ספיישל זמן

לפני מספר ימים, בעודי רובץ על הספה ונהנה מקול הגשם השוטף שבחוץ, נתקלתי תוך כדי שיטוט ברשת בטקסט מדהים למדי שהופיע באתר "הארץ". טלי פלג, כותבת המאמר, מציעה תרופת פלא מהפכנית לתיקון התנהגותו של ילדכם, וזאת בהשקעה אפסית של עשר דקות ביום. שמעתם נכון, רק עשר דקות. מאז המייל האחרון, שהבטיח לי הכנסה של 5,000$ בשבוע תוך עבודה קלה של מספר שעות מהבית, לא נתקלתי בהצעה מפתה כל כך.

מאחורי תרופת המאה עומדת כותבת, המעידה על עצמה שלמדה הנחיית קבוצות בארצות הברית ושהיא מתמחה בשיטת אדלר. מבלי להיכנס לעובי הקורה, נאמר כי שיטת אדלר מבוססת על התיאוריה החברתית-חינוכית של אלפרד אדלר, מחלוצי הפסיכואנליזה. תפיסת העולם האדלריאנית מעודדת התייחסות מכבדת ולא שיפוטית לכל אדם (גם אם הוא ילד), מתוך אמונה שבכל אחד טמון הפוטנציאל לצמיחה בריאה וליצירתיות. בחינוך, שיטה זו שואפת לאיזון בין כל מעגלי החיים ומזכירה להורים שילדים הם לא עוד סמל סטטוס או מוצר צריכה.

למרבה הצער, הפרשנות העכשווית של רבים מחסידי השיטה משתמשת בטרמינולוגיה "צרכנית" כדי להתמודד עם גידול הילדים, ונראה כי גם טלי פלג נופלת למלכודת קלישאתית זו. ראשית היא מציגה את הילדים כמומחים זעירים לטרור: "ילדים כמהים לתשומת לב", כותבת פלג, "והם נחושים להשיג אותה בכל מחיר – גם אם מדובר יהיה בצעקות ואפילו במכות. הם יכולים להיות מאוד יצירתיים כדי שנתייחס אליהם – הם יקיאו, יפתחו טיקים, ידפקו את הראש בקיר, יעצרו את הנשימה ויתעלפו, ישקרו, יגנבו, יתחצפו – הכול כדי שנראה אותם ונתייחס אליהם, גם אם זה במחיר שלילי. אני מאמינה שבמקום 'לכבות שריפות' צריך לתת לילד תשומת לב במידה, באופן יזום ועל בסיס יומי. עשר דקות מרוכזות מספקות לילד הרגשה שהוא חשוב, שייך, ראוי, אהוב ושאנחנו רואים אותו ואת צרכיו. הדימוי הטוב לכך הוא 'מילוי הכוס' – הילד צמא לתשומת לב, וככל שנקפיד למלא את הכוס מדי יום, הוא לא יצטרך להרוות את הצימאון בדרכים אחרות".

פלג שוכחת להזכיר כי הצימאון לתשומת לב נוצר מיובש וממחסור. רק ילדים שאינם מקבלים תשומת לב הוגנת ומספקת מהוריהם מתנהגים כך. זו אינה התנהגות רגילה של ילדים, כי אם התנהגות המעידה על מצוקה רגשית הנובעת מטיפול הורי לקוי (או במילים אחרות, מהורות מהירה ואנוכית שאינה מתחשבת בצרכיו של הילד). אני נתקל בהתנהגות כזו של ילדים במסגרת עבודתי כמורה למוזיקה וביכולתי לקלוט מיד את סוג ההורים שיש לילד המתנהג כך, גם בלי לראותם או להכיר אותם כלל.

פתרונות אינסטנט

פלג מציעה את "תרופת הפלא" שלה: בילוי אישי ופרטי של ההורה עם כל ילד בנפרד למשך 10 דקות מדי יום. היא קוראת לזה Special Time. ובמילותיה שלה: "ה'אנטיביוטיקה' הבסיסית היא אכן תרופת פלא, אבל כל אחד יכול לזכות בה ללא מרשם: 10 דקות משחק עם כל ילד באופן אישי על בסיס יומי".

מה שכן, פלג מוסיפה כי "תרופת הקסם הזו זקוקה לתיוג", ומיד מסבירה: "יש לי חבר בעל קליניקה פרטית בארצות הברית. בעבר, כשהיה מגיש ללקוחותיו את החשבון, הם היו מבחינים בו בשורה בשם 'בדיקה פיזית', וכועסים: 'איזו בדיקה פיזית היתה פה? בסך הכול ביקור'. לכן הוא שינה את הגישה. 'עכשיו אני עושה לך בדיקה פיזית', הוא אומר למטופל שלפניו, ובודק מה שבודק. ואכן, התלונות נעלמו. באותו אופן, יש לקרוא לזמן שאנחנו מקדישים לילד – בין עשר דקות ל-20 דקות (זמן קצר מאוד בגיל צעיר, וארוך יותר כשהילד גדל) – בשם ברור ומובחן: 'חוג עם אמא/ אבא', 'זמן פרטי', 'זמן מיוחד', 'זמן כיף', מה שעובד בשבילכם. התיוג של זמן המשחק מעניק לילד רווח פסיכולוגי ומרגיע אותו" מעידה פלג. "הוא מרגיש שמתפנים אליו, רואים ואוהבים אותו".

מלבד תיאור המפגש עם הילד כמפגש עם רופא בקליניקה, והשימוש במינוח הלא סימפתי  אנטיביוטיקה (בדיוק מה שצריך כאשר מטפלים בחיידקים אלימים שפלשו לגופנו, או בילדים שפלשו באלימות לחייו או לגופו של ההורה), הצורך ב"תיוג" דבר כה פרטי, אינטימי ואישי כמו בילוי של זמן עם ילדך והגבלתו ל-10 או 20 דקות הוא "פתרון" הלקוח מעולם הצרכנות והשיווק. השימוש של פלג במונחים באנגלית (ספיישל טיים) אף מחזק את הרושם הצרכני של עצותיה. בעבר קראו לזה "זמן איכות", היום זה כבר הפך ל"ספיישל טיים".

עבר זמנו של זמן האיכות

ההורות האיטית אינה מאמינה בזמן איכות, ועמדתי על כך בספרי "הורות איטית" ובפוסט שפרסמתי בעבר כאן באתר.

השורה התחתונה היא שזמן הופך לאיכותי רק לפעמים ואי אפשר לכפות זאת עליו (או על הילדים שלנו), אך גם אם היינו מניחים שניתן להפוך כל זמן אקראי שנבחר לזמן איכותי מהשורה הראשונה, עדיין היתה עולה מן המאמר של פלג תחושה מטרידה: היא מניחה כמובן מאליו שההורים מזניחים את ילדיהם ומוותרים על הצורך להקדיש להם זמן.

הנחת מוצא זו מזכירה לי את הטריגר שהביא את קרל אונורה לכתוב את ספרו "בשבח האיטיות" – כתבה שקרא בעיתון בשדה התעופה על סיפור לילה טוב לילדים בדקה. כך הוא מתאר זאת במילותיו:

"המילים שמשכו את עיני היו: 'סיפורי לילה-טוב בני דקה אחת'. כדי לעזור להורים להתמודד עם תינוקות גוזלי זמן, דחסו סופרים שונים אגדות ומעשיות קלאסיות לתוך קטעים קצרים של שישים שניות. דמיינו לכם מפגש בין הנס כריסטיאן אנדרסן לבין התקציר הניהולי. תגובתי הראשונית באותה עת היתה לצעוק 'אאוריקה'. הרי בכל לילה אני נאבק קשות עם בני בן השנתיים, המעדיף סיפורים ארוכים, שנקראים בקול עדין ונינוח".

אונורה מספר שהוא מנסה לנווט את בנו לספרים הקצרים ביותר והוא קורא אותם מהר, אך בנו אינו מרוצה, משום מה. "'אתה מקריא מהר מדי', הוא מוחה, או מוסיף כשאני עושה את דרכי אל הדלת, 'אני רוצה עוד סיפור!'. חלק ממני מרגיש אנוכי נורא כשאני מאיץ את הטקס שלפני השינה, אבל חלק אחר אינו מסוגל לעמוד בפני הצורך למהר אל הדבר הבא בסדר היום – ארוחת ערב, דואר אלקטרוני, קריאה, חשבונות, עוד עבודה, אולפן החדשות בטלוויזיה. טיול ארוך ונינוח בעולמו של ד"ר סוס הוא פשוט בלתי אפשרי. זה איטי מדי".

אונורה כבר היה בדרכו להזמין באתר אמאזון את סיפורי המופת הקצרצרים, כאשר שאלה קטנה החליטה לנקר במוחו: "האם השתגעתי לגמרי?".

זה נשמע משעשע, אבל כשכל החיים הופכים לתרגיל במהירות ובדחיסת יותר ויותר פעילויות לתוך 24 השעות המוקצבות לנו מדי יום, כשכולנו חולים ב"מחלת הזמן" (לפי הגדרתו המדויקת משנת 1982 של הרופא האמריקאי לארי דוסי), מה הפלא שיועצת המתמחה באדלריזם מטיפה לנו להעניק לילדינו 10 דקות פרטיות?

ייתכן כי ריבוי האנשים שבוחרים לא להוליד ילדים בשנים האחרונות נובע מתפיסותיהם לגבי ניהול זמן. אנשים אלה יודעים שילדים דורשים זמן, וייתכן שאינם מסוגלים להעלות בדעתם שיצליחו להקדיש מספיק זמן לילדיהם. אני חושב שזה הוגן למדי. אבל הטרמינולוגיה העצובה של פלג, נשואה ואם לשניים, מציגה את הילדים כבעיה שיש לפתור אותה, ואם אפשר, שזה יקרה במהירות וביעילות, כדי שההורה לא יצטרך לבזבז על הילד זמן נוסף.

 

שיעורי מוזיקה הם ספיישל טיים

ניסיוני האישי בתחום מעיד כי הורים רבים אכן מתקשים בהענקת זמן לילדיהם. הורים לילדים הלומדים אצלי מוזיקה מגיעים לעתים לשיעורים של ילדיהם ונוכחים בהם. זה קורה ממגוון סיבות – אם בגלל שהילד קטן והם סבורים שלא אסתדר איתו, אם בגלל שהם חושבים שהילד זקוק להשגחה צמודה או שפשוט הם אלה שהסיעו אותו לשיעור וגם ייקחו אותו חזרה הביתה.

שיעור מוזיקה עם הילד הוא הזדמנות מצוינת לבלות איתו חצי שעה או 45 דקות בפעילות שיכולה להימשך לאחר מכן, ללא נוכחות המורה, באימוני הנגינה בבית. זהו זמן איכות אמיתי, ספיישל טיים או איך שלא תקראו לזה. אבל במקום להשתתף בשיעור, סתם להקשיב או ללמוד משהו מועיל כדי לסייע לילד בתרגולים בבית, רוב ההורים מעדיפים לבהות בסלולרי שלהם (ויש גם אב שהחל בתרגילי טאי-צ'י או יוגה ברגע שהתחלתי ללמד את בנו איצבוע נכון). כשהילד רואה – וסמכו עליי, הוא רואה היטב – שההורה אינו מתעניין במעשיו או בלימודיו ומתעסק כל הזמן במסרונים ובפייסבוק, לא בטוח שהוא ירצה לשתף פעולה בהמשך.

ואל תבינו אותי לא נכון. בהחלט כדאי להקדיש לכל ילד זמן משל עצמו. עשיתי זאת פעמים רבות עם ילדיי באופן אינטואיטיבי פשוט כי הבנתי שזה עובד נהדר. אבל לא 10 דקות, ולא מדי יום – זהו אינו חלק מלוח הזמנים או העבודה שלכם, אלא לפי הצרכים המשתנים של הילדים (והם אכן משתנים מסיבות מגוונות). בנוסף, ושוב בניגוד לדעתה של פלג, אין בעיה שהפעילות תלווה בהוצאה כספית, כל עוד ההוצאה אינה עיקר הפעילות. דוגמאות אישיות: לפעמים זה היה משחק משותף ארוך (קלפים, בדמינטון, טיסה 501, מונופול, שחמט, גנרלה), לפעמים טיול רגלי ארוך בטבע, לפעמים יציאה לקניות בסופר, עבודה משותפת במטבח או בגינה, צפייה משותפת בסרט ואפילו נסיעה לחו"ל עם ילד אחד בלבד. דווקא העובדה שהבילוי הזה לא היה חלק מהשגרה הפכה אותו למיוחד, מרתק וחד-פעמי.

"ספיישל טיים עם הילד מצמצם אצלנו ההורים את רגשות האשם. אפילו שאנחנו עסוקים, טרודים ולפעמים מגיעים מאוחר תמיד אפשר למצוא כמה דקות לבלות וליהנות ביחד", מסכמת פלג, ואילו אני אומר: הפתרון האמיתי ליחסים טובים ומספקים עם הילדים, ללא רגשות אשם, הוא פשוט לעבוד פחות, לא להיות עסוקים ולהקדיש להם את הזמן המגיע להם. לא כ"תרופת פלא" אלא כדרך חיים.

***

אריאל קרס הוא הוא עיתונאי, מוזיקאי וכותב הספר "הורות איטית". לפוסטים נוספים שלו באתר לחצו כאן.