקיות. כך גם שיטוט חסר תכלית ברחובות העיר. הוא יכול להוביל למעצר אם שוטר/ת יחשדו שאנו משוטטים בכוונה לפשוע. שיטוט הוא פשע לא בגלל שהוא עצמו גורם נזק, אלא מכיוון שמנגנון השליטה לא יודע איך לקבל אקט פיזי שנעשה ללא תכלית או שירות למנגנון עצמו. לא כפרט, לא בחברה, ובוודאי שלא כאפשרות של מחשבה וקיום.
יום השוטטות שאנו חוגגים מדי שנה הוא חג של תזוזה ללא תכלית ברחובות העיר. סתם כך. זהו יום שמזמן לנו התנערות מהשלטון. ללכת ללא מטרה, בלי כיוון או צורך מסחרי, ליהנות מהאופציות שנפתחות ממפגשים אקראיים בסביבה שלנו עם אנשים, מקומות, צלילים, וחוויות חושיות שאינן חלק מהשגרה. השוטטות היא מרד, לא רק כלפי השלטון אלא גם מול הגוף וההרגלים שכבר מזמן החלו לאבד את היכולת להיסחף עם הרחוב וללכת לאן שיישאו אותנו רגלינו.
חג שמח, ולהתראות ברחובות.
***
לאירוע חג השוטטות בפייסבוק לחצו פה
עודד
"יום השוטטות שאנו חוגגים מדי שנה הוא חג של תזוזה ללא תכלית ברחובות העיר"- אם כך, זו התכלית לא?התכלית היא שיטוט ללא תכלית בכוונה תחילה. יש גם מטרה, גם אם לא מאוד ברורה, אבל אתה מפרט אותה "ליהנות מהאופציות שנפתחות ממפגשים אקראיים בסביבה שלנו עם אנשים, מקומות, צלילים, וחוויות חושיות שאינן חלק מהשגרה". טענתי היא שכאשר זה לא מתבצע באופן קבע, אלא ביום אחד מוגדר בשנה זה לחלוטין מתיישב בצורה נינוחה עם המערכת הקיימת ובטח ובטח לא מהווה אקט מתריס או איום כלפי השיטה. הסתכלות מאוד רומנטית ויפה שלא באמת תופסת בעיני.
עודד
עמית נויפלד
היי עודד, אני מרשה לעצמי להדביק פה תגובה מפוסטים קודמים, פשוט כי התהייה הזאת חוזרת ועולה כל שנה:
אתה צודק כמובן, ואחת לשנה אנחנו אכן נאלצים לחיות בסתירה.
שוטטות אמיתית היא נטולת מטרה או ארגון, אבל זאת פעילות שאנחנו כל כך אוהבים ששמחנו לגלות שהוקדש לה יום חג, והחלטנו לקחת בו חלק תוך ניסיון למזער את הדיסוננס (לא לקבוע יעד לשוטטות אלא רק נקודת מפגש, ולא לקבוע פרק זמן בו נשוטט אלא רק שעת מפגש).
אנחנו מקווים שעצם החג מסייע בהעלאת המודעות לפעילות המיוחדת הזאת, ושבעקבות חשיפה לאירוע אנשים, גם אם לא יגיעו להשתתף, ישקלו לאמץ אותה ביומיום.
עמית נויפלד
ביולוג ירושלמי
נקודה יפה עודד 🙂
מאמר חביב. היה כיף לקרוא.
תודה 🙂
ביולוג ירושלמי
לא רואה
"שיטוט הוא פשע לא בגלל שהוא עצמו גורם נזק, אלא מכיוון שמנגנון השליטה לא יודע איך לקבל אקט פיזי שנעשה ללא תכלית או שירות למנגנון עצמו" – קצת הגזמה, לא?
כמשוטט עם קילומטראז' נכבד (כמעט) בכל שעות היממה ובכמה ערים בארץ אף פעם לא הייתה לי בעיה עם רשויות החוק, משטרה וכדמה.
לא רואה
רינגו
עם כל הכבוד והחיבה לשוטטות, הנסיון לקשור לה כתרים של פעולת מחאה או התקוממות נגד השלטון הוא מוגזם ומגוחך. בעיני זו דוגמה נוספת לתופעה הנפוצה שנקרא לה "אקטיביזם של מפונקים" – אנשים שלא מעוניינים לעשות שום דבר אמיתי שדורש מהם מאמץ או סיכון, אבל מאוד מעוניינים בטפיחה עצמית על השכם ובהילה הירואית של מורדים.
על כן הם מקפידים לעשות הרבה לייק, לשנות את תמונת הפרופיל בפייסבוק לדגל הגאווה / פלסטין / ישראל / וואטאבר, כותבים בשצף פוסטים זועמים בפיסבוק, דורשים כמובן "לשתף בכל הכח" (שזה אוקסימורון, כי אין כנראה פעולה הדורשת פחות כח מהשיתוף בפייסבוק), ועוד שלל פעולות מהסוג הזה, בעלות אימפקט אפסי על הסובב והחברה, אך אימפקט רב על האגו.
וכעת, גם סתם להסתובב בעיר הפכה להיות פעילות מרדנית… אני ממש מרגיש את עמודי התווך של חברת הצריכה רועדים לנוכח גלי האנשים הצועדים בנחת בין רחוב נחלת בנימין לחוף ירושלים. סליחה על הציניות.
רינגו
מערכת סלואו
היי רינגו, מה שלומך,
אני תמיד מופתע מכך שאנשים מניחים כי סוג אחד של מחאה מידית שולל סוגים אחרים, ושאנשים שמחליפים את תמונת הפרופיל שלהם (מודה שספציפית את הפעולה הזאת אני גם לא מחבב) אינם יוצאים לרחובות, מתפקדים, מפגינים, מתנדבים ותורמים באלף דרכים אחרות לקידום המטרות שבהן הם מאמינים.
מעבר לזה, העבר מוכיח שמחאות ציבוריות, בין אם ברשת או ברחוב, יכולות לקדם טיפול בעיות ממשיות או לדחות הסדרים כאלה ואחרים שהציבור אינו רואה בעין יפה. אז לא הייתי ממהר לזלזל בהן, או בשוטטות 🙂
לטעמי מדובר במרד לכל דבר ועניין, גם עם פנימי ואישי, בעידן שמכוון את כולנו להיות יעילים וצרכנים.
מערכת סלואו
רינגו
וכאילו בהזמנה אישית, לנוכח תגובתי הקודמת:
"מחאה ברשת נגד רצח נשים: #כשירצחואותי
במחאה על רצח 4 נשים בשבוע האחרון, שיתפו מאות נשים פוסטים תחת ההאשטג #כשירצחואותי, המתאר את התגובה הציבורית במידה ויירצחו"
http://www.kan.org.il/Item/?itemId=19694
אני מניח שהבעל האלים הבא יניף את הסכין, אך לנוכח זעקתה של אשתו "אבל מה עם כל הפוסטים", ישיב את הסכין למגירה ויפנה מיד לטיפול במחלקת הרווחה.
בחייכם, כמה עלוב.
רינגו
יהונתן ה. משעל
רינגו הלכת קצת רחוק משוטטות לרצח נשים, לא?
יהונתן ה. משעל
רינגו
אכן, הרחקתי לכת…
רק הבהרה: אני בעד שוטטות. זה כיף, ובריא, ומעשיר את העולם הפנימי, ולגלות מקום מעניין בלי שבכלל תכננת זו חוויה טובה לעין ערוך יותר מלהגיע למקום בגלל שכתוב עליו במדריך לתיירים.
כוונתי – גם בתגובה הראשונה וגם בדוגמה המוגזמת עם הרצח נשים – הייתה להביע את חוסר הנחת שלי מההתהדרות בנוצות האקטיביזם או ה"מחאה".
למה אני חסר נחת? מכיוון ש"אקטיביזם המפונקים" בעיני הוא אחד הגורמים לקפאון. כי האקטיביזם-כביכול הזה מחליף מחאה אמיתית, פיזית ומוחשית אשר יכולה להזיז במשהו את המצב בשטח. אני מתקשה לקבל את טענתו של עמית (זה אתה שם במערכת סלואו, נכון?) כי סוג מחאה אחד לא מחליף את השני. אני עוד זוכר את הימים לפני פייסבוק, כאשר הפגנות מילאו את הארץ על כל נושא שלא יהיה, וגם גרמו לשינוי אמיתי.
להפגנות של "שלום עכשיו" למשל היה חלק ביצירת האווירה הציבורית שאיפשרה את הסכמי אוסלו. היציאה מלבנון לעולם לא היתה קורית בלי "ארבע אמהות". וגם גלעד שליט לא היה חוזר בלי אלפי אנשים שהפגינו בכל מקום בארץ, וישבו באוהל מול הכנסת. מאז מחאת 2011 האקטיביזם עבר לכפתור הלייק. מתי לאחרונה ראיתם הפגנה או פעולה ציבורית רצינית באיזשהו נושא? המרחב הפיזי נשלט היום על ידי הימין, והוא זה שמביא הישגים.
רינגו
עמית נויפלד
אכן אני 🙂
ושוב, דבק בעמדתי, ההפגנות שנערכות בפ"ת מול בית היועץ המשפטי לממשלה הם דוגמא אחת. רכיבות מסה קריטית הן דוגמא אחרת. ההפגנה של בני העדה האתיופית היא עוד דוגמא ברורה שקופצת לראש (והיא נערכה פוסט עידן כפתור הלייק ועשתה המון רעש). תמיד היו עצלנים. גם להפגנות של שלום עכשיו הגיע רק קומץ יחסית למעגל הרחב של התומכים. נכון שהעצלות הזאת זוכה היום לחשיפה יותר גדולה, כי לפתע יש לה דרך וירטואלית לבוא לכדי ביטוי, אבל אני לא חושב שהיא מחליפה אקטים ממשיים.
לגבי השליטה של הימין במרחב הפיזי, למעט ניסיונות התנגדות לפינוי התנחלויות לא זכורה לי פעילות מובהקת מצדם בכיכרות, הם פשוט מחזיקים את הממשלה בביצים ותוך התנהלות כוחנית ומתלהמת יוצרים אווירה של שליטה במרחב. הבעיה היותר גדולה היא שאני חושש שהם באמת הרוב.
עמית נויפלד
חושב בקול
לשוטט זה נהדר. אבל לבוא ולעשות מזה אידיאולגיה של התנגדות זה קצת מוגזם.
המאמר לוקה בכמה כשלים.
בכשל הנטורליסטי – "פעם כשהיינו ציידים לקטים הכל היה יותר טוב". כמובן שמתנו אז בגיל ארבעים. גם הרבה מן התינוקות שלנו לא שרדו את שנות חייהן הראשונות. רצח היה הרבה יותר נפוץ מבימינו.
בכשל כלכלי – דמוניזציה של הקפיטליזם וחברות גדולות. אין סיבה אמיתית להעדיף עסק קטן, בינוני או חברה גדולה. למעשה רובינו המוחלט הוא בעלים של חברות גדולות על ידי החזקה במניותיהן ולו בקרנות הפנסיה שלנו.
באופו כללי לטעמי אין סיבה שאתר שדוגל בתנועת ההאטה יהיה אנטי קפיטליזם או אנטי קידמה. אין סתירה בין הדברים.
חושב בקול
מערכת סלואו
לא הייתי מגדיר את עצמי או את התכנים באתר כאנטי קפיטליסטים, ובוודאי שלא כאנטי קדמה (אני אגב לא רואה זהות בין השניים), אבל אני גם לא חסיד עיוור של השיטה הכלכלית שרואה בה רק את "מנוע הצמיחה המוצלח ביותר של האנושות" ומסרב להכיר בכשליה הרבים הדורשים התייחסות.
לגבי עסקים קטנים מול תאגידים, יש הרבה מאוד סיבות להעדיף את הראשונים, ואם למנות רק את חלקן: תחרותיות במקום ריכוזיות, גיוון במקום אחדות, פיזור של ההון במקום הזרמתו לידיים בודדות ועוד ועוד. כתבתי על זה כל כך הרבה באתר שאין לי כוונה לדחוס עולם ומלואו לתגובה אחת, אבל אתה מוזמן לחפש תחת "רק לא רשת" בתפריט עליונים (קמפיינים).
לגבי העובדה שכולנו בעלים של חברות גדולות… היא כמעט נכפית עלינו לראייתי, ואתה מוזמן לחפש באתר את הפוסט "הכלכלה פורחת המטוסים נופלים" (וסליחה שאני משליך אותך לטקסטים אחרים, אבל אלה לא תשובות קצרות).
ודבר אחרון, לגבי חיינו כלקטים ציידים, אין ספק שתמותת תינוקות צנחה פלאים מאז אותם ימים, אבל לגבי אורך החיים קשה לומר. כפי שכתבה חנה ארנדט בספרה "המצב האנושי": "ייתכן, למשל, שתוחלת החיים במדינות המפותחות ביותר כיום חופפת רק לתוחלת החיים במשך כמה מאות בעת העתיקה. איננו יודעים, כמובן, אבל התבוננות בגיל המוות בביוגרפיות של אנשים מפורסמים מעוררת חשד כזה."
גם יובל נוח הררי למיטב הבנתי נוטה לרומנטיזציה של עידן הציידים לקטים, אז אולי כן היה שם לא רע כמו שחלקנו חושבים.
מערכת סלואו
יעל ר.
כן, אבל קל לעשות רומנטיזציה של ציידים לקטים בהקלדה על מחשב בבית, עם מזגן, ומקרר צמוד. אף אחד מהאנשים שמחזיקים בדעה הזו לא יעלה בדעתו לנסוע ללב הג'ונגל באמזונס ולהפוך לצייד לקט ללא הטכנולוגיה אליה התרגל, ללא גישה לשירותי בריאות או משחת שיניים ומי שתייה זמינים.
אני בעד שיטוט, אבל גם לא רואה בכך שום דבר מחאתי. גם קצת אירוני בעיניי שלפי הפסקה האחרונה במאמר שמתגעגע לחיים לפני המהפכה החקלאית אנחנו חוגגים את היום הזה בשוטטות דווקא "ברחובות העיר", ולא מחוצה לה, בנופים וטבע – מדברים על תנועה כמחאה, אבל נשארים בחגה עמוק בסביבה שלנו, בלי אפילו לצאת מהעיר.
יעל ר.
עמית נויפלד
דווקא רוב האנשים שאני מכיר שאוחזים בגישה הרומנטית כלפי ציידים לקטים כן יוצאים לטיולי ליקוט ארוכים ללא טכנולוגיה (אמנם לא באמזונס), ואם אני לא טועה תומר אביטל היה בזמנו הכתב שחשף את קיומם (והצטרף לטיול כזה של חמישה ימים) בכתבה מוצלחת בכלכליסט.
לא חייבים לראות בשוטטות אפקט מחאתי, למרות שלדעתי גרעין המרד מצוי בה מאז ומתמיד, ובמיוחד בימינו התועלתניים-צרכניים. וכן, מיטב המשוטטים מן העבר היו יוצאים לטיולים ארוכים בטבע, אבל חג השוטטות שאנחנו מציינים, והשנה עוד יותר מתמיד, עומד בסימן המרחב הציבורי העירוני שהולך ומופקע מידי הציבור, ומכאן הדגש על העיר. בעמוד האירוע עצמו אגב הקריאה היא תמיד: "צאו מהבתים לבד, עם חברים, עם בן או בת זוג או בחברת זרים מוחלטים. הלכו ברחובות הערים, בשדות הפתוחים, בחופי הים ולצד נחלים…"
עמית נויפלד