The camino provides – הדרך תספק

לפני שלוש שנים נפגשנו לראשונה בקפה ברטה בירושלים. במשך שמונה השעות שבהן בילינו ביחד דיברנו על הרבה מאוד דברים: מפוליטיקה ועד לתחביבים ואמונות. בין היתר, עלתה בשיחה דרך סנטיאגו (Camino de Santiago), שהיא בעצם שם קיבוצי לכל הדרכים שבהן עולים לרגל לקתדרלה שנמצאת בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד. לפי המסורת, במקום שבו עומדת הקתדרלה נמצאים שרידיו של אחד משליחיו של ישו – יעקב בן זבדי (סנטיאגו בספרדית משמעה – הקדוש יעקב), ובמשך אלף שנות קיומה היא נחשבה לאחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל לעיר רומא ולירושלים. כיום, הרבה מאוד אנשים שאינם נוצרים או אינם מאמינים כלל הולכים בדרך, מסיבות תרבותיות, רוחניות או תיירותיות, ואפילו סתם בשביל הספורט.

כשנתיים וחצי לאחר אותה פגישה ראשונה, כשמאחורינו כבר שנה של לימוד ספרדית, צעידות ארוכות לאורך תוואי הירקון בשעות הזריחה עם תיקים על הגב ואימוני מדרגות מפרכים, עלינו על מטוס לצרפת, בדרך לחופשה של חודש וחצי, שאותה עמדנו להקדיש לטובת צעידה ב"דרך הצרפתית", שהיא המסלול המקובל ביותר לעלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

בבוקר הראשון למסע התעוררנו בעיירה קטנה בדרום מערב צרפת העונה לשם Saint-Jean-Pied-de-Port, שהיא נקודת המוצא המסורתית למסע. מי שיחפש בגוגל תמונות של העיירה הקטנה יתרשם מיופייה הציורי, אולם לנו לא היה זמן ליהנות ממנו. לנגד עינינו עמד רק מסלול ההליכה, שנפרש לאורך 760 ק"מ ומסתיים בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. העמסנו את התיקים על הגב והתחלנו לטפס על הפירנאים לכיוון ספרד.

נקודת ההתחלה

וככה ניראת נקודת ההתחלה של המסע. אנחנו מניחים שהיינו יכולים לבלות רק בה חופשה נעימה של שבוע לפחות,

הדרך תספק

אבל הדרך אצה לנו כאמור

לאורך כל היום הראשון כמעט לא עצרנו. עקפנו הרבה מאוד אנשים בדרך, חלפנו על פני הנוף ודחפנו את עצמנו קדימה בגשם וברוח שניסתה ספק לרמוז לנו משהו ספק לזרוק אותנו מההר. רצנו קדימה בעליות, דהרנו מטה בירידות ובאופן כללי השלמנו את כל מה שפספסנו בטירונות 02 שלנו. בשעות אחר הצהריים הגענו למנזר שנמצא 26 קילומטרים מנקודת ההתחלה, והתרסקנו על המיטות. סיפרו לנו שהמיסה הייתה חוויה יוצאת דופן; חבל שמהרגע שהתיישבנו לא היינו מסוגלים שוב לקום.

ענבר בודקת את מצב השלפוחיות

עצירה קלה לבדיקת שלפוחיות, כולן במקום, אפשר להמשיך

ביומיים הבאים המשכנו באותו קצב. נדחפים בעליות ובירידות על ידי תחושה לא ברורה של בהילות. חייבים ללכת מהר, אמרנו לעצמנו, אחרת נמצא את עצמנו בלי אכסניה, בלי גג ובלי מקום להתרסק בו בסוף היום.

אנו מאמינים שאם המסע היה ממשיך באותו אופן היינו שוברים שיא מהירות כלשהו בקטגוריית צליינות למרחקים ארוכים, אולם למרבה המזל, אחרי מספר ימים הברך של אסף הכריזה על שביתה חד-צדדית.

ארבעה ימים של מנוחה כפויה הביאה אותנו להחלטה שיותר לא נרוץ. במקום זה, נעשה את כל הדברים שאמרנו לעצמנו שנעשה ולא עשינו: נקשיב לגוף שלנו, נסתכל מסביב, נהיה קשובים יותר ולא נמהר לשום מקום.

הברך של אסף בשביתה חד-צדדית

כשהשכל לא עובד, חלקים אחרים בגוף נרתמים על מנת להעביר את המסר

השינוי היה מיידי. הבוקר שבו חזרנו ללכת היה שונה ב-180 מעלות מימי ההליכה שקדמו לו. הלכנו לאט, הרמנו את הראש, ואחרי זמן קצר פגשנו את סנדרה, גרמנייה שיצאה למסע של חיפוש עצמי. בילינו איתה את שארית היום בשיחות על חיינו האישיים ועל תפיסות עולם, צחקנו המון והלכנו קילומטרים בלי ששמנו לב. המשך היום הוביל אותנו לארוחת ערב טעימה באופן מפתיע, ולריקוד סווינג זוגי לצלילי ריי צ'ארלס. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת נהנינו מההליכה, והצעד האיטי הראשון שלנו אל טיול מסוג אחר לחלוטין.

חמניות

בצידי הדרך היו לא מעט שדות של חמניות נבולות, ועוברי דרך השאירו מאחוריהם יצירות משעשעות. מאחר והאטנו, זכינו גם לראות.

מהרגע שהתחלנו ללכת בקצב שמתאים לנו, נעלמו כל המכאובים הפיזיים שליוו אותנו בימים הראשונים. וכשהגוף לא כואב, הראש פנוי יותר להסתכל מסביב ולחוות את הדרך. כבר לא השווינו את עצמנו לאף אחד אחר; דילגנו על היישובים הגדולים יותר שכל ספרי ההדרכה ממליצים לישון בהם ועצרנו בכפרים הקטנטנים, שם תמיד יש מקום פנוי. המרוץ נגמר, והמסע התחיל.

ביקורת גבולות

ביקורת גבולות

ברגע שהאטנו את הקצב, נפתחנו לסביבה ולאנשים שסביבנו. עצרנו ללטף כל הולך-על-ארבע (ולשוחח עם הבעלים), הרחנו את הפרחים, הערכנו את הנופים ופגשנו אנשים. הרבה אנשים. פגשנו את דניאל, אחות הולנדית עם איכויות קומיות לא מבוטלות. פגשנו את ג'ף ואנדראה שהגיעו מברזיל, רקדנו איתם סמבה (וגם התחבקנו איתם בכיכר שמול הקתדרלה בסנטיאגו בסוף המסע). היה גם הזוג הקנדי בשנות ה-70 לחייו, שאותם פגשנו כשהם מחובקים במיטה על-מנת להתחמם ("זה לא מה שאתם חושבים!", הם הבהירו לנו), ושאחר כך גם נתנו לנו עצות לזוגיות. פגשנו זוג אוסטרלים בשנות ה-80 לחייהם, שהיו ככל הנראה האנשים היחידים שהלכו לאט יותר מאיתנו, והיו עבורנו השראה לכך שהחיים לא נגמרים גם לעת זקנה. היה גם בועז, עורך דין שמחייך תמיד, שנתן לנו את אחת העצות הטובות שקיבלנו במסע ("אם תחכו שיפסיק לכאוב לעולם לא תשובו ללכת"). היו הלן והולי, אם ובת מאנגליה שהיכולת שלהן לקרוא זו את מחשבותיה של זו היתה ראויה להערצה. היו ג'ון ומוניקה מקנדה, שהיטיבו כנראה יותר מכל אחד אחר לשבש את שמנו, אבל גם הלכו איתנו כברת דרך בחלק הראשון של המסע, והיו פתוחים וטובי לב. מלבדם, היו עוד רבים שנחרתו בזיכרוננו, ושהפכו לחלק מסיפור המסע שלנו.

נוף מההר

מעבר למפגשים האנושיים, צריך לתת קרדיט גם לנוף עוצר הנשימה

הדרך - כביש לשום מקום

מרחבים עצומים ואין סופיים, שכמעט קשה להאמין כשאתה חוצה אותם רגלית

סירת משוטים

ורגעים פסטורליים אחרים שנראים כאילו נשלפו מספר אגדות לילדים

 

בסוף יום ארוך אחד, הגענו לכפר שלא נשכח אף פעם. כמעט כל התריסים והדלתות היו אטומים בקרשים, ואת הכניסות ואדני החלונות עיטרו עציצים מתים. כמעט על כל בית היה תלוי השלט se vende – למכירה. הרגע שבו הבנו שהלכנו שם לאיבוד היה הרגע המפחיד ביותר בכל הטיול; המקום יכול לשמש כאתר צילומים נהדר לסרט אימה.

"שמתם לב שהמקום הזה קצת מוזר?", שאלנו חבורת מטיילים צעירים שפגשנו בדרך. הם הרימו את הראש, הסתכלו סביב ושמו לב בפעם הראשונה איפה הם נמצאים.

בבוקר, אחרי שברחנו משם, שוחחנו עם מטייל ספרדי שהסביר לנו הכול – הוא סיפר לנו על המשבר הכלכלי ועל נטישת הכפרים בגלל מיכון החקלאות שייתר את הצורך בידיים עובדות. האבחנה שלנו והשיחה שלאחריה לא היו מתרחשות אם לא היינו מאטים. ראשית, ייתכן שגם אנחנו לא היינו שמים לב מה קורה מסביבנו, ושנית, בטח לא היינו עוצרים לשיחה של שעה וחצי באמצע היום.

השיחה עם חוזה, המטייל הספרדי, התנהלה בספרדית (תודה לך Duolingo!). היכולת שלנו לדבר בספרדית השפיעה על החוויה שלנו בצורה יוצאת דופן. בזכותה הכרנו באמת את המקומות שהיינו בהם ואת האנשים שחיים בהם. מהשאלה "יש משהו טבעוני בתפריט?" ועד שיחות על פוליטיקה וכלכלה, הספרדית פתחה לנו בפנינו את הדלת לעולם שלם שלא היינו מגיעים אליו אחרת. היא אפשרה לנו להכיר את ספרד ואת הספרדים באופן עמוק בהרבה מזה של התייר הממוצע; במקום לעבור מאתר תיירות אחד למשנהו הכרנו את עולמם של האנשים שחלפנו על פניהם בדרך.

תמונה משותפת

תמונה משותפת, אי שם באמצע הדרך

ההאטה שלנו הובילה אותנו להכרות מעמיקה עם אחת המנטרות של ההולכים בשביל –  "The camino provides" – האמונה שהדרך עצמה תספק להולך בה את צרכיו. הכוונה היא שברגע של צורך, התשובה או הפתרון יופיע במהרה ומעצמם. במקרה שלנו, לעתים חלפו שעות ספורות מהרגע ששאלנו את עצמנו שאלה ועד לרגע שמישהו ענה לנו עליה, וכשכיסוי התרמיל של אסף התעופף ברוח, צץ במהרה כיסוי אחר שהתעופף גם הוא מתרמיל של איש זר (הכיסוי יימסר תמורת סימנים מזהים, פרטינו שמורים במערכת). קיבלנו מאנשים זרים תאנים ותפוחים ישר מהעץ. חקלאי שעבד בשדה שלו הצביע לנו על הדרך הנכונה (בלי שאפילו ידענו שתעינו). ככלל, ארוחות טובות הגיעו בדיוק כשהיינו זקוקים להן יותר מכל, ובכל פעם שהיינו צריכים משהו באמת – טיפול רפואי (ללא עלות!), מילות עידוד או כוס של יין טוב – הוא נטה להופיע בדיוק בזמן. וכמו שהדברים הופיעו בשבילנו, כך היינו אנחנו התשובה לאנשים אחרים. היוד שלנו חיטא את הפצע בידו של מטייל מבוגר שהחליק בדרך ואת השלפוחיות ברגליו של אחר, והידיעה שלנו בספרדית אפשרה לנו לתרגם עבור מטיילים אחרים.

לדעתנו, לא היה כאן עניין מיסטי. זה נבע מהיכולת שלנו ושל אחרים לחיות ברגע, ללא הסחות הדעת בדמות המחשבות על העבר ועל החיים שהשארנו מאחור ועל העתיד שמחכה לנו בסוף היום או כשנחזור. כשאין הסחות דעת, קל יותר לקבל תשובות לשאלות שמעסיקות אותך, משום שכל תשומת הלב מוקדשת לסביבה המיידית שלך או לאדם שנמצא מולך. בחיים הרגילים שלנו לא נהגנו להבחין כך בסביבתנו ובהמוני הזרים שחלפנו על פניהם יום-יום; כשהיינו בדרך, פתאום שמנו לב אליהם.

הרגלייים שלנו נחות בכף Finisterre

כבר לא ממהרים לשום מקום

אחד האויבים הגדולים, לדעתנו, של אותה היכולת לחוות את הרגע הוא התיעוד הבלתי פוסק של הדרך. בעודנו בשביל ראינו לצדנו לא פעם מטיילים עם מצלמות ענקיות (ששוקלות לא מעט ובוודאי מעמיסות משקל מיותר על הגוף) שתיעדו את הנוף מסביבם ואת עצמם בתדירות גבוהה. איננו חושבים שיש רע כלשהו בתיעוד. יש לו תפקיד חשוב בשימור הזיכרונות מהטיול, והוא גם מאפשר להראות למשפחה ולחברים מעט ממה שעברנו. העניין הוא בתדירות התיעוד ובמצבים שבהם הוא מתרחש. כשאתם עסוקים בתיעוד, אתם בהכרח לא נמצאים בסיטואציה ולא פתוחים לסביבה. נקודת הסיום של המסע שלנו הייתה כף Finisterre – מצוק מעל האוקיינוס האטלנטי. המטיילים נוהגים להגיע אליו לקראת השקיעה, ולציין כך את סופו של המסע. זאת נקודת ציון רגשית בעלת משמעות רבה עבור ההולכים בדרך. כשהשמש שקעה ונעלמה אל תוך הים, הבטנו בה בשקט ואחר כך מחאנו כפיים יחד עם כולם. זה היה רגע מיוחד, ולמרות זאת היו אנשים שבחרו להעביר את הרגע הזה בתיעוד של השמש השוקעת. במקום להיות חלק מהרגע הזה הם היו מרוכזים במסך הטלפון הנייד שלהם. הם אומנם יוכלו להתבונן בשקיעה הזאת שוב ושוב, מעתה ועד עולם, אבל לנו יהיו בראש ובלב הרגשות, המחשבות והתחושות שליוו אותנו באותם הרגעים. את אלה הטלפון הנייד עדיין לא יכול להקליט.

צליינים מתעדים את השקיעה בכף Finisterre 1

צליינים מתעדים את השקיעה בכף Finisterre

באחד מימי ההליכה האחרונים שלנו, רגע לפני האוקיינוס האטלנטי, ענבר אמרה שהיא נהנתה הכי הרבה מימי ההליכה שבהם לא ידענו מראש היכן נעצור ללון, ופשוט עצרנו כשרצינו להפסיק ללכת. חשבנו על המשפט שלדעתנו מסכם את הכול: כשאין לך מטרה, אתה פשוט יכול ליהנות מהדרך.

נקודת הסיום של המסע שלנו בכף Finisterre

נקודת הסיום של המסע שלנו בכף Finisterre

התובנות האיטיות לא הסתיימו עם חזרתנו הביתה. אחד הדברים שהיממו אותנו בימים הראשונים בבית הייתה כמות החפצים האדירה שיש לנו. אחרי שסחבנו על הגב את כל רכושנו בשני תרמילים של כ-40 ליטר: שתי חולצות, תיק רחצה, זוג מכנסיים, שק שינה, רק מה שצריך באמת – התחלנו לפקפק בנחיצות של כל מה שהיה לנו בבית. זה הוביל לתהליך שנמשך עד היום – אנחנו מוציאים את כל מה ששכב בחללי אחסון "למקרה ש-" (מישהו צריך כלי להכנת ארטיקים?). הדירה שלנו הרבה יותר פנויה עכשיו, ואף על פי ששטחה הוא 40 מ"ר בלבד היא מרווחת ומאווררת, וקל הרבה יותר לנקות ולסדר אותה.

נ.ב.

כשחזרנו הביתה ענבר נפטרה מכל נעלי העקב שלה והתחלנו ללכת. אנחנו הולכים לעבודה וחזרה, ובעצם כמעט לכל מקום שאנחנו צריכים – אחרי שצועדים 760 ק"מ, מרחקים שנראו לנו פעם כמצריכים רכב מקבלים פרספקטיבה אחרת. הבונוס שבמעבר לצעידה רגלית, מעבר לשיפור הכושר הגופני, הוא הזמן הנוסף לחשוב ולהתבונן בעולם. החדשות הטובות הן שאתם לא חייבים לצאת למסע של חודש וחצי ולפרוק ברך רק כדי להבין את זה. הנה, גילינו לכם עכשיו בלי שצעדתם מטר. במילים אחרות, מומלץ לא רק למיטיבי לכת.

***

לקריאה נוספת אודות המסע של אסף וענבר מומלץ לבקר בבלוג שלהם  – caminoil.com

***

באותו נושא:

החופשה הבאה שלכם – הצעת הגשה

תיירות איטית בקרואטיה, או, נא לא ללטף את הקרוקודיל

תגובות10

  • הגב מאי 24, 2016

    אפרת

    אהבתי מאד את הסיפור ואת הדרך.

      

  • הגב מאי 24, 2016

    עודד

    תודה, נהניתי מהקריאה. רק הערה אחת בנוגע לצילום. ישנם אנשים, (אני ביניהם) שהצילום עבורם הוא ממש לא רק לצרכי תיעוד, אלא תחביב ואמצעי לסיפוק יצר האומנות והיצירה התבוע בהם. עבור אותם אנשים, הצילום לא גורם לפספוס הרגע אלא להיפך, לחוות אותו בעוצמה אדירה, בהתרכזות בפרטים הקטנים שעין הצלם תופסת ועין רגילה לא. התבוננות כזו יכולה להפוך גם את המקומות או הרגעים הכי בנאליים למיוחדים. בעיני זה הכי סלואו בעולם 🙂

      

  • הגב מאי 24, 2016

    יעל ר.

    אהבתי מאוד את מה שכתבתם, כמי שמעוניינת ללכת את הקמינו מתיישהו בעתיד (ואם יש דרך להתייעץ איתכם במייל לכשזה יקרה, אשמח!) וכמי שתמיד מעדיפה מסע בסלואו מושן, ומסכימה עם דעותיכם על אובססיית התיעוד – אני אוהבת מאוד לצלם סטילס בגלל הפן האמנותי, אבל מזכירה לעצמי לא להישאב למינון יתר ולא לחיות דרך המסך.
    בשנה האחרונה הייתי בחו"ל, ושוב ושוב נתקלתי בדעות מופתעות, בעיקר של ישראלים: "למה את גרה בעיירה/עיר הזו חודש? יומיים זה מספיק! את מבזבזת את זמנך". לא, יש תענוג בהיכרות עמוקה יותר, בהיכרות עם אנשים, עם הפרטים הקטנים ואפילו עם שינויים מעונה לעונה. זה סוג אחר של מסע, והוא אכן יותר מסע מתיירות.

      

  • הגב מאי 24, 2016

    עינב

    מעניין מאוד!
    תודה רבה:)

      

  • הגב מאי 24, 2016

    עינבל

    תודה על השיתוף, כיף לקרוא, מרגש ומעביר את חדוות המסע והגילוי 🙂

      

  • הגב מאי 25, 2016

    אורלין

    גם אני נהניתי לקרוא, אין כמו לשוטט בטיול..להכיר באיטיות פינות קסם ואנשים מעניינים.

      

  • הגב מאי 25, 2016

    אושרי

    תודה

      

  • הגב מאי 25, 2016

    לירון יונה

    נהניתי מאוד לקרוא, פוסט, מעניין ומעורר השראה, שגם הצליח לעורר בי זכרונות רדומים כמעט של תחושות דומות שחוויתי אני לעיתים בעת טיולים איטיים בחו"ל. תודה על השיתוף. 🙂

      

  • הגב מרץ 5, 2017

    ביולוג ירושלמי

    אחלה של פוסט אורח!!! תענוג לקרוא 🙂

      

  • הגב אוגוסט 6, 2019

    מרגלית

    הדבר הכי יפה שעשיתי בחיים ממליצה לכול הגילים ‏אוכל לעזור

      

השאירו תגובה