עבודה הורגת: פילוסופיה כמרפא לוורקוהוליזם

שלבי הקריסה האחרונים של הקיבוץ שבו גרתי החלו כאשר הפכו פרנסיו את כל הענפים שבו למרכזי רווח. שורת הרווח היתה גם זו שהתחילה את המהלך, ושלחה את החברים להתפרנס בכוחות עצמם, איש לפי יכולתו, איש לפי השיבוץ לו זכה בעבר מהסדרן. בנקודה זאת, למרבה הפרדוקס, הגיעה אשליית העבודה הקשה שעליה חונכנו לקיצה, ועמה גם האידיאולוגיה הרעיונית שעמדה מאחורי ההמצאה הישראלית הגדולה – הקיבוץ.

ברגע שהפכו את ענפי הקיבוץ למרכזי רווח, ראו חברי הקיבוץ שיש הרבה עבודות שאין בהן כל רווח, כלומר אתה עובד קשה אבל מרוויח בובקעס (גרושים) או אפילו מפסיד, רחמנא ליצלן. האתוס עליו גדלנו התפורר כפרוסה יבשה שנותרה במכונת הלחם. הספרייה, המתפרה, המכבסה, הפנצ'רייה, כל אותם ענפים הנדרשים לחיי קיבוץ תקינים התגלו כעת כבורות כלכליים, וזאת עוד מבלי לגעת בענפים שנחשבו לאבן היסוד של התנועה – חדר האוכל, החקלאות, ובמקרים מסוימים גם המפעלים התעשייתיים – שגם הם נסגרו, צומצמו, התייעלו או פשוט נמכרו.

בעבורי היה זה ניפוץ מתבקש של אשליית העבודה הקשה (בה מעולם לא האמנתי), והאות לתחילת הדרך אל עבר חיים איטיים ובטלניים יותר. עם זאת, וממרום שלושים שנות איטיות מוקפדת, קשה שלא להתרשם שמרבית העולם עדיין שבוי באשליית העבודה המאומצת, וזאת למרות שמכל בחינה מוכיחה לנו המציאות שעבודה קשה לא בהכרח מקדמת אותנו לשום מקום, ומאפשרת לנו בעיקר שעות ארוכות ומבוזבזות, תסכול וקריירה בלתי נגמרת.

זה כמובן עוד במקרה הטוב. יש כאלה שמזלם אף גרוע מזה – יש להם עבודה קשה שאינה נחשבת לקריירה. לא רבים יכולים לומר שהעבודה הקשה השתלמה להם, שהם נמצאים בפסגה של עיסוקם. בהקשר זה אני לא יכול שלא לחשוב על הספורטאים האולימפיים. הם מדהימים, אבל לצד כל יוסיין בולט, מייקל פלפס וסימון ביילס יש עוד כמה עשרות או מאות אלפי ספורטאים מעולים, שעובדים קשה מאוד במשך שנים ולא התמזל מזלם להתברג לשורה הראשונה של ספורטאי העולם. העבודה הקשה שלהם כמובן אינה לריק – הדרך עצמה שעובר האדם חשובה לעיצוב אישיותו והגשמת חלומותיו הבאים, אבל בהקשר זה של עולם העבודה, מרביתנו נותרים בשורה השלישית או הרביעית.

במילים אחרות, ואם היינו עוסקים במבחן התוצאה, כמו שאוהבים להגיד אנשים מעשיים ויעילים, אז רוב אלה שעובדים קשה לא רואים ברכה בעמלם, מה שמוביל לשאלה המתבקשת, האם אין משהו טוב יותר שיכולנו לעשות עם הזמן.

עבודה כעונש

עבודה קשה היא עונש. ב"החטא ועונשו" (דוסטוייבסקי) אנשים מקבלים כעונש עבודת פרך, וגם כיום יש מדינות הגוזרות עבודת פרך על אסירים. אבל גם עבודה במשך שעות ארוכות שמכניסה הרבה כסף ונקראת "קריירה" היא לא מציאה גדולה. נכון, רוב האנשים שעובדים באמת קשה מרוויחים מעט כסף ולא יכולים לעשות דבר בעניין, אולם מרביתנו איננו חיים במציאות של עובדי קבלן – אנחנו בוחרים, כביכול באופן חופשי, לשעבד את עצמנו לקריירה, להידבק ולהדביק אחרים בווירוס העבודה הקשה, אשר ידוע כמעורר הזיות, בעיקר אודות סופי שבוע וחופשות ארוכות.

פילוסופיה, כלומר מחשבה – רצוי מעמיקה – היא לטעמי המרפא לתחלואי העבודה הקשה. אולם כדי לאפשר חשיבה עמוקה יש להתבטל במידה, לא להיות טרוד בכל עת בענייני עבודה, לאפשר לעצמנו "עשיית כלום" – אימת הממסד. המאבק על איים אלה המאפשרים מחשבה הולך והופך אקוטי לאור רוחה של התקופה – המצבים והזמנים בהם אנו יכולים להרשות לעצמנו להתבטל הולכים ומצטמצמים, ואפילו הזמן שמוקדש לנופש, או חופש, הולך ומתמלא בפעילות קדחתנית.

רק לאחרונה ערכתי, במסגרת עבודתי, כתבה על האטרקציות של החגים. אתם מכירים כתבות מסוג זה, קראתם אותן עשרות פעמים בחיים. הן תמיד סוקרות את שלל הפעילויות והאטרקציות שאתם יכולים למלא בהם את זמנכם החופשי, בעושר כמעט מסחרר. מנגד, נדיר מאוד לקרוא בעיתונים כתבות, או טורי דעה כמו זה שהתפרסם בעיתון "הארץ" בסופ"ש האחרון ("תנו לילדיכם לחשוב"), אשר ממליצים בפה מלא לא לתכנן פעילויות עד אין קץ. מרבית הזמן העיתונים פשוט מחויבים לאותה מערכת כלכלית המחזיקה אותם בחיים.

אולם, אם נמשיך לבלות במשרד שעות ארוכות, ולמלא את זמן הפנאי שלנו בעודף פעילויות, לא יוותר לנו זמן לתרופה היחידה לתחלואי העבודה – החשיבה העצמאית, המקורית, אשר נובעת בשלווה משכלנו ומעניקה זריקת מרץ לגופנו.

לעבוד עד מוות

מחקר חדש שנערך בקרב 16 אלף נורבגים הצטרף למחקרים רבים אחרים שמראים קשר בל יינתק בין עבודת יתר לדיכאון ואף למחלות נפש והפרעות כגון ADHD, OCD, סטרס וחרדות למיניהן.

מדובר בלולאת חנק. מעין מעגל אכזרי שמזין את עצמו, שכן מצבים נפשיים מעין אלה מעודדים התמכרויות לסמים או לעבודה וחוזר חלילה, ובדיוק כמו קוקאין, הרואין או אלכוהול, התמכרות לעבודה עלולה לגרום למוות מוקדם (ביפן יש מילה מיוחדת לתיאור של מוות כתוצאה מעבודת יתר – קארושי).

אולם, בעוד שימוש בסמים או התמכרות לאלכוהול נתפסים בחברה שלנו כמידות מגונות, מסוכנות ולא מומלצות, הרי שהתמכרות לעבודה, או "עבודה קשה", נתפסת כערך מכובד שיש לשאוף אליו. זו התנהגות לגיטימית ורצויה אשר מתקבלת בהבנה ובעידוד כדרך להילחם בדיכאון, בדימוי עצמי נמוך ובחרדות קיומיות אחרות.

בדרך למטה

כבר בילדותי הרגשתי, אם כי באופן מעורפל, שמשהו בגלוריפיקציה של העבודה הקשה בקיבוץ היה מזויף. האגדה המודרנית, ההירואית ומלאת הפאתוס הזו לא דיברה אליי כלל. כאשר התחלתי לקרוא פילוסופיה הבנתי שהאינטואיציה שלי נשענה על בסיס תרבותי רחב, ושבטלנות ועצלנות הן לא רעות שיש לחשוש מהן, אלא דווקא מעלות שיש להתברך בהן.

הידע וההכרה בסכנות הבריאותיות, החברתיות והרגשיות שבהתמכרות לעבודה מאפשרים לנו לדחות את האמונה בלגיטימיות של העבודה הקשה. זו אינה משימה פשוטה מאחר והחברה המודרנית עושה כל שביכולתה על מנת להטמיע בנו, החל מגיל צעיר, את ערכי העבודה הקשה. למרבה המזל, בשנים האחרונות מתרבים הקולות היוצאים כנגד מיתוס זה, אשר מאפשרים לנו להקים קהילה תומכת של מאטים, המעודדת בטלנים שמחים בכל רחבי העולם להמשיך ולהפיץ תכנים הסותרים את הזרם המרכזי.

לאחר שיצרנו את הבסיס להתנגדות, לא נותר לנו אלא לקחת את הצעד הבא אל עבר הגביע הקדוש של ההאטה – ההתפלספות. בעולם בו הכול נמדד במונחים של עלות/תועלת, הפילוסופיה נחשבת לבזבוז זמן מיושן. עניין זה לא צריך להפתיע אותנו כמובן. כאשר מעלים על נס את היעילות, הפרודוקטיביות, הפרקטיות, המימוש והמיצוי, לא פלא שנס ליחה של הפילוסופיה הישנה והטובה. אחרי הכול, מאז בוטלו מרבית התקנים האירופאים למשרות "פילוסוף חצר", לא נותרו יותר מדי דרכים להתפרנס כאדם חושב.

ועדיין, תרגול מחשבה חופשית קשור בטבורו לבטלנות. חוסר מעש הינו המפתח למצב הפיזי והנפשי שבו המחשבות המעניינות ביותר נוטות לצוף ולעלות. אנחנו יכולים לקרוא לזה בהייה, מדיטציה, התבוננות פנימית או הרהור – כל עוד אנחנו יושבים בשקט, מבלי לעשות דבר מלבד להניח למחשבות להופיע בזמנן הנכון, אנחנו למעשה עוסקים בריפוי עצמי, שלא לומר לוקחים חלק אינטגרלי בפרויקט קידום האנושות.

Henri Martin: philosopher

ההברקה של המילטון

כשטיילתי לתומי בעיר האהובה דאבלין, אירלנד, הגעתי לגשר ברום, אשר התפרסם הודות לתקרית בטלנית חשובה.

הגשר ידוע בתור המקום שבו כתב לראשונה המדען ויליאם רואן המילטון את הנוסחה היסודית לכפל קוונטרניונים (גיגלתי בשבילכם) בשנת 1843. הנוסחה המכריעה השפיעה על פיתוחים מתמטיים חשובים בהמשך והקפיצה את המדע צעד אחד קדימה. המילטון עצמו העיד שחשב המון על הבעיה המתמטית הסבוכה, ובילה שנים ארוכות בניסיון לפתור אותה, אולם ההארה הגדולה לא הגיעה בעת שישב רכון אל שולחן העבודה, כי אם דווקא בעת שיצא להליכה ארוכה.

בעודו משוטט ללא כל מטרה הגיע לגשר הברום, ושם חווה את מה שתיאר מאוחר יותר במכתב לבנו כ"מעגל חשמלי שנסגר", ועוד הוא מוסיף באותו מכתב, "לא יכולתי לעמוד בדחף – בלתי פילוסופי ככל שזה ישמע – לחרוט בסכין את המשוואות באבן של גשר ברום".

כיום מעטר את הגשר שלט זיכרון, המספר בקצרה את עיקרי הדברים.

Here as he walked by
on the 16^th of October 1843
Sir William Rowan Hamilton
in a flesh of genius discovered
the fundamental formula for
quaternion multiplication
i² = j² = k² = ijk = −1

& cut it on a stone of this bridge

שוטטות, אם כן, היא דרך אחת טובה לאפשר למחשבות להסתדר בצורה הנכונה, ורביצה תחת לעץ תפוח, אם להאמין לאגדה מעודדת הבטלה על ניוטון, יכולה אף היא לעשות את העבודה.

מחקר נוסף שפורסם לאחרונה, בדק ומצא כי אנשים עצלנים אינטליגנטיים יותר מאנשים חרוצים, הם אינם משתעממים בקלות, ואין זאת אלא בשל העובדה שהם מסוגלים לשבת ולחשוב עם עצמם זמן רב בטרם יזדקקו לפעילות חיצונית שתעסיק אותם.

המסקנה ברורה, אם אנחנו רוצים להיות אינטליגנטיים יותר, עלינו להתגבר על הרתיעה מחוסר המעש, ולהרשות לעצמנו לשבת לרגע, ולחשוב.

הפחד מחוסר מעש

הנה הסיבה שבטלנות וחוסר מעש מפחידים את התרבות העכשווית – הן "גורמות לפילוסופיה", או "מייצרות" אותה, כמו שאוהבים לומר אנשים מעשיים ויעילים. פילוסופיה מובילה את העוסק בה לפקפק ולשאול שאלות, והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה אנשים שמטילים ספק בדברים.

הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל צידד ברכישת ידע שמכונה "חסר תועלת", כמחאה על הגישה התועלתנית שמאפיינת את תרבות המערב מסוף ימי הביניים. כיום, הקונספציה הזו אפילו קיצונית יותר משהיתה בזמנו של ראסל (ועל כך יעיד הדלדול המתמשך בפקולטות למדעי הרוח), אולם אלה מאתנו שמתרגלים מחשבה וחוסר מעש לא מתפלאים לנוכח ממצאיו החדשים של המדע, שמאשרים את מה שאנו מבינים מאז ומעולם.

במאמרו על ידע חסר תועלת, טען ראסל שכאשר הפעילות המודעת מרוכזת במטרה מוגדרת, היא עלולה לגרום לחוסר איזון מלווה בבעיות נפשיות. המדענים הנורבגים שפרסמו את המחקר שציינתי מעלה השתמשו בטכנולוגיה מודרנית, סטטיסטיקות מורכבות ותצפיות אמפיריות, על מנת להגיע לאותן מסקנות בדיוק אליהן הגיע ראסל באמצעות חשיבה פילוסופית, מופשטת, עליה הוא גם ממליץ לשימוש יום יומי עבור הקהל הרחב.

אימרו לא לעבודת היתר

וורקוהוליות היא אחת האשליות המסוכנות ביותר מכיוון שביסודה נמצאת הנחה, גם אם לא מודעת, שניתן למצוא מרפא לחרדה, דיכאון ואימפולסיביות בעבודה מרובה. למרבה הצער, הישענות על עבודה כדרך להגדרה עצמית בדרך כלל רק תעצים את הבעיה.

ראסל, כמו רבים מאיתנו, הכיר את הדרך החוצה: "אימוץ המנהג של התענגות בחשיבה ולא בפעולה תבטיח לכם הגנה מפני אי-חוכמה ואהבת יתר של כוח. זוהי דרך נפלאה לשמור על שפיות בזמנים של חוסר מזל ועל שלווה בעת של טרדות ודאגות" (תרגום שלי).

רבים מאתנו איבדו לחלוטין את היכולת למצוא שלווה ואושר במחשבות, והתרבות הפתולוגית של העבודה, כאמור, משתדלת ככל יכולתה לרפות את ידינו ולהרחיק אותנו מבילוי מענג זה. אך כאשר מתגלה כי העיסוק בפילוסופיה אינו מעניק רק עידוד והנאה גרידא, אלא גם מהווה דרך טובה לטיפול במתח, חרדות, דיכאון ושאר מרעין בישין, ניתן לנו לקבוע במידה רבה של ודאות שהפרעות אלה נובעות בעיקר מאותו חוסר יכולת למצוא הנאה במחשבה ובפילוסופיה. מעגליות זו יכולה להיפתר רק כאשר נקבל את ההחלטה להמיר את דת העבודה באמנות ההאטה, ונאפשר לעצמנו, בתור התחלה, להקדיש מידי יום כמה וכמה דקות לחשיבה מופשטת ונינוחה.

אפשר ובהחלט מומלץ להישען על כתפי ענקים. קריאה של כתבי פילוסופיה מוכחת כדרך טובה לעורר מחשבות עצמאיות – הרהורים של אחרים יכולים להפרות את אלה שלנו, ובהדרגה, לשנות את חיינו בדרכים שלא חשבנו שהן אפשריות.

***

אריאל קרס הוא הוא עיתונאי, מוזיקאי וכותב הספר "הורות איטית". בחורף זה הוא יוצא לסיבוב ההרצאות "העבודה הורגת".

***

באותו נושא

בשבח הבטלה/ברטראנד ראסל

101 דרכים להאט את החיים – פרק 25 – מוותרים על קריירה, משנים את יחסינו לעבודה.