להיות וואבי סאבי

כבר הרבה מאוד שנים אני מסתובב עם התחושה הפנימית הלא מוסברת שאומרת שאני צריך לעשות משהו עם הידיים (תרגיעו). את רוב שעות היום שלי אני מעביר מול מחשב: גם חיי העבודה וגם חיי הפנאי שלי נעוצים עמוק בתוך הסייברספייס (ד"ש מפינטרסט), ולא פלא שהתעורר בי הצורך הפנימי לעשות משהו, פיזי, מוחשי. המחשבה להתעסק בקרמיקה – אחד התחביבים הכי חומריים ופיזיים שאני מכיר – עלתה לפני המון זמן, כשעוד גרנו ברמת-גן, אבל לקח כמה שנים עד שהבשלתי והתחלתי לעסוק ממש ברצינות בתחביב המופלא של יצירה בחומר. שמונה שנים, אם לדייק.

מהרגע שנגעתי בחומר הבנתי שזה זה. משהו במרקם המוכר של בוץ על הידיים פשוט עשה לי את זה. מבחינתי זו הייתה חזרה לילדות, כיף גדול ותחושה של שחרור. אם רק הייתי יודע איזה תהליך עוד צפוי לי.

אני טיפוס טוטאלי. התחלתי בללכת לסדנה בסטודיו מקומי בכפר האמנים שלנו, אבל מהר מאוד הבנתי שכדי באמת למקסם את היכולות שלי אני צריך שהתחביב הזה יהיה נגיש לי 24/7. חשבתי והתלבטתי, ואז עוד קצת, ולבסוף החלטתי להקים סטודיו קטן אצלי בבית. קניתי תנור, וציוד, והזמנתי מנגר מקומי שולחן מושלם בעבודת יד (הכי סלואו בעולם), קראתי עשרות (באלוהים) ספרים ומאמרים, ירדתי לפרטי הפרטים של הכימיה והפיזיקה של החומרים הקרמיים, כי מלבד היותי נפש אמנותית אני גם גיק שאין דברים כאלה. אפילו עשיתי מנוי על מגזיני הקרמיקה המובילים בעולם והצטרפתי לכל קבוצת קרמיקה אפשרית ברשת. חרשתי על יוטיוב ושאבתי את פינטרסט ואז מצאתי את עצמי עם כל התשתיות, והידע, והרעיונות – ובום – כלום לא קרה.

הרגשתי מוצף: תחושת מחניקה ולא פשוטה של Overload, מעורב בחרדת ביצוע, ביקורת עצמי וכאב מאוד גדול ועמוק שמקורו בבדידות. גוש החומר שלתוכו דחפתי את הידיים בשמחה נראה לי פתאום קר ומאיים. באופן פרדוקסלי, דווקא בגלל שהייתי כל כך מוכן וערוך, ודווקא בגלל שנחשפתי ולמדתי וחקרתי ונתליתי על אילנות גבוהים ועמדתי על כתפי ענקים – התכווצתי מבפנים והרגשתי קטן וחסר אונים אל מול כל הידע שספגתי והמידע שעיבדתי וההשראה שספגתי. במידה רבה, הייתה זו הרעלת-השראה. וזו הפעם הראשונה שחוויתי אותה בעוצמה גדולה כל כך.

התחלתי לעבד את הנושא הזה עם עצמי ועם חברים, במעגלים הולכים וגדלים. ניסיתי להבין מה לעזאזל קרה: איך הכיף הראשוני של ידיים מלוכלכות היתרגם למשהו כל כך מאיים? מדוע ההתרגשות של היצירה (ודפיקות הלב שהיו לי כשהתחלתי) הפכו לפרפורי חרדה ושריטות כאב בחדרי ליבי?

מצאתי הרבה תשובות, רובן ככולן נעוצות באינטנסיביות שלי: ספגתי יותר מדי, מהר מדי. לא נתתי לדברים זמן לשקוע, ויותר מזה, לא נתתי לעצמי מספיק זמן להרגיש. לא הרשיתי לעצמי להיות חובבן, novice. ספגתי אינספור יצירות מופת של אחרים – אבל לא הענקתי לנפש שלי, ליצירה שלי, את המרחב המוגן והבטוח לפתח את השפה והאופי שלה. רציתי מהר, רציתי חזק, רציתי הרבה. לא פלא שעם אקלים כזה, היצירתיות שלי לחצה בכל הכוח על הברקסים.

Pyotr Konchalovsky: chest and pottery, 1919

החלטתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הדברים היא פשוט לתת להם זמן. התרחקתי מהקרמיקה. חשבתי עליה כל הזמן, אבל השארתי אותה בצד. מדי פעם ניגשתי לסטודיו המיותם, משתיק בכוח מחשבות כמו "איזה אפס אתה" ו"על מה בזבזת כ"כ הרבה כסף", ונאחזתי באמונה העצמית שמתישהו יפלו לי האסימונים הרגשיים, שאבשיל. בינתיים, קראתי ספרים "ליד" התחביב: על תרבות ועל אמנות, על יצירה (לאו דווקא קרמית) ועל השראה. כתבתי מחקר קטן על תרבות המייקרז לאוניברסיטה, וזה היה לי כל כך נעים שנרשמתי לקורס אקדמי על תרבות חומרית ובו נחשפתי לעולם שלם של ידע: ארכיאולוגיה, תרבות, סוציולוגיה. כתבתי עוד עבודה על אבולוציה תרבותית ותרבות חומרית, וחיברתי מאמר על תנועת ה-Arts and Crafts . משהו בתוכי התחיל להשתנות.

גיליתי את קסמו של הוואבי-סאבי היפני: תפיסת עולם מושלמת שטוענת שכלום לא מושלם וכך הוא צריך להיות. כושפתי בקסמיה של אסתטיקת המזרח על צבעוניותה המרעננת וצורותיה המיוחדות. ביליתי המון שעות בדרכים – מרמת הגולן לאוניברסיטה – והשלמתי תואר שני בסמסטר וקצת, ועל הדרך ספגתי לא רק השראה וידע אלא גם זמן רב להיות עם עצמי והמחשבות והתהיות.

באחת הנסיעות שלי בחזרה צפונה מיום לימודים אינטנסיבי (שש שעות בדרכים הן לא מעט זמן להרהורים) נזכרתי בדברים שאמר פעם Ira Glass, על חשיבותו של טעם טוב ועל כך שאנחנו צריכים להרשות לעצמנו להיות מתחילים, Beginners, כדי באמת להצליח לבטא את עצמנו. כשהגעתי הביתה טסתי למחשב ומצאתי סגמנט קצרצר מתוך התפיסה הזו שלו שמבטא בדיוק את מה שהייתי צריך לשמוע:

בקיצור, Go Slow, אומר גלאס, אומרת המציאות, ואומר לי הלב. גם הקרמיקה עצמה, אגב, היא מלאכה איטית: אתה יוצר את הכלי ואז מניח אותו לייבוש למשך זמן ממושך למדי. אם הוא יתייבש מהר מדי, הוא עלול להיסדק ולהתפורר. הייבוש צריך להיות מבוקר ואחיד, ואפשר להשיג זאת רק בדרך אחת – הרבה מאוד זמן וסבלנות. לאחר מכן אתה שורף אותו שריפה ראשונה, הנקראת "ביסק" (כן, זה קיצור של ביסקוויט). הוא מבלה בתנור בין 12 ל-24 שעות, וצריך המון (המון!) סבלנות כדי לראות מה יצא בסוף. לאחר מכן אתה צובע את הכלי, או מעטר אותו, או מזגג אותו בגלזורה. ואז אתה שורף אותו שוב, ושוב מחכה.

בסטודיו קטן, עם תנור גדול, צריך גם לחכות עד שיש לך מספיק כלים למלא את התנור. לא תאמינו כמה עבודות נכנסות ב-200 ליטרים. לפעמים אני עובד שלושה או ארבעה חודשים כדי "להצדיק" תנור אחד מלא ודחוס בשריפה ראשונה. כך שבין רגע היצירה ועד לסיום התהליך יכולים לעבור שבועות ואולי גם חודשים. איטיות במיטבה.

בכל שלב יכולות להתרחש תקלות ועשויים לקרות אסונות. כלים נסדקים, נשברים, מתפוצצים, לא מגיבים טוב לגלזורה, או פשוט לא יוצאים יפה כמו שדמיינתם וכמו שרציתם. אחד הטיפים הטובים ביותר שנתן לי קרמיקאי מבריק איתו דיברתי: "לעולם אל תתאהב בכלים שאתה מייצר תוך כדי התהליך, למד לאהוב את התהליך עצמו, ותתחיל לפתח רגש לאובייקטים עצמם רק כאשר הם יהיו בסוף העבודה, מוכנים ושלמים".

השיעור שלמדתי ושאני עדיין לומד עם הקרמיקה שלי הוא אינטנסיבי ומורכב ואיטי. הוא מוציא אותי מכל אזורי הנוחות שלי, חושף אותי לביקורת פנימית שיש לי על עצמי ועל היצירה שלי, מחייב אותי לסבלנות (שבד"כ אין לי מספיק ממנה), ומלמד אותי לא רק לקבל אלא גם ממש לאהוב ולהעריך ולכבד את העובדה שאני מתחיל ושייקח לי זמן, לא מעט זמן, ליישם את הוויז'ן שלי על התחום ולהיות בטוח ושלם עם עצמי והעבודות שלי.

זוהי גם מטאפורה נהדרת לחיים שלימדה אותי הרבה על תחומים אחרים בהם אני עוסק. שיווק, למשל. מאז למדתי להאט אני משווק טוב יותר, אני סובלני יותר, ואני יוצר יותר ויותר קשרים ארוכי טווח ומשמעותיים רגשית ועסקית גם יחד. דרך החומר למדתי להיות לא רק יוצר טוב יותר, אלא גם איש מקצוע טוב יותר בתחומים שלכאורה אינם קשורים אך בפועל מתבררים להיות שזורים אף הם בכוחה המבריא והמחזק של האיטיות.

***

טל איתן הוא יזם ויועץ עסקי המתמחה בהקמה, פיתוח וניהול מיזמים ועסקים קטנים ובינוניים. מוזמנים לבקר באתר שלו – “כאן עובדים בכיף” ובפרופיל הפייסבוק האישי שלו.

***

באותו נושא

101 דרכים להאט את החיים – פרק 26 – מאמצים תחביבים